החלון | The Window

מרבית החפצים המוצגים במרכז הם מעין אביזרי במה, עזרים לסיפור. מרכז המורשת מציע אלטרנטיבה לדגם של ארכיון המבקש להיאחז בפרטי מציאות. זהו זיכרון שיש בו ממד של ערפול או טשטוש הנלווים להיזכרות, ובמיוחד ככל שנוקף הזמן. הדימויים, ספק מרוקנים, ספק גנריים, מהדהדים קונבנציות על העבר ועל מה שאמור לרגש, וכך גורמים להרהר באותנטיות: האם היא תלויה בפרטים, באובייקטים או שמא יש בה נוכחות של תהליכי העיבוד הפנימיים של הזיכרון?

העיסוק בזיכרון, במבט על העבר, כדי לנסות ולהבין מתוכו את שורשי ההווה, עומד במרכז התערוכה החדשה של אסף הינדן. ב”סלון” ו”חדר חושך”, סדרות חדשות המוצגות לראשונה, הינדן מתייחס לשאלות של תיעוד ומניפולציה של דימויים, ומכאן למניפולציה של משמעותם. אלו הם נושאים העומדים במרכז שיח מתמשך על תוקפה של האמת. לעיתים קרובות, המונח “אמת” מופיע במירכאות, המורות על שבריריות ועל יחסיותו של המונח ומוסיפות לו מידה של אירוניה. שתי הסדרות נוגעות לשבר ולכאב, הבלתי ניתן למדידה והבלתי מרפה, של השואה.

סדרת הצילומים “סלון” מורכבת מדימויים שהינדן צילם במרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, המצוי במתחם בית דיור מוגן בפתח תקווה ע”ש ליאון רקנאטי (1945-1890). הינדן מתבונן באתר, שבו דמויות קרטון של אנשים אנונימיים ומגוון של חפצים, אובייקטים ותמונות, שאינם מתוארכים ואינם מוצגים על פי עיקרון כרונולוגי-היסטורי מארגן. התצוגה במרכז המורשת ישירה ובאורח זה נוגעת ללב, ובד בבד מתעלמת מהמרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרצון לתאר ולשחזר לבין קוצר היד לעשות זאת.

הינדן מעמיק ומקצין את האופי הסוריאליסטי של הדימויים בעבודות שמכליאות אובייקטים ודמויות, וכך מייצר שכבות של מורכבות. סגנון יצירתו מתייחס לעבודותיהם של אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה ובהם האנה הוך (Hannah Höch) וג’ון הרטפילד John Heartfield; Helmut Herzfeld)).

הסדרה “חדר חושך” נובעת ממחברת של סבו של הינדן משנת 1932 ומסתמכת עליה. הסב, יעקב הינדן, השתמש בה בהיותו בן 15, עת התגורר בעיירה איידקהונן (Eydtkuhnen) שבגרמניה. הינדן הסב שרטט תוכניות לבניית מצלמה וחדר חושך וכן סקיצות של מכשירים אופטיים. בזמן בו הלכה והתערערה סביבת חייו התמקד הנער באופני התבוננות ותיעוד טכנולוגיים, מתקדמים לתקופתם. את המחברת הביא איתו ב-1937, כשנמלט מגרמניה הנאצית עם בני משפחתו.

אסף הינדן נכדו משתמש בתוכנות תלת-ממד  לשינוי השרטוטים המקוריים, להכניס בתוכם צורות ומשמעויות חדשות. ההדמיות יוצרות גשר רעיוני מעבר לזמן, נוגעות בזרמים החמקמקים של קירבה ודומות משפחתית; במרחק שבין האפשרויות לעיבוד מציאות בעבר לאלו של היום. הינדן חוקר את היבטיה הצורניים של המחברת, מהותה בעת היווצרה – כתב היד והשרטוט האוהב והדקדקני – ואת עקבות הזמן, כלומר סימני העובש ופריכות הנייר. ההדמיות יוצרות אובייקטים לא-פונקציונליים, המהדהדים את מה שלא הוגשם, את מה שנעקר. הטיפול של הינדן בארכיון המשפחתי של עקירה וטראומה נעשה באיפוק, שאינו מעיב על האינטימיות של נכד המביט בחלומות סבו הצעיר.

זו לצד זו, הסדרה “סלון”, העוסקת בזיכרון קהילתי-ציבורי ומציבה דגם זיכרון המכיל את האמביוולנטיות של המוחשיות ואי-הבהירות הנלוות לזיכרון, והסדרה “חדר חושך”, המבוססת על חומר ארכיוני שהאותנטיות שלו אינהרנטית לשימוש בו, מביאות לחשיבה על מנגנוני זיכרון, ואלו הקשורים לשואה במיוחד.

שמות הסדרות, “סלון” ו”חדר חושך”, מעידים על מרכיבים מהותיים במיצב של הינדן. בסלון, החלל הציבורי ייצוגי של בית מגורים, או חלל ציבורי שמבקש להיות גם בעל ערכים מסוימים של אינטימיות או פמיליאריות, רוחשות מחשבות ואסוציאציות. הדיוקן הדומיננטי של אישה מצועפת, שמבטה מרוחק, מכתיב קריאה של צילום הספות הסמוך תוך זיכרון הן של סלונים ביתיים והן של סלוני תרבות, חללים שבהם נדמה היה שהעידון מביס את הגסות. בד בבד, חדר החושך, המשתקף כעת בצורות תלת-ממד, נשאר כאן בגדר רמיזה בלבד: המקום בו ניתן לפתח דימוי וכך לפענח אותו נותר חידתי; משתרע בטווח שבין חד-ממדי לתלת-ממדי, בין הקונקרטי לאבסטרקטי. מרכז חלל התערוכה נותר ריק,וסביבו סובבים ועליו משתברים הניסיונות להשקיט את המיית העבר ולהקהות את חדות אחיזתו בהווה.

הינדן יוצר מקום לאקלקטי, לאסוציאטיבי, שמיטיב להעביר את הכאוטיות וערעור תפיסת המציאות שיצרו אירועים בלתי נתפסים, ולצידו מציע התבוננות מקרוב והתמקדות בקונקרטי. אפשר לחשוב על האמנות של הינדן – שמחבר דימויים, מדמיין מחדש, טורף את הזמנים והמקומות והדורות – כחומר הלחמה שמלחים זיכרון.

English follows Hebrew

ב”השתחוויה”, תערוכתו החדשה בגלריה דביר, ברק רביץ  יצר תחושה של שיבוש ופיתוי, היגיון מופרך, פנטזיה, אלגנטיות וגם סוג של הומור דק, עם חיוך מתחטא.                                                                                                    שם התערוכה, “השתחוויה”, הקידה של שחקנים לקהל בסוף הופעה, ממסגר אותה, למרות שהאמנות המוצגת בה סטטית, כפעולה שיש לה משך ומכאן האוביקטים שבה הם כמי שמופיעים על במה. ומעבר לכךכאמנות המודעת היטב ליחסי הכוחות בינה לבין המתבונן, להיותה אתנחתא מהמציאות, ולצורך להבריק, ללכוד את לב הקהל.

העבודות נוגעות בשלושה נושאים הנעים מדיון אידאוסינקרטי של עולם האמנות : המפגש של תולדות האמנות ואמנות עכשווית, לנושאים מלב ההווה: הנוכחות דת ואמונה בחיי היום יום, והחיפוש  אחר גאולה.
בשני דיפטיכים שהכותרת של כל אחד מחלקיהם “שקיעה” מוצגים צילומים של ארמון הדוג’ים והספרייה Libreria Vecchia (Biblioteca Marciana) ,  הסמוכים לכיכר סן מרקו בוונציה, אתרים יפיפיים המוכרים היטב למיליוני תיירים ובמיוחד לשבט האמנות הבינלאומי הפוקד את העיר מידי שנתיים. מבעד לחתכים בצילומים  יוצא פוליאוריטן מוקצף, חומר שהזרות שלו לאופי המבנים תהומית. בדיפטיך אחד הפוליאורטן יוצר פניני חומר בחלונות ואלו נראים ברגע הראשון כקישוטים אדריכלים. בדיפטיך השני החומר זולג החוצה, פראי, כמעט חייתי, מבעד לחתכים וסביב מסגרת הדימוי, מערער על הסדר ומאיים לכסות את שכיות החמדה האדריכליות.

שני ארגזי קרטון מפורקים עליהם כיתוב שם החברה “כיטוב” יוצרים גם הם מעין דיפטיך. הקרטונים מוצמדים למה שנראה כמו תמיכה ממתכת אך עשוי מ MDF. הם נושאים חותמת כשרות של העדה החרדית  בד”ץ ירושלים וכיתוב  המודיע שהמוצרים  נקיים מתולעים וחרקים. “פעמים כיטוב” נקראת העבודה שנוגעת למסחור של מונחים אמוניים.
הזיקה לפסלי “ספרי חול” שיצר מיכה אולמן בראשית שנות ה 2000  מענינת.  דרך ספרי חול דובר על  ספרי קודש, מפגש חד כתער בין הרעיון מופשט  לבין אדמה, בין רוחני וחומרי. בעבודה אבסורדית, אירונית ועצובה. רביץ מדבר על  אינסטרומנטליזציה של  הרוחני. קרטון מהודק במגנטים לMDF, זיכרון מעשה בראשית שמשמש כשם מותג (“כיטוב” מתייחס ליום שלישי שנאמר בו פעמיים “כי טוב” – על מעשי בריאה).
מידה של עצב ואבסורד משוחים גם על מיצב מנורות ניאון, וילונות גלילה שעליהם דימויים של מנורות ניאון ובלוקים אפורים בהם משוקעים ספלי זכוכית. “גליל עליון, גליל תחתון”  הוא  כותרת עבודות וילונות הגלילה, התייחסות לצורה של מנורות ניאון ולחבלי ארץ רווים מיתוסים תנכ”יים וציונים. האור מתקשר  באמנות לאור אלוהי, להתגלות האמת, מצומצם כאן לתאורה ודימוי של מנורות ניאון, אמצעי תאורה זול במיוחד. השימוש בניאון מתקשר לאמנים מברוס נאומן עד גלן ליג’ון ומעניין חוש הזיקות הרעיוניות לגופי עבודתם.

ארבעה משרשראות וילונות הגלילה מושחלים בידיות ספלים המשוקעים בבלוק חימר (למעשה כיסוי חימר על בלוק גבס). אפשר לחשוב על הספלים במונחי הכלים השבורים  הקבליים, שהיו אמורים  להכיל אור ושבירתם הובילה  למצב כאוטי. את הבלוקים – משקולות כמעט מתבקש לקרוא כארבע היסודות (אויר אש, אדמה ומים).

התערוכה האוורירית, המדויקת מלאה הפניות ורמזים. ניתן לפרש אותה גם כחיווי למשבר בו ישראל נתונה היום, שאחת מהשפעותיו היא  הקריאה והפרשנות החדשה של סמלים (כמו הדגל). צוות הגלריה שנותן לקהל דף עם שמות העבודות מציע קריאה זו (אין לתערוכה טקסט נלווה).
דומני שקריאה כזו, למרות הרצון לראות אמנות מגיבה, דווקא מצמצמת. בטון יבש ואסתטיקה שופעת רפרנטים, רביץ יצר תערוכה שלו הייתה יוצאת בהשתחוויה, הייתה מתקבלת במחיאות כפיים סוערות.

שוקן 27, תל-אביב.
צילומים: סמדר שפי

 מפגש בתערוכות במרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR
סלון וחדר חושך – אסף הינדן
האלביתי, המטלית והגעגוע – נאהד אבו אלהיגא חמזה
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
 במפגש תעלה עבודת הפרופרמנס הארכיון/ עבודה בתהליך מאת נטע פולברמכר
12 מאי 2023 10:00 – 13:30   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Barak Ravitz | Curtain Call

In “Curtain Call,” Barak Ravitz’s new exhibition at the Dvir Gallery, he created a sensation of disruption and temptation, fantasy, elegance, and dash of humor.The name of the exhibition, referencing the deep bow by a cast to the audience at the end of a performance, frames it, despite the art being static. As an action, this leads to viewing the art as performative. Beyond duration, the exhibition is conscious of the power relationship between it and the viewer, being a pause from reality and the essential need to be brilliant and capture the audience’s heart.

The works touch upon three subjects moving from an idiosyncratic discussion of the world of art: the encounter of art history and contemporary art. As for issues from the very core of the present: the presence of religion and faith in daily life, and the quest for redemption. Both diptychs, each bearing the title “Downfall” depict photographs of the Doge’s Palace and the Libreria Vecchia Biblioteca Marciana adjacent to the Piazza San Marco in Venice, beautiful sites familiar to millions of tourists, especially to the “tribe” of international art visitors to the city every two years. Polyurethane foam emerges from the slits in the photograph, material which is extremely alien to the nature of the depicted structures.
In one panel the polyurethane creates pearls of material in the windows, which at first glance look like architectural decorations. In the second panel, the material leaks, looking wild and almost animalistic, emerging from the cuts and around the frame of the image to disrupt the order and threaten to cover the splendid architectural elements.

Two deconstructed cardboard boxes bearing the company name “Kitov” also create a sort of diptych. The boxes are attached to what seems like metal supports but are made of MDF. They bear the kosher stamp of the Jerusalem Ultraorthodox Court and a notice stating that the products are free of worms and insects. The title, Twice as Good, touches upon the commercialization of religious concepts. They have an interesting connection to Micha Ullmann’s sculptures of “Secular Books” (2000). He referred to religious books through secular books, in a razor-sharp encounter between an abstract idea and the earth, between spiritual and material. Ravitz, in an absurd, ironic, sad work, speaks of the instrumentalization of the spiritual. The name of the company refers to the Third Day of Creation which has become a brand name (the day on which “God saw that this was good” twice).
A certain sadness and absurdity also hovers over the neon installation, with roll-up blinds on which are images of neon lights and grey blocks in which glass mugs are sunken. “Upper Roll, Lower Roll” is the title of the piece referring to the form of the neon lights and areas in Israel suffused with biblical and Zionist myths. Light in art is associated with Divine light, revelation of truth, yet here it is condensed into illumination and the image of a neon light – an especially cheap type of light.

The use of neon is associated with artists from Bruce Nauman to Glenn Ligon, creating an interesting conceptual link to their oeuvre.
Four of the chains for the rolls are placed in the handles of the cups sunken into the clay block (which is actually a cinderblock covered in clay). The cups can be thought of in terms of the shattered kabbalistic vessels which were supposed to contain light, but when they were shattered, chaos resulted. The blocks/weights almost beg to be read as the four basic elements (air, fire, earth, water).
The airy, precise exhibition is full of references and insinuations. It may be interpreted as homage to Israel’s current crisis, which is creating a reinterpretation of symbols (such as the flag). The gallery staff, when distributing a page with the names of the works – there is no gallery text) proposes this reading. It seems that such a reading reduces the works, despite the desire to show engaged art. With its dry tone and clever aesthetics, Ravitz’s exhibition, were it to take a curtain call, would have been greeted with a standing ovation.

27 Schocken, Tel Aviv

Photographs: Smadar Sheffi