English follows Hebrew
פסטיבל הצילום בארל, צרפת, Rencontres d’Arles, הוא אירוע מרהיב, שמתרחש בחללים עתיקים והיסטוריים ברחבי העיר המאובקת, המחוספסת, לעומת עיירות ציוריות המצויות מרחק נסיעה קצר ממנה. זוהי המהדורה ה 54 של הפסטיבל שנערך לראשונה ב 1970 ונחשב לאירוע הבינלאומי השנתי מרכזי של שדה הצילום.
בעשורים הראשונים בהם נערך הפסטיבל היו הגדרות הצילום, כמקצוע, ברורות ויצירת עבודות דרשה סט יכולות טכניות. מאז שהצילום הדיגיטלי הפך לטכנולוגיה המקובלת, וביתר שאת לאחר שכלול מצלמות הטלפון החכם ההגדרות שוב אינן תקפות. הצילום הוא חלק בלתי נפרד ומרכזי של תקשורת יומיומית, וחלק ניכר מאיתנו הפכן למתעדות ומתעדים חסרי מנוח של ההווה, משכפלים ומוכפלים במבטים צולבים, נבטים ומשתקפים במראות מציאות.
בפסטיבל עשרות תערוכות שמקיפות כצפוי, את הנושאים המרכזיים על סדר היום הבינלאומי מאקלים ועד פוסט קולוניאליזם ופליטים. צפויות פחות הן תערוכות היסטוריות שעוסקות שיח האידאוסינקרטי של צילום וההרחבות שלו לקולנוע ווידיאו.
Wim Wenders My Polaroid Friends 2023-WEND-01
Wim Wenders. The American Friend himself. Courtesy of the artist / Wim Wenders Foundation.
הבמאי וים ונדרס, יוצר נהדר (מהאהובים אלי) מציג תערוכה שהיא התבוננות מתוך ההווה על הסרט “ידיד אמריקאי” מ 1977 (לפי ספר של פטרישיה הייסמית’). בסיפור מתח ומסתורין מפעיל סוחר בזיופי אמנות שרשרת אירועים שמובילה לשתי רציחות. כמעט חמישים שנה אחרי ונדרס מפנה את המבט בין היתר לתפקיד שמצלמת פולרויד ממלאת בסרט – ככומר המוודה לסוחר רדוף רגשות האשם שמצלם עצמו שוב ושוב. שאלות על סלפיס, שהפכו לפרקטיס מקובל, כמעט טבעי מרתק. ונדרס מפרק את הסרט לסצנות המנוכחות בווידאו, לעיתים מסביר בקולו את מה שהתרחש מאוחרי הקלעים, ובצילומי סטילס. התערוכה הקטנה היא מהיפות והמרגשות בפסטיבל – התבוננות בדרכי התבוננות שהשתנו ובאופן מובלע גם הערה על זיוף ואמנות בעידן בו שאלת האמת כבר נחבטה מכל כיוון.
התערוכה CASA SUSANNA שאצרו איזבל בונה וסופי האקט Isabelle Bonnet and Sophie Hackett מציגה את הסיפור של קהילת גברים טרנסווסטייט בשנות ה 50 וה 60 בארה”ב היחוד של הקהילה היה בכך שמדובר בגברים מלב המעמד הבינוני האמריקאי הלבן, השבע והשמרני שהלבוש אותו לבשו היה של נשים מאותו מעמד כלומר שנדחקו ל”תפקידים “הנשיים ה”מסורתיים” בעיקר עקרות בית.
CASA SUSANNA
הצילומים התגלו ב 2004 על ידי שני סוחרי עתיקות בשוק פשפשים שניו יורק. CASA SUSANNA היה הכינוי שנתנו לבית נופש בהרי הקטסקיל, כמה שעות מניו יורק שם נהגו להפגש. הקבוצה גם הוציאה כתב עת מחתרתי בשם Transvestia, כפי הנראה הראשון מסוגו. הצרוף של שמרנות, סקסיזם וחופש מרתק. הדמיון לעבודות של סינדי שירמן שהחלה לפעול עשרים שנה מאוחר יותר מעניין מבחינת האופן בו הוא מאיר את עומק האחיזה של סטראוטיפים של נשיות.
SCRAPBOOKS שאצר מתאו אורלן Matthieu Orléan היא תערוכה מרתקת שעוסקת בצרוף של אלבום תמונות ויומן, סוג המחברות שאנשים יוצרים לעיתים כזיכרון של חופשות, ומציבה אותו כסוגה בפני עצמה. בתערוכה עבודות של יוצרים שהתמקדו בקולנוע כמו דרק ג’רמן, אנייס ורדה, וסטנלי קובריק לצד יוצרים שקולנוע היווה רק חלק מיצירתם כמו ווליאם בורוז נעות בין האישי לפוליטי, האנקדוטי והמהורהר ולעיתים נראות גם כרומן גרפי או איור. האינטנסיביות החזותית הופכת את הצופה לחלק ממסע חשיבה שכובש בתחושה של חופש אסוציאטיבי מוחלט.
שלושת התערוכות הללו מוצגות Espace Van Gogh, מבנה בית החולים שנבנה במאה ה16 ומפורסם בעיקר משום שבו שהה ואן גוך ב 1888 – 1889, לאחר שחתך את אוזנו. בעת שהותו צייר את הגנים שהשתמרו כמעט ללא שינוי. הקסם של אמנות עכשווית שמחוברת בכל נימיה לעבר אמנותי הוא רובד נוסף לחוויה בארל. כך גם התערוכה של סופיה קוליק שמוצגת מול הקתדרלה סן טרופים, שמקושטת בפיסול רומנסקי נפלא, מורכב ורווי יצרים כמו האמנות של קוליק המוצגת בחלל כנסיה ששינה יעודו. עבודותיה מעלות על הדעת שטיחים או חלונות מצוירים מכילים אלפי פרטים מפרחים וצמחים, לדיוקנאות ודוגמני עירום, לדגלים ועצמות. היא מסדרת אותם בקומפוזיציות חגיגיות בשחור ולבן יוצרים יקום של סמלים. ההתייחסויות לסמלי אריסטוקרטיה וכוח, כלומר לאסטרטגיות של שליטה ודיכוי הופכים את הדימויים למצמיתים, למתקשרים להיסטוריה הקרובה אליה – קוליק חיה בפולין ונולדה שנתיים לאחר מלה”ע ה שניה, אך גם מהדהדות את אמנות הקתדרלה שבחוץ.
Zofia Kulik
Splendor of the artisan 2023-KULI-01
Zofia Kulik. The Splendor of Myself, gelatin silver prints, 2007. Courtesy of the artist / Persons Projects.
אולי המצמררת שבתערוכות היא Bloodbath Nation, תערוכה ישירה, תיעודית ובמידה מבעיתה מוכרת,שיתוף פעולה של הצלם ספנסר אוסטרנדר Spencer Ostrander והסופר פול אוסטר העוסקת בשאלה מדוע ארה”ב היא המדינה האלימה ביותר בעולם בה, מידי שנה נהרגים יותר מארבעים אלף אנשים מפצעי ירי (המספרים גבוהים בהרבה עם מונים את המתים מסיבוכים והשלכות). במשך שנתיים צילם אוסטרנדר אתרים בהם התרחשו אירועי ירי המוני. האתרים, רובם מבנים חסרי ייחוד, לעיתים כעורים, צולמו ללא נוכחות אנשים וללא כלי ירי. בכניסה לתערוכה עבודת סאונד בה פול אוסטר מקריא טקסט העוקב אחרי ההיסטוריה של הנשק בציבוריות האמריקאית, האופן בו כלי הרצח הפכו לחלק מהזהות של עשרות מילוני אזרחים שבתודעתם מוות וחופש כרוכים יחד. התערוכה היא לפי ספר, באותו שם שראה אור השנה ובו הצילומים והטקסט המורחב גם לסיפור אישי משפחתי של אוסטר.
Bloodbath Nation, Spencer Ostrander, 2023
כמו בביאנלה בוונציה גם בפסטיבל בארל תערוכות הלווין חשובות לא פחות מאלו בתוכנית הפסטיבל. ב LUMA מוזיאון ומרכז תרבות (המצדיק יום ביקור בפני עצמו) מוצגת CONSTELLATION תערוכה בלתי נשכחת של דיאן ארבוז המציינת מאה שנה להולדתה. כמוצגים בה 454 תצלומים, כל גוף עבודתה של ארבוז, חלקם בפעם ראשונה. העבודות הודפסו על ידי ניל סלקירק, מי שהיה סטודנט של ארבוז בשנה האחרונה לחייה והוא המוסמך היחיד ליצר עותקים של עבודתה. האוצר, מאתו הומרי ( Matthieu Humery) הציב את התצלומים תלויים על גריד מתכת בלתי רגולרי כך שבעת התבוננות בצילום אחד העין נמשכת גם לרקע – לצילומים נוספים, לדמויות מתהלכות, וגם למראת הענק שמכסה את כל הקיר מול הכניסה . המראה לא מותירה לצופה בררה אלא לראות עצמו בתוך השבילים המתפצלים בחלל למה שנדמה כאינספור אפשריות צפייה. ארבוז שוטטה ברחבי ניו יורק וצילמה דיוקן אנושי שאמנם מתקשר לעבודות רבים לפניה, אבל נושא גוון ייחודי של אמפטיה והשתאות. זו תערוכה שאינה נותנת מנוח לאחר שעוזבים אותה – אם זהו מבט התאומות הזהות לא זהות שנתלה בעיניה של הצלמת, הענק העצוב השפוף עם הוריו בסלון נמוך, הנשים המאופרות בכבדות שאוחזות בכלבים שמבטם מזוגג או נער ענוג ענוד סמלי המיליטריזם והלאומנות האמריקאית, בשר תותחים למלחמת ויטמאם.
– Rencontres d’Arles עד ה 24 לספטמבר 2023.
כל הצילומים של סמדר שפי אלא אם צוין אחרת
הביאנלה בוונציה 2024 –
סיורים, הרצאות והכנת מסלול לטיול עצמאי.
הביאנלה תפתח באפריל 2024 תחת הכותרת ‘Foreigners Everywhere’.
לקבלת מידע על:
אפשריות סיור איתי בוונציה בהרכבים שונים, הודעה על הרצאות המבוא שאתן בנושא,
והכנת מסלול סיור לנוסעות/ים עצמאיות/ים,
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ (הודעות ממני בלבד).
לקבלת לינק שילחו הודעה ל 0507431106
Claire Fontaine, Foreigners Everywhere (Italian), 2006.
Rencontres d’Arles
The photography festival in Arles, France, is a splendid event taking place in ancient and historical venues throughout the rough-edged city, unlike from picturesque villages only a short ride away from Arles. In its 54th year, it was first held in 1970, it is considered a leading international photography event.
During its first decades, the definitions of the professional photography were clear. Since digital photography became mainstream, especially after the advances in smartphone cameras, old definitions are no longer valid. Photography is an integral, central part of daily communication as many of us have become constant documenters of the present, replicating and doubled in crisscrossing gazes, seen and reflected in sights from real scenes.
As expected, the scores of exhibitions in the Festival reflect the major issues on the current international agenda, from climate change through post-colonialism and immigration. Less predictable are the historical exhibitions engaged in an idiosyncratic discourse on photography and its expansions into cinema and video.
Brilliant filmmaker Wim Wenders (one of my favorites) is presenting an observation on his 1977 film The American Friend (based on Patricia Highsmith’s novel Ripley’s Game). In this film noir, a dealer in forged artworks sets in motion a series of events leading to two murders. Almost 50 years later Wenders turns our gaze on to the function that Polaroid photographs fulfill in the film, acting like a priest in a confessional for the guilt-ridden art dealer who photographed himself repeatedly. The issue of “selfies” – which has now become a common, almost natural process – is fascinating. Wenders deconstructs the film into scenes made present in video, and sometimes explains what happened behind the scenes and in the stills. This small exhibition is one of the Festival’s most beautiful and moving, with its view of modes of observation that have changed. It also bears a subtle comment on forgery and art in an era in which the concept of “truth” is under attack from all sides.
Another highly interesting exhibition is “Casa Susanna” curated by Isabelle Bonnet and Sophie Hackett, presenting the story of a community of transvestite men from the 1950s and ‘60s in the USA. What is unique is that these men were from the very heart of the white, conservative, American middle-class. They photographed themselves dressed as women of the same class in the same era, i.e., in “traditional women’s roles,” especially as housewives. The photographs were unearthed in 2004 by two antique dealers in a flea market in NYC. “Casa Susanna” was the nickname of the vacation home in the Catskills, several hours north of the city where the group used to meet. They also published an underground newspaper, Transvestia, apparently the first of its kind. The combination of conservatism, sexism, and freedom is fascinating. The similarity to works by Cindy Sherman, who began working 20 years later, is interesting in terms of the way it illuminates stereotypes of women are so deeply held.
Another intriguing exhibition is “Scrapbooks,” curated by Matthieu Orléan, addressing what are essentially hybrids of photo albums, journal, and diary, similar to the type of scrapbook often created as a souvenir of a vacation, but here presented as an independent genre. Scrapbooks by filmmakers such as Derek Jarman, Agnès Varda, and Stanley Kubrick, along with other artists for whom cinema was only part of their oeuvre, such as William Burroughs, oscillate between the personal and the political, anecdotal and meditative, sometimes looking like graphic novels or illustrations. The visual intensity makes the viewer a participant in a thinking process allowing total associative freedom.
These three exhibitions take place in the Espace Van Gogh, the hospital building constructed in the 16th century, known as Van Gogh’s asylum in 1888/9 after he cut off his ear. During his stay, he painted the gardens, which have been preserved nearly unchanged. The charm of contemporary art so connected to the art of the past is an additional layer to the experience in Arles. Thus, too, the exhibition by Zofia Kulik, exhibited facing the Cathedral of Sainte-Trophime adorned with wonderful Romanesque sculpture full of figures and creatures, like Kulik’s artwork installed in a former church. Her works, bringing to mind intricate carpets or painted windows, are comprised of thousands of items from flowers and plants to portraits, nudes, flags, and bones, arranged in festive black and white compositions to create a universe of symbols. The references to symbols of aristocracy and power, to strategies of domination and repression, bring to mind recent historical events. The artist was born in born in Poland two years after World War II, lives and works there, and her works resonate the ordeals of her country as much as the art on the exterior of the cathedral.
“Bloodbath Nation,” is a chilling exhibition in its directness, documentary nature, and horrifying familiarity. The collaboration between photographer Spencer Ostrander and writer Paul Auster is engaged in the question why the USA is the most violent country in the world where more than 40,000 die annually from gunshot wounds (with much higher numbers if those dead from complications and collateral damage are included). For two years, Ostrander photographed the sites of mass shootings. The sites were photographed without people or weapons, and are mostly nondescript and often ugly. At the entrance to the exhibition there is a sound piece by Paul Auster reading a text on the history of guns in public life in America, the way in which the murder weapons became part of the identity of dozens of millions of citizens who consciously think of death and freedom together. A book of the same name published this year includes the photographs and a text expanded to include Auster’s own family story.
As in the Venice Biennale, the satellite exhibitions at Arles are no less important than those on the program. The Luma Arles is museum and art center (worth a day’s visit) is presenting “Constellation,” an unforgettable exhibition of Diane Arbus’s entire oeuvre marking her centennial. The 454 photographs, some on view for the first time, were printed by Neil Selkirk, her student during her last year of life and the only person authorized to print copies of her works.
Curator Matthieu Humery hung the photographs on an irregular metal grid so that while looking at one photograph one eye is attracted to other works, people in the exhibition, and a huge mirror covering the entire wall facing the entrance, which leaves no choice but to see oneself in the forking paths in the space offering infinite possibilities of reflection. Arbus used to wander through the streets of New York City, taking pictures. Many did so before her, but her work bears a unique tone of empathy. The impression from Arbus’s exhibition remains long after leaving, whether it is the gaze from identical twins, the stooped giant with his parents in a low-ceilinged living room, or the heavily made-up glassy-eyed women holding dogs, or a young man wearing US military and nationalist insignia on his lapel, soon to be cannon fodder in the war in Vietnam.
Rencontres d’Arles through September 24, 2023.
Photos by Smadar Sheffi unless otherwise stated .
