|”מחול השותלים” פרסקו של מידד אליהו ב”מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל”

“מחול השותלים” פרסקו של מידד אליהו פותח את התערוכה “מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל” שאצרתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות. בעבודה היפיפיה הזו, המורכבת והמרגשת יש את כל נושאי העל של התערוכה: את היחס לעבר הקרוב והרחוק, השיח עם תולדות האמנות והתחושה החדה, המשוננת, של הווה.

Meydad Eliyahu  Public Works, Jerusalem Hills  Photo :Elad Sarig

Meydad Eliyahu
Public Works, Jerusalem Hills
Photo :Elad Sarig

ב”מחול השותלים”, אליהו מתכתב עם היסטוריות שונות של פרסקאות: זו של הרנסנס, בעיקר האיטלקי (ג’וטו, מזאצ’ו וכמובן – מיכלאנג’לו), וזו של המאה ה-20, שבה בלטו אמני פרסקו דרום-אמריקניים (חוסה קלמנטה אורוסקו, דייגו ריוורה ודוד אלפרו סיקיירוס). אמנים אלו השתמשו בפרסקו כשופר לקידום רעיונות סוציאליסטיים. באמנות המקומית מדובר במדיום שנותר מִשני, כמעין בן חורג בקאנון הישראלי. ציורי הקיר של יוחנן סימון, של שלום סבא ושל אברהם אופק, למשל, זכו להכרה מוגבלת בלבד.

Photo: Sefi Porat

Meydad Eliyahu Photo: Sefi Porat

אליהו עוסק בהיסטוריה הישראלית, בכאב שהודחק ומסרב לשכוך במושבים, שאליהם הובאו עולים כמגשימי חזון ההתיישבות, אך לא זכו להכרה כחלוצים. הוא מטפל באופן ספציפי בשבר שחוותה קהילת יהודי קוצ’ין, שיושבו במושב מסילת ציון – למורת רוחם של מקימיו יוצאי תימן, שעזבוהו במחאה– באמצעות דמויות מיתיות, בעיקר של גברים חסונים

Meydad Eliyahu  Public Works, Jerusalem Hills  Photo: Sefi Porat

Meydad Eliyahu
Public Works, Jerusalem Hills
Photo: Sefi Porat

הנראים כמי שהוכרעו על ידי המציאות. הדמויות הגדולות הן כעין הפכים לדמויות שבפרסקו באולם הענקים, שתכנן ג’וליו רומנו בפלאצו דל טה במנטובה (Palazzo del Té, Mantua, 1524–34), שם מתואר הרגע, שבו נענשים הענקים על ידי האלים האולימפיים שבהם ביקשו למרוד, והסצנה מלאת תכונה. בעבודתו של אליהו, הפסיביות של הדמויות מעיקה יותר מכל בוקה ומבולקה בתיאור הענקים של רומנו. העבודה כוללת גם אזכורים למאבק האנושי בשממה שנחשב למאבק של “קִדמה”, עד שהובן ההרס האקולוגי הצפוּן בו.

Meydad Eliyahu  Public Works, Jerusalem Hills  Photo: Sefi Porat

Meydad Eliyahu
Public Works, Jerusalem Hills
Photo: Sefi Porat

שם העבודה לקוח משיר פרי עטו של יואל אלעזר שתיל משנת 1953, המהלל את מלאכת השתילה. לדידם של אנשי מסילת ציון, שתילה הייתה מזוהה עם עבודות הדחק, שהיו מקור התעסוקה הכמעט בלעדי האפשרי לאנשי המושב, לכל הפחות עד לשנות ה-60. בחינת העבר של מושבי העולים מקוצ’ין, לרבות המושב שבו מתגוררת משפחת האמן, מתרחשת בתוך המוזיאון ב”אם המושבות”, בלב האתוס הישראלי. בתודעה הפנימית של “מחול השותלים” מפעמת הידיעה, כי העבודה תפורק עם תום התערוכה.

***

תודעת הזמניות, וההכרה בכך שפרויקטים מאין אלו אינם שכיחים הובילה אותי לבקש מספי פורת לתעד את תהליך העבודה לכל אורכו (מעל שבועיים). התצלומים והסרטון המצוינים נעשו על ידו בהתנדבות  – תודה ממידד וממני.

מארגזיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל אוצרת: ד”ר סמדר שפי
15/09/2016 – 15.12.2016

 

ולקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Meydad Eliyahu‘s mural Public Works, Jerusalem Hills (“Planters’ Dance” in Hebrew) portrays structures, scenery, and people which spawn a deconstructed place, like a fragmentary memory or a reality that resists coherence. In terms of medium, it is a traditional fresco: wet plaster freshly applied on the wall, on which the artist paints with color (pigment blended with water), the time at his disposal dictated by the material’s drying rate. Paint and plaster become one. Eliyahu alludes to different histories of fresco: that of the Renaissance, mainly Italian (Giotto, Masaccio, and obviously Michelangelo), and that of the 20th century, in which Latin American muralists stood out (José Clemente Orozco, Diego Rivera, and David Alfaro Siqueiros), who used fresco as a mouthpiece to promote socialist ideas. Eliyahu addresses Israeli history; the repressed pain which refuses to die in the moshavim (agricultural settlements) to which new immigrants were brought to realize the vision of settlement, yet were not recognized as pioneers. Specifically, he touches upon the rift experienced by the community of Malabar (Cochin) Jews, who were settled in Moshav Mesilat Zion—to the great dismay of its Yemenite founders, who left in protest7—by means of mythical figures, mainly those of robust men who look as though they have been vanquished by reality. The monumental figures here seem antithetical to the figures in the Chamber of Giants fresco designed by Giulio Romano in Palazzo del Té, Mantua (1524–34); a hectic scene depicting the moment in which the giants are punished by the Olympian gods following their mutiny. In Eliyahu’s work, the passivity of the figures is more disconcerting than any commotion in Romano’s portrayal of the giants. The work also refers to the human struggle with the wilderness considers as “progress,” before the ecological destruction involved was fully comprehended. The Hebrew title of the work was borrowed from a 1953 poem by Yoel Elazar Shatil exalting the act of planting. For the people of Mesilat Zion, planting was identified with the public works which were their almost exclusive source of livelihood, at least until the 1960s. This perusal of the past of the Cochin Jews’ agricultural settlements, including the moshav in which the artist’s family resides, occurs in a museum in Petach Tikva, the “Mother of Settlements,” at the very heart of the Israeli ethos.

Posted in Uncategorized, פיסול ומיצב, ציור | Comments Off

| “אמיר שפט ב”מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל

היה משהו מנחם ונוסך ביטחון בחשיבה המודרניסטית שהאמינה בקו התפתחות לינארית, בקידמה ( PROGRESS ) או כפי שניסחו זאת הביטלס בשיר “Getting Better” מהתקליט Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band  מ 1967.

It’s getting better all the time
Better, better, better
Getting so much better all the time

 

Amir Shefet, The Opposition no. 4, 2013, oil on wood, 30x45

Amir Shefet, The Opposition no. 4, 2013, oil on wood, 30×45

באמנות, בעיקר בציור, המקבילה בחשיבה חזותית לתפיסות אלו היתה שהציור מתפתח מפיגורטיבי למופשט.   מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל , התערוכה שאצרתי במוזיאון פתח תקווה לאמנות  נאצרה בחשיבה שונה, זו שהפכה בעולם למקובלת יותר ויותר בעשורים האחרונים (והתאזרחה בארץ  לא כל כך מזמן) ורואה בחלל /זמן של  אמנות מערך מורכב בהרבה מאשר זה של קוי “התפתחות” ו”נסיגה”.
%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%99%d7%a8בסדרה The Opposition דן אמיר שפט במהות הציור ובקריאתו בתבניות דיכוטומיות נפוצות כפיגורטיבי ומופשט. הוא יוצר שלוש מהויות: ציור טבע דומם, לכאורה מהתבוננות; ציור מופשט; וחיבור בין טבע דומם לבין מופשט כאמירה כוללת על השפה הציורית. בעבודות מהרהרות במקום הציור בעולם. בציור The Opposition no. 4 מתואר אשכול ענבים בוהק, כמעט תלת-ממדי, המזכיר את סיפורו של פליניוס (Pliny the Elder) על תחרות, שהתקיימה בין שני ציירים במאה ה-4 לפנה”ס לערך: זאוקסיס צייר ענבים בחיקוי כה נאמן לטבע, עד כי להקת ציפורים ביקשה לנקר בהם. פרהסיוס, לעומתו, צייר וילון וניצח בתחרות, כאשר זאוקסיס ביקש להסיטו ולראות את הציור המסתתר מאחוריו.

Amir Shefet, The Opposition no. 6, 2013, oil on wood, 30x45

Amir Shefet, The Opposition no. 6, 2013, oil on wood, 30×45

השאלה בדבר ערך האמנות כחיקוי הטבע, כמימזיס, הייתה סלע מחלוקת בין תפישתו של אפלטון, שראה באמנות אשליה מטעה ואבן נגף בדרכו של האדם אל עולם האידיאות, לבין התפישה האריסטוטלית, שראתה בחיקוי הטבע אופן לימוד על מהות העולם. מבטו של שפט על סוגיה זו נובע מפרספקטיבה שלאחר הופעת הצילום ואמצעי הדמיה אחרים.
ציוריו מתווים מרחב של איזון בין המחויבות למימזיס של אובייקטים מזוהים לבין הנכחת היגד, שאינו מחויב לצורה או לתבנית חיצונית לו. בחלל ציוריו ,שכמו עולה מתוכם אור, מקום לשתי גישות מבלי שאחת מאפילה על השניה.  שתי העבודות שלו הן הרהור מהוקצע, מלוטש, יפה מאד, שמדבר על הרבה יותר מאשר מופשט ופיגורטיבי.

מארגזיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל אוצרת: סמדר שפי
15/09/2016 – 15.12.2016

 

ולקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Posted in ציור | Comments Off

Simon Adjiashvili,Ilana Hamawi, Mosh Kashi in Intricate Affinities: Recollection of Western Tradition in Local Contemporary Art| אילנה חמאווי,וסימון אדג’יאשווילי ומוש קאשי ב מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל

רלוונטיות, כמונח, היא חרב פיפיות. התביעה להיות רלבנטית, ואמנות נתבעת שוב ושוב להיות כזו, היא לעיתים קרובות סד. המינוח “לא רלוונטי” התאזרח כדרך לפסול ולהדיר מבלי להדרש להסבר נוסף והוא נאמר תדיר על אמנות שאינה מתיחסת ישירות לסיטואציה הפוליטית, לרוב במובן המצומצם של הסכסוך הישראלי פלשתיני (נושאי כלכלה וחברה התקבלו כ”רלוונטיים” בעיקר אחרי קיץ המחאה של 2011).  העבודות של מוש קאשי, אילנה חמאווי, וסימון אדג’יאשווילי, ושל שאר האמנים המציגים ב מארג: זיקות למסורות באמנות המערב בציור עכשווי בישראל  (ועל עבודתם נכתב בפוסטים נפרדים ב”החלון”) רלוונטיים  למערך אינטלקטואלי ורגשי נרחב, אך לאו דווקא מתאימים לסד של רלוונטיות פוליטית -כרונולוגית. שלושתם נוגעים בחוויה רלוונטית, פעימות חיים פנימיים,כאלה שלא יצלחו כסיסמאות בכיכרות קונקרטיות או וירטואליות. הם מתבוננים פעולה שאינה טריוואלית, והכוונה במקרה זה אינה לפרקטיקה “ציור מהתבוננות”. חמאווי יוצאת למסעות על הדף אחרי צילום של קטעי טבע, ציוריו של קאשי מעוגנים בזכרונות מרחב,  אדג’יאשווילי מזקק צליל מאדריכולת שחווה, שראה ושדמיין.

Ilana Hamawi, Sky Diptych, 2006, charcoal on paper, 100x140, Photo Ran Erde

Ilana Hamawi, Sky Diptych, 2006, charcoal on paper, 100×140, Photo Ran Erde

בעשור האחרון יוצרת אילנה חמאוי בפחם, בגרפיט ובמחק על נייר. היא מציירת עננים ולעתים פיסות קרקע במנעד שבין שחור, לבן ואפור. תהליך העבודה מתחיל בצילומים מהם היא בוחרת פרטים, רגעים, תנועה.
עננים בהם היא מרבה לעסוק הם המקום אותו דמיינה האנושות כמושב האלים. לתופעה הטבעית הנצפית ביותר נקשרו מיתוסים על מה שאינו נראה ואינו בשליטה. באמנות, עננים מרמזים למחוזות נשגבים. בעננים של זכר העננים של טיציאן, של קספר דוד פרידריך ושל טרנר; בד בבד, הם כאן ועכשיו – אחת הדרכים, שבהן יכול האדם האורבני להתחבר אל הטבע. עננים הם צורות החומקות מהגדרה, חללים של מפלט, המתעתעים בתפישת הזמן שלנו: לעולם משתנים, לעולם נוכחים.

Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180x340, Photo Elad Sarig

Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180×340,
Photo Elad Sarig

Flow  (זרימה) ממשיכה את מסעו של מוש קאשי אל תוככי הנשגב, מסע המתנהל זה כשני עשורים. הנשגב, מושג שהִרבו להשתמש בו בשיח האמנות לאורך המאה ה-20, אוצר בחובו משמעויות, הנוגעות לרגישויות רליגיוזיות, ליחס לטבע ולהתבוננות פנימית. הנשגב הופך לעכשיו, לנוכח. העבודה חולקת רגישויות עם מרחבים פיסוליים, במיוחד עם פסליו של אניש קאפור, הלוכדים את האינסוף ועם משטחי המתכת החלודים, החוסמים-מזמינים, של ריצ’רד סרה. Flow יוצרת רגע חריף בהווה, חלל שבו יכול המתבונן לשהות. זיכרון הציור הגרמני הרומנטי מראשית המאה ה-19, המובלע בעבודותיהם של קאפור ושל סרה, ניכר בעבודה של קאשי: ציור שבו האופק, גבול הנראה, הופך למחוז חפץ, ללב הציור.
החללים של סימון אדג’יאשווילי לוכדים את הארעי. מה שנדמה ברגע הראשון כציור מהתבוננות מתחוור כמקום מדומיין בו עקרונות מופשטים, מערך מורכב של אור וחלל, נבנים מסביב לפיגומים שהם צורות מוכרות: כיסא, סדין סתור, מראה. ההתרחשות, התנועה בציור, היא של האור,

Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140x150

Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140×150

את רצפת החדר משל היה חומר של ממש. ההשתקפויות נדמות כראייה, כהוכחה לדבר מה, אולי רק רגע חולף, שיהפוך לחלק מגל אור.

הפתיחה  ביום חמישי הקרוב , 15/9, בשעה 20:00 

http://www.petachtikvamuseum.com/he/

לפרטים על סיורי אמנות קבועים המתחילים בסוף ספטמבר 2016 , ולקבלת הודעות לגבי עוד סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com   

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

A constant and repeated demand is that art should be “relevant” – yet “relevance” is often a strait jacket. “Irrelevant” has become commonly used to dismiss and exclude without needing to explain, a term frequently used to refer to art that does not directly address the current political situation (mostly referring to the Israeli-Palestinian conflict). Economic and social issues have been accepted as “relevant” mainly after the Summer of Protest 2011.

Works by Mosh Kashi, Ilana Hamawi, Simon Adjiashvili, and others exhibiting in Intricate Affinities (see the last few Window blogs) are relevant to a broad intellectual and emotional system, and are not necessarily suited to the strictures of current political relevance. These artists observe keenly – no trivial act (and not in the sense  of “painting from observation”).

Ilana Hamawi, Local Landscape #2, 2016, graphite on paper, 76x57

Ilana Hamawi, Local Landscape #2, 2016, graphite on paper, 76×57

Ilana Hamawi paints clouds, and occasionally landscapes ranging between black, white, and grayscale. The works are made after color photographs she takes, from which she chooses details, moments, movement. Clouds are the place which humanity imagined to be the abode of the deities. Myths have been tied to this most widely observed natural phenomenon, pertaining to that which is invisible and uncontrollable. In art, clouds imply the realms of the sublime, that which remains impenetrable to viewers. Hamawi’s clouds celebrate the memory of Titian’s, Caspar David Friedrich’s, and Turner’s clouds. At the same time, they are here-and-now—one of the ways in which urban man may connect to nature. Clouds are forms that evade definition, spaces of refuge which undermine our perception of time: forever changing, forever present.
Flow continues Mosh Kashi’s journey into the sublime. A prevalent term in 20th century artistic discourse, the sublime elicits denotations pertaining to religious sensibilities, nature, and introspection. It becomes current, present. The work shares sensitivities with sculptural spaces, specifically Anish Kapoor’s sculptures which capture infinity and Richard Serra’s obstructing-inviting rusty steel surfaces. Flow spawns an acute moment in the present, a space where the viewer may linger. The memory of early 19th-century Romantic German painting, embedded in the works of both Kapoor and Serra, is also discernible in Kashi’s: a painting in which the horizon, the boundary of the visible, becomes a coveted destination, the heart of the painting.

Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180x340, Photo Elad Sarig

Mosh Kashi, Flow, 2016, oil on canvas, 180×340,
Photo Elad Sarig

Simon Adjiashvili’s interiors have a fleeting quality, as if capturing the ephemeral. What appears at first sight as painting from observation, transpires as an imaginary place where abstract principles—an intricate array of light and space—are built around scaffoldings which are familiar forms: a chair, an unkempt bed sheet, a mirror. The occurrence, the movement in the painting, is that of light bathing the floor as if it were a real substance.. Adjiashvili oscillates between the existent and the nonexistent, the concrete and the elusive. The mirror and the reflection are akin to evidence; a proof of something that may be a fleeting moment, soon to become a part of the light wave.

Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140x150

Simon Adjiashvili, Untitled, 2016, acrylic on canvas, 140×150

Opening :Thursday  15/9/2016, at 20:00

http://www.petachtikvamuseum.com/en/

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925

For information about   Art tours in English starting September 27 th     – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in ציור | Comments Off

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art