סיגלית לנדאו: הים הבוער | Sigalit Landau: The Burning Sea

+7

English Follows Hebrew

בכניסה לתערוכה “הים הבוער” ניצב אגן טבילה משיש מול הקרנת הווידיאו 2005 ,DeadSee , אחת העבודות המזוהות ביותר עם יצירתה של לנדאו ואמנות ישראלית עכשווית בכלל. ההצבה מסמנת מרחב זמן ותרבות, והיא כמצפן לקריאת התערוכה.
היחס שנוצר בין אגן הטבילה, אובייקט שנושא זיכרון של מורשת אסטטית נוצרית, (כותרת משותפת לאינספור זרמים וסגנונות), לבין הווידיאו מרתק. המתח ביניהם מובנה: החומרי מול הדימוי המוקרן, עבודה תלוית זמן מול פיסול שיש שההתכוונות שלו על זמנית.  גם היחס בין האמנות לגוף הצופה שונה: מעל אגן הטבילה ניתן להתכופף ולהתקרב והוא קטן יחסית למרבית המתבוננים . עבודת הוידאו המוקרנת על קיר שלם גדולה מהצופה ובמיוחד כשיושבים בספסל שהוצב מולה ספסל שמפריד בין שתי העבודות כמו גדר נמוכה.

Sigalit Landau: The Burning Sea.
(Photo Zohar Shemesh)

אגן הטבילה נעשה במיוחד לתערוכה ואינו מבוסס על אגן ספציפי . זהו אפוא דימוי גנרי, שמזכיר אגנים עתיקים. חלקו העליון מתומן, צורה החוזרת תדיר באגנים ומבני טבילה לצד כנסיות (כמו הבפטיסטריום בפירנצה). מייחסים את השימוש הנפוץ במתומן לכך שהטבילה מחליפה את טקס ברית המילה היהודי שנערך כשהתינוק בן שמונה ימים ומהווה את ההצטרפות לקהילה היהודית.
חלקו העליון של הפסל מכוסה שכבה עבה של גבישי מלח שהופכים אותו נוצץ וקשה ולא פונקציונלי:  הקערה מכוסת המלח לא תוכל להכיל מים וודאי שלא ניתן להחזיק בה תינוק או תינוקת רכים. השכבה הזו מספרת על הטבילה של האובייקט עצמו בים המלח, מעין היפוך תפקידים כשאגן הטבילה הופך להיות מוטבל ולמעשה מאבד את קדושתו והופך ליפה “בלבד”.  השאלה של יופי כמקפיא, כחונט  חוזרת שוב ושוב בתערוכה שמתמקדת בעבודות המלח והעיסוק הממושך של לנדאו בים המלח כזירה אפשרית להגשמת חזון של שיתוף פעולה אזורי.

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : Smadar Sheffi

ההצבה של האגן מול DeadSee היא כמו הרהור בעבודה שנעשתה לפני קרוב לשני עשורים. על הגוף של האמנית שצף בתוך ים המלח אפשר לחשוב כאל גוף העובר טבילה, כניסה, הצטרפות והתוודעות למקום שימלא תפקיד מרכזי בחייה בשנים מאז.  הספירלה, שרשרת האבטיחים הכרוכה בתוך עצמה וסביב הגוף של האמנית מקבלת משמעות כמעין גלקסיה,

Sigalit Landau: The Burning Sea. DeadSee (2005) Photo : Smadar Sheffi

שרשרת עולמות המקיפה אותה. השהיה במים יוצרת שרשת אסוציאציות לכל סוגי ההיטהרות במים מהמקווה היהודי, טבילה בגנגס בהודו , שטיפת הרגליים באיסלם ועוד רבים אחרים. אגן הטבילה שטבילתו שלו בים כילתה את האפשרות לעשות בו מהלך היטהרות ומעבר ניצב אפוא כמצבה לאפשרות לשינוי ומעבר. אפשר לחשוב אליו כחפץ פצוע, כמו

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : Smadar Sheffi

האבטיחים הפצועים ב DeadSee, או שנים עשר אבטיחים משומרים במלח המופיעים על שולחן (סעודה אחרונה, שנים עשר שבטים, שנים עשר חודשים) הלקוחים ממיצב  שיצרה לנדאו ב 2007 והוצג בברלין.העיסוק של לנדאו במוות, קינה ואפשרות של גאולה, או לידה מחדש מתגלם בחלל שיש לקרוא כמיצב אחד. אגן הטבילה שאיבד את יכולתו להוות מקום טבילה משמר יופי מרתק , בעבודת הווידיאו ספירלת אבטיחים תתלכד ותיפרם שוב ושוב סביב האמנית כלואה בזמן ומקום שמשומר על ידי המבט של מצלמה וזיכרון. המיצב שמדבר על מכנים משותפים תרבותיים אוניברסליים הופך מרחב שהצופה השוהה בו מול עבודת הוידאו מצויה בתווך בין זמנים ותרבויות.

אוצר: ד”ר אמיתי מנדלסון. מוזיאון ישראל.

Sigalit Landau: The Burning Sea

At the entrance to the exhibition “The Burning Sea” a marble baptismal basin stands opposite the video DeadSee. The video is one of the works most identified with Landau’s oeuvre and with contemporary Israeli art in general. The installation  delineates a space of time and culture, acting as the compass for reading the exhibition.

Sigalit Landau: The Burning Sea.
(Photo Zohar Shemesh)

The relationship formed between the basin, an object bearing the memory of aesthetic Christian legacy (a title shared by innumerable movements and styles) and between the video in multi layered. There is a built-in tension between the two artworks: the material in contrast to the screened image which is a time-specific work vis a vis a marble sculpture intended to be atemporal. There is a different accidence between each artwork and the body of the viewer: above the font, it is possible to bend down and come closer, as it is relatively smaller than most visitors. The video screened on the entire large wall encompasses the viewer, especially when seated on the bench separating the two artworks like a low fence.
The font, made for the exhibition, is not based on a specific basin, but is a generic image reminiscent of ancient basins. The upper section is octagonal, a form frequently seen in fonts and baptismal structures near churches (as in the Baptistery in Florence). The frequent use of the octagon is attributed to Christian baptism having replaced the Jewish ritual of the circumcision held when the baby is eight days old to signify the infant joining the Jewish People

The upper section of the sculpture is covered with a thick layer of salt crystals sparkling and hard, making it non-functional: the bowl covered with salt cannot hold water, and certainly cannot be used to hold an infant. Instead, the salt layer tells about the baptism of the object itself in the Dead Sea, a kind of role reversal with the baptismal font being immersed, losing its sanctity  and becoming “only” beautiful. The issue of beauty as something that freezes and mummifies recurs repeatedly in the exhibition focusing on the salt works and Landau’s longstanding engagement in the Dead Sea as a possible arena for the realization of the vision of regional cooperation.
about the contemplation of an artwork made nearly two decades ago. The body of the artist floating in the Dead Sea can be considered as a body undergoing immersion, entering a community, and  am initiation ritual to the  site that would fulfill a major role in her life since that time. The spiral, formed of a spiral of watermelons around the artist’s body, takes on the significance of a sort of galaxy or a chain of worlds that surrounds Landau.
Landau creates a chain of associations to all types of self-purification in water, from the Jewish mikveh [ritual bath], immersion in the Ganges in India, washing the feet in Islam, and many other rituals. The baptismal font’s immersion in the Dead Sea destroyed any possibility of it being used for purification; on the other hand, it stands as a monument to the possibility of change and transition. It can be thought of as a wounded object, like the wounded watermelons in DeadSee, or the 12 watermelons preserved in salt appearing on the table (the Last Supper, the Twelve Tribes, the 12 months of the year) taken from the installation Landau made in 2007, exhibited in Berlin. Landau’s engagement in death, dirges, and the possibility of Redemption or rebirth is embodied in the space that can be read as a single installation.
The baptismal font that lost its capacity to become a baptismal site preserves a fascinating beauty. In the video, the spiral of watermelons will again and again come together and be unraveled repeatedly around the artist entrapped in time and place, preserved by the camera’s gaze and by memory. The installation, which speaks about universal cultural common denominators, leaves a space in which the viewer is a time/place limbo.

Curator: Dr. Amitai Mendelsohn, Israel Museum

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : smadar Sheffi

+7
Posted in Video, וידיאו, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , | Comments Off on סיגלית לנדאו: הים הבוער | Sigalit Landau: The Burning Sea

הביאנלה  באיסטנבול 2022 | The Istanbul Biennial 2022

+1

English follows Hebrew

הביאנלה  באיסטנבול 2022

מעניינת ומאכזבת. האג’נדה של הביאנלה ה 17 באיסטנבול צפויה: נשים, פליטים ומהגרים ההדרדרות המסוכנת במצב כדור הארץ, וקורי הכוח והכסף המחברים בין נושאים אלו.

              במהלך  הביקור באתרים הפזורים ברחבי העיר תמונת המציאות  הופכת מעיקה יותר, מקבלת שכבות נוספות של עוולות שלא היו מוכרות לי . כך  ב Barın Han , מרכז תרבות שנפתח במה שהיה סדנת אמן קליגרפיה מוצגת עבודה בנושא גירוש ה  chakra עם שחי בגבעות בנגלדש,  ובא 1962 בעת בניית סכר להפקת חשמל הוטבע אזור מגוריו, כפרים וגם ארמון השליט. אנשיו איבדו זהות ותרבות ונושלו מזכויותיהם. המיצב של Pathshala South Asian Media Institute, קבוצה הפועלת בדאקה בבנגלדש מרשים. כמו פרויקטים רבים בביאנלה הוא בעיקר מוביל לקריאה.

Carlos Casas , 2022 Yaklaşım Tüneli Taksim

האוצרים , Ute Meta Bauer, Amar Kanwar ו David Teh הפועלים בשנים האחרונות בעיקר במזרח אסיה ואזור האוקיאנוס השקט אצרו תערוכה הנותנת קול ונוכחות ולבעיות ולהידרדרות האזורים תרבותית ופיזית ששורשיה נעוצים בתקופה הקולוניאלית והוא מואצת בעשורים האחרונים בקצב מבעית. הביאנלה מציגה פרויקט מחקר אחרי פרויקט מחקר, כשגם ההצבות, רובן מרשימות, אינן הופכות לחוויה ריגשית.

        הדיון על מקום החוויה הרגשית באמנות, במיוחד באירועים הבינלאומיים הגדולים מבעבע כבר מאז סוף שנות ה 90 עם אירועים כמו דוקומנטה 1997 שאצרה קתרין דוד כנקודות ציון בהסטת המשקל להצגה בעיקר של חומר דוקומנטרי וכתוב.  (דוד היא יועצת במרכז המחקר בסינגפור בראשו עומדת Meta Bauer). בדוקומנטה של השנה, שאלת מקום או חיוניות החוויה האמנותית עלתה ביתר שאת שהרי מלבד בעיתיות השימוש  בסטראוטיפים גזעניים הייתה תחושה שתכנים קהילתיים- חברתיים למעשה דחקו את האמנות .

בביאנלה הנוכחית באיסטנבול הגישה הדוקומנטרית המכוונת אידאולוגית אינה מספיקה, למרות הסימפטיה לרעיונית ואף שיש גם מספר עבודות שרושמן נשאר עם הצופה אחרי הצפייה. העבודה החזקה ביותר  היא “קיקלופ” מיצב קול ואור שיצר קרלוס קסאס Carlos Casas במנהרה הצמודה לפארק גזי, היוצא מכיכר טקסים. המנהרה נבנתה ב 1992 בעת בניית קו הרכבת התחתית העובר באזור. הצופים נכנסים למנהרה שעוצמת הקול בה בלתי נעימה (מומלץ להשתמש באטמי אוזניים) ועוברים בין אור כחול ואדום, לעבר לא נודע. המנהרה הופכת  לאינפרנו, מסע בשאול בנוסח דאנטה, והאסוציאציות למלחמות, הסתתרות והימלטות הולמות בצופים. סמוך לקצה מתגלים ציורי קיר שחורים גדולים, בהם חורבות מיבנים תעשייתים שכאילו נמסו או קרסו לתוך עצמם. קסאס יוצר איזון ומתח בין היופי המפתה של האור (שמזכיר מועדונים) ללחץ ההולך וגובר של הצלילים הצורמים הנעים בין צלילי ירי למוסיקת טכנו. החוויה מקיפה ומעיקה כששמה יוצר את ההקשר למיתוסים של כוח ופראות (הענקים בעלי העין האחת שחוזרים במיתולוגיה היוונית) והקשריה העכשווים אינם זקוקים לפרשנות. הקרבה לפארק גזי , שעמד במוקד המחאות ששטפו את טורקיה ב 2013 ודוכאו ביד קשה בידי ארדואן (אז ראש ממשלה) יוצר את אחד ההקשרים הביקורתיים הישירים הבודדים לממשל הטורקי בביאנלה זו.

הקבץ העבודות במוזיאון פרה Pera Museum, אתר שבביאנלות קודמות היה בדרך כלל בבחינת תיבת אוצרות של ממש, מצטיין בהצבה משובחת של עבודות שיכלו להיקרא כמאמרים והפיכתם להיגד חזותי נראית מאולצת . מזכויות נשים בנפאל, ועד המלחמות והמהלכים של המעצמות הקולוניאליות שעיצבו את לבנון של ההווה התחושה שעדיף לקרוא מאשר להתבונן במערכים חזותיים של חומר דוקומנטרי.

Nepal Picture Library (NPL) (estd. 2011, Kathmandu, Nepal), Pera Museum

לעיתים מבליחה התרגשות כמו בעבודה של Sim Chi Yin העוסקת במלחמת הגורילה במלזיה נגד הקולוניאליזם הבריטי והסריטה לוחמים קשישים השרים בדבקות, ללא צל של אירוניה את האינטרנציונל בשפתם. תקוות שהתבדו.

Lamia Joreige 2022 ,

מאכזבת העבודה של Gülsün Karamustafa, אמנית טורקית מעולה שמציגה ווידיאו של זכוכית מתנפצת, דימוי שרמת השחיקה החזותית רעיונית סימבולית שלו הופכת אותו לדימוי ריק.

התחושה של מסע תיקון עוולות, חשוב ביותר אך לאו דווקא זקוק לאמנות כקביים ,נמשכת גם בקומפלקס היפה  של Müze Gazhane , אזור שהיה תחנת כוח והוסב למרכז תרבות ובו חללי עבודה, ושמכון מחקר העוסק באיכות סביבה. גם במרכז Barın Han, שנפתח בבית קליגרף טורקי מוביל  ב 2019, מעטות העבודות שמצליחות להפוך להט רעיוני ליותר מדיווח חזותי. המטרה של הכרת העיר, מטרה מוצהרת של הביאנלה בהחלט מצליחה. ביקור  arthereistanbul מרכז תרבות שיצרו פליטים סוריים ב 2014 הוא מסע לחלקים פחות מוכרים וודאי של תיירי תרבות. במרכז עצמו, צירוף של ספריה חדר עבודה והמוני חתולים, מוצג “הבית הלבן” ווידאו של לידה עבדול,  אמנית אפגנית אמריקאית. בווידאו המר , המתריס, היא נראית צובעת קירות בית הרוס בלבן  וגם את גבו של גבר המגיע למקום.

בשני מבני חמאם Mustafa Paşa Hammam , Çinili Hamam האדריכלות יוצרת רגעים אסתטיים מרגשים.  בין העבודות בולטת  זו של Renato Leotta המוצגת ב Çinili Hamam (תכנן  האדריכל העות’מאני הדגול מימאר סינאן). במיצב סאונד , מדיטציה על יחסי ים – אדמה -שמיים נוצר חלל להתבוננות פנימית והאמנות משוחררת מכל ניסיון לייצג או לספר.

חלל כזה נדיר, במיוחד בביאנלה המתמקדת במבט ביקורתי למציאות  ולהיסטוריה. דומה שלהט הצדק  (שרק קו דק מפריד בינו לבין צדקנות,) שמפעם  בתערוכה השכיחה מליבה את  הצופה.

Renato Leotta ,2022

The Istanbul Biennial 2022

Both interesting and disappointing, the 17th Istanbul Biennial displays a predictable agenda focused on women, immigrants and refugees, the dangerous deterioration of the state of the planet, and the strands of power and money connecting these issues.

Naeem Mohaiemen 2022
a piece on the displacement and deportation of the Chakma people .

During my visit to the different venues throughout the city, the picture of the current state of affairs grew ever more distressing as it accumulated more and more cases of injustice with which I was unfamiliar. Thus at Barın Han, a cultural center opened in a former calligraphic artist’s workshop, a piece on the displacement and deportation of the Chakma people that used to live on the Bangladesh hilltops. In 1962 while constructing a dam for the production of electricity, their living area was flooded, including villages and the palace of the local ruler. The Chakmas lost their identity and culture, and were deprived of all rights. The installation by the Pathshala South Asian Media Institute, a group active in Dhaka, Bangladesh, is impressive, and as many projects in this year’s Biennial, primarily leads to further reading.

Carlos Casas, 2022, Yaklaşım Tüneli Taksim

 

 

 

 

Curators Amar Kanwar, Ute Meta Bauer, and David The, who have recently been active mainly in Eastern Asia and the Pacific, curated an exhibit providing a voice and presence to the problems and accelerated deterioration of the cultural and physical zones whose roots lie deep in the colonial era. The Biennial displays research project after research project, with most of the installations well mounted but do not deliver an emotional experience.
The discourse on the place of the emotional experience in art, especially in large international events, has been on the public agenda since the late 1990s with events such as the 1997 Documenta curated by Catherine David as a milestone in the balance shifting to mainly exhibiting documentary and written materials (David is a consultant in the research center in Singapore headed by Meta Bauer). In this year’s Documenta, the issue of the place or necessity of the art experience was present to an extreme degree, since beyond the use of racist stereotypes, there was a feeling that social and community contents have, in practice, have relegated art to second place.In the current Istanbul Biennial, the documentary-ideological approach is insufficient despite my empathy towards its goals. As in any big exhibition, there were some works whose impression remained. My favorite work was “Cyclops,” a sonic and visual installation by Carlos Casas in the tunnel adjacent to Gezi Park on the edge of Taksim Square. The tunnel was built in 1992 during construction of the subway line for the region. Viewers enter the tunnel, whose volume of sound is aggressive (earplugs recommended), and move between blue and red lights towards the unknown. The tunnel becomes an inferno, a journey through a Dante-esque underworld, and associations to wars, concealment, and escape strike the viewers. Near the end, large black murals can be seen of ruined industrial buildings that look as if they have collapsed on themselves. Casas balances the tension between seductive beauty of the light (reminiscent of nightclubs) and between the increasing dissonant sounds moving between sounds of shooting to techno music. The experience is immersive and stressful, and its name evokes a context of myths of power and wildness (the one-eyed giants who recur in Greek mythology) and its contemporary contexts are in no need of interpretation. The proximity to Gezi Park, focus of the protests that swept Turkey in 2013 and were crushed by then Prime Minister Erdogan creates one of the few contexts critical of the Turkish regime in this Biennial.

Nepal Picture Library (NPL) (c. 2011, Kathmandu, Nepal), Pera Museum

The roster of works in the Pera Museum, which in previous Biennials was usually an artistic treasure trove, excel in being well-mounted works on important subjects, but whose transformation into visual statements is lacking. From the rights of women in Nepal through the wars and actions by colonial powers that shape present-day Lebanon, the displays gave the feeling that it would be preferable to read than look at the visual systems of documentary material.

There is a work with emotional impact: Sim Chi Yin’s film depicts aged former guerillas who fought in Malaysia against the British colonialism singing the Internationale in their own language, without the slightest tinge of irony. Lost hopes.

The work by prominent Turkish artist Gülsün Karamustafa is disappointing. Her video of glass shattering uses an image whose level of visual conceptual symbolic burnout nullifies its impact.
The symbolic journey of rectification of injustices is most important but does not necessarily need art as a crutch. The journey continues in the beautiful complex of the Müze Gazhane, a former power station that was made into a cultural center with workspaces and an environmental research institute. At the Barın Han center, as well, very few of the works succeed in transforming a conceptual enthusiasm into something more than a visual report. The goal of exploring Istanbul, a declared aim of the Biennial, has definitely been successful. A visit to the arthereistanbul cultural center founded by Syrian refugees in 2014 is a journey into sections less familiar to art tourists.  At the center, a combination of a library, work hub, and lots and lots of cats, White House, a video by Afghan American artist Lida Abdul, is being screened. The bitter, subversive video shows the artist painting walls of a destroyed house white, as well as the back of a man who arrives at the site.
In two Turkish bath buildings (hammam), the Mustafa Paşa Hammam and Çinili Hamam, the architecture creates exciting aesthetic moments. Among the works on view, Renato Leotta’s piece displayed in the Çinili Hamam (designed by the great Ottoman architect Mimar Sinan). In the sound installation, a meditation on the relationship between sea, land, and sky, forms a space for internal contemplation, liberating art from all attempts at representation or narration.
Such a space is so rare, especially in a Biennial focusing on a critical look at current reality and history, and it seems that the enthusiasm for justice (separated by a thin line from self-righteousness) made it forget the viewer.

Renato Leotta , The Çinili Hamam

 

 

+1
Posted in Evants, Video, וידיאו | Tagged , , , , , , | Comments Off on הביאנלה  באיסטנבול 2022 | The Istanbul Biennial 2022

בגלל שהלילה מופע ברכבת שדים |“Because the night…”: On a ghost train

+2

English Follows Hebrew 

בגלל שהלילה מופע ברכבת שדים
“בגלל שהלילה”  הוא מופע שמהלך בין המיסטי והאלגורי, בין מדע בדיוני לזיכרונות קולקטיבים. יש בו משהו מהפראות האפלה שמקננת בקרקסים, באגדות ומיתוסים ומתגלה לעיתים בם  בחיי היומיום. התחושה העיקרית שנשארת אחרי הצפייה היא תהייה, ערות מחודדת למציאות שמחוץ לחלל המופע.
שליטה, כוח ואלימות סמויה וגלויה הם נושאים  חוזרים. הצפייה נעשית בישיבה ברכבת עשויה קרונות – כסאות  מוגבהים ומחוברים הנעים  על מסילה בתוך חלל מחולק שני אולמות ונהוגה בידי מייצגנית במסכה חיתית.  לא ניתן לרדת בזמן הנסיעה והכנסת מכשירים סלולריים אסורה מה שמשפיע על הריכוז ובמידה רבה גם על אופן הצפייה (ההופך לחלוטין בלתי מתווך). הקהל הוא אכן, למשך קצת פחות משעה, קהל שבוי.

Because the night.
Photo Yair Meyohas

לפרוט את “בגלל שהלילה” לחלקיו אינו עושה אתו צדק משום, שכמו אופרה, מדובר בעבודת אמנות שלמה, כמו במונח הגרמני Gesamtkunstwerk המזוהה עם התפיסות האסטטיות של ואגנר. גיבורי הסיפור שמתגלה בנסיעה הלוך ושוב בין החללים הן דמויות ינשוף, דב, וזאב שלאורך כל המופע אינו מדברות. המקום לא מקום בו הן פועלות הוא יער ערפילי או חדר עירום ובין לבין רואים הצופים גם דמות של מעין אסטרונאוט ופסלים בהיגיון שנע בין היגיון אגדות לסיוט באופן המאיר עד כמה דק הקו ביניהם . ב”בגלל הלילה”  האיטצלה של תום שיש פעמים רבות לסיפורי שהם משליי חיות איננה מן הרגע הראשון . העיצוב של המיצב/תפאורה נעשה בידי גבי קריכלי  ויש בו את אותה איכות של אמנות הנוגעת בריטואלי שהולכת ומאפיינת את עבודותיו שהוצגו בשנה החולפת . במיצב “שבעה חוקים לחיים” במוזיאון פתח תקווה (אצרה אירנה גורדון),  במיוחד בחלק שכונה “גולגולתא” בה יצק כ־400 גולגולות והציב אותן כמו שדה קבורה של דת לא ידועה, ובמשתמע את צליבת ישוע. ב”חד גדיא”  בבית האמנים בירושלים (אצרה צופיה דקל כספי) הציג פסל נחש חתוך ומדמם מעין, אוּרוֹבוֹרוֹס (נחש או דרקון הבולע את זנבו) . ב”בגלל הלילה” החיות המואנשות עוברות תהליכי הרס, ואולי, כליה אפוקליפטית עם דרקון המופיע בסוף המופע כמו החיה בחזון יוחנן.

Because the night.
Photo Yair Meyohas

קריכלי יצר רגעים יפיפיים בחלל ההופך להיות יקום עם גלקסיות מסתובבות, כדורי זכוכית צבעוניים שמתוך הלילה והערפל העוטף את המופע עונים על הרעב  הנבנה במהלך המופע לצבע נקי.  “לילה וערפל ” סרטו של אלן רנה  מ 1955  בו הראה תעוד נרחב של אושוויץ ומיידנק הנטושים עולה על הדעת במופע שמעורר זיכרון קולקטיבי עם בגלל התניות – חשיבה על רכבת ובעיקר כזו שאין בה ברירית עלייה או ירידה, הכהות של לילה ובעיקר המטמורפוזה מתמימות – חיות יער חביבות – לזוועה והתחושה של אין מוצא של דין שנגזר שיוצרת המלחמה ההולכת ומתפתחת בין הדמויות. אין למסע ברכבת השדים רגע קתרטי – המסע נפסק אך האלימות והעזובה הנפשית שהוא מתאר אינן מסתלקות.

במאי גיא גוטמן.
 גבי קריכלי  אשר על כל הצד החזותי במופע.
קבוצת אנסמבל 209 . הכישור 6, יפו

הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי

למטיילות/ים עצמאיו/ים לביאנלה בוונציה, 2022

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים 213  אמניות ואמנים.לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות חשובות .
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש  לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכן/ם.  
ההדרכה עם מצגת ומפות .הביאנלה ננעלת בסוף נובמבר 2022

לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106 

Because the night.
Photo Yair Meyohas

 

Because the night…”: On a ghost train

“Because the night” is a performance that oscillates between mysticism and allegory, science fiction and collective memories. It has some of the darkness lurking in circuses, legends, and myths, which sometimes reveals itself in daily life. The primary sensation after the performance is wonder and heightened awareness of the reality outside of the performance space.

Because the night.
Photo Yair Meyohas

Covert and overt control, power, and violence are the recurring motifs.  Viewers sit in a “train” made of raised seats joined together, moving on a track inside of a space divided into two halls, driven by a performer in an animal mask. The audience cannot disembark from the “train” during the performance, and cellular phones are prohibited, impacting the concentration as well as the viewing: it becomes absolutely unmediated.  Those attending the performance, that lasts less than an hour, are truly a captive audience.
A detailed analysis of every detail of the performance does not do it justice because, like an opera, the work is an integral whole, as in the concept “Gesamtkunstwerk” most identified with Wagnerian aesthetics. The wordless protagonists of the story revealed during the travel back and forth between the two spaces are Owl, Bear, and Wolf. Their sphere of action is a dark wood or naked room. Here and there viewers catch a glimpse  of a figure of a kind of astronaut or sculptures in the inconsistent logic of fairy tales and nightmares, illuminating just how narrow their dividing line is. In “Because the Night,” the innocence that frequently cloaks animal parables is absent, from the outset. The visual design is by Gabi Kricheli, evoking ritual that has characterized his works exhibited over the past year. In his installation “Seven Rules for Life” (curated by Irena Gordon) at the Petach Tikva Museum of Art – especially the section titled “Golgotha” with its 400 cast skulls placed like a burial area of an unknown religion, resonating the Crucifixion. In “Had Gadya: The Horror Cycle” (curated by Sofia Dekel Caspi) at the Jerusalem Artists’ House, Kricheli exhibited a large cut snake, a kind of Oroboros (image of a snake or dragon swallowing its own tail). In “Because the night,” the personified animals undergo destruction processes, perhaps apocalyptic annihilation, with a dragon appearing at the finale like the creature in Revelations.
Kricheli has created beautiful moments in a space transformed into a universe with revolving galaxies, colorful glass spheres which respond to the increasing hunger for pure color in contrast to the dark night and enveloping fog during the performance. The film by Alain Resnais, Night and Fog (1955), which documented the abandoned concentration camps of Auschwitz and Majdanek camps, comes to mind in this performance which arouses collective memory, perhaps because of conditioned stimuli – thinking about trains, especially when one has no choice of embarking or disembarking, or the dark feelings leading to the war developing between the characters. There is no catharsis on this train journey – the journey ends but the violence and mental negligence it depicts remain.

Director: Guy Gutman
Visual design: Gabi Kricheli
Ensemble 209, 6 HaKishor, Yafo

Because the night.
Photo Yair Meyohas

 

 

+2
Posted in מייצג | Tagged , , , | Comments Off on בגלל שהלילה מופע ברכבת שדים |“Because the night…”: On a ghost train

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art