Anna Hayat & Slava Pirsky – Rifts, Joints, and Rifts |אנה חייט וסלבה פירסקי – קרעים וחיבורים וקרעים

+1

English follows Hebrew 

העבודות של אנה חייט וסלבה פירסקי יפות מאוד. אלו צילומים שמודפסים על בד, חלקם קרעי צילומים תפורים ביד, ואחדים גם רקומים בחוטים משתפלים. הדימויים התפורים, המאוחים-מתפרקים, מוצגים לראשונה בתערוכה זו. כאב העבודות מפעפע מבין התפרים כמו מגוף פצוע.

Anna Hayat and Slava Pirsky
Rose 2022
Mixed media, triptych on photographic paper, thread.103×39 cm

צמחי הבר ונוף ללא עקבות אדם, בראשיתי ככל שניתן היום לחשוב על נוף בלב הארץ, צולמו באזור העיר מודיעין, עיר מגוריהם של האמנים הסמוכה לרמלה. צילום גדילן, אחד הקוצים הנפוצים בארץ, נתפר על בד אוהל צבאי, כקולאז’ מצמית של צחיחות, תוגה והישרדות. בצילומים ניכרת התבוננות איטית וממושכת, ניגוד כמעט מושלם לים הדימויים המהירים והקופצניים שמפיקים טלפונים חכמים המנציחים את הזמן בקצב כמעט שווה למהלכו. הזמן עצמו הופך חומר, נוכחות נוספת בצילום, שמכילה עבר והווה.
משקלו של הזמן, דחיסותו, ניכר גם בעבודות שבהן פרחים מתורבתים, כמו האדמוניות בעבודה “מות מארה” או כמו ב”ורד” – פרח בודד העומד בפגז. בעבודות אלו הזמן וכוח הכבידה מכריעים את עלי הכותרת, שמשמרים רוך ואצילות כמעט-דקדנטית. חייט ופירסקי מהלכים קרוב לקלישאות ואינם נופלים לתוכן. דומה שהם מזקקים את הגרעין שבגללו דימוי או דבר הפכו לקלישאה ומאירים זאת מחדש.

Anna Hayat and Slava Pirsky
Tree, 2022
Mixed media   100×122 cm

הדיון בזמן הוא הנושא והמהות של העבודות. הצילומים עשויים במצלמות בפורמט גדול על סרט פולארויד מסוג שייצורו נפסק בשנת 2007. החומר הכימי שתוקפו פג מותיר על הדימוי כתמים אקראיים, המרמזים על התפרקות הדימוי העתידית ומסמנים אותה. המראה מזכיר במידה רבה צילום אנלוגי מוקדם, אך הוא גם שונה ממנו. בחלק מהעבודות חייט ופירסקי מוסיפים סולריזציה, חשיפה לשמש, שיוצרת גם היא תגובה בלתי צפויה בתשליל הצילומי. האקראיות הופכת אפוא לחלק מהאסתטיקה. האיכות המייחדת את עבודתם היא האופן שבו, לצד האקראיות, ניכרת השפעת הצילום המדוד, המדויק והעמוק של אנסל אדמס ואדוארד ווסטון, מהדמויות המשפיעות בצילום המודרני האמריקאי במחצית הראשונה של המאה העשרים. הצירוף של דיוק מחודד, של צילום ה”רואה” יותר מהעין, יחד עם ההשלמה והמקום הניתן לבלתי צפוי, הוא צירוף מרהיב.
תפירת הצילומים, מהלך חדש בעבודתם של חייט ופירסקי, החלה בהשפעת היכרות עם ה”קינצוגי”, טכניקה יפנית של ריפוי קרמיקה המדגישה קווי שברים, כלומר משמרת את ההיסטוריה של הכלי ולא מנסה להסתיר פגמים. השימוש בתפירה ורקמה בתוך צילומים יוצר עבודות הנעות בין דו-ממד לתלת-ממד, בין משטח חלק לפצוע. יצירת העבודות כשהיא לעצמה נעשתה במקביל למעקב הצמוד, החרד שלהם אחר המלחמה המתחוללת באוקראינה ומשפיעה ישירות על מהלך חייהם של קרובים וידידים. הרקמה, על החוטים הרופפים, התלויים, יוצרת תחושת דחיפות ופגיעות.
בשפה האמנותית שפיתחו חייט ופירסקי מאז החלו לעבוד יחד ב-1999 יש דיאלוג מתמשך בין צילום וציור. העבודה “מות מארה” מ-1793מתייחסת לעבודה La Mort de Marat של ז’אק-לואי דויד, הצייר הנאו-קלאסי הצרפתי,. בציור נראה ז’אן-פול מארה, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, שנרצח בעת שהיה באמבטיה בביתו. דויד הקנה לציור שפה איקונוגרפית נוצרית (בעיקר דמיון לפסל הפייטה של מיכלאנג’לו מ-1499 המצוי בוותיקן). חייט ופירסקי יצרו עבודה בה זר אדמוניות מונח על צידו, כנוע כאילו הוכרע במאבק, וטלאים וחיבורים וחוטים פרומים משלימים את תחושת הייאוש המלנכולי העולה מהדימוי.

Anna Hayat and Slava Pirsky
Death of Marat, 2022
Mixed media. 75 x100 cm

העבודות אומנם תפורות, ובד בבד, החיבורים מדגישים את הדיס-אינטגרציה הבלתי נמנעת – התפרים והרקמה אוחזים את הדימוי כמתנגדים לכוחות גדולים יותר.

מייסדת ה CACR ואוצרת התערוכה ד”ר סמדר שפי
המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR

Anna Hayat & Slava Pirsky | Rifts, Joints, and Rifts

Anna Hayat and Slava Pirsky’s photographs are exquisite. Most are printed on fabric, some are fragmented and sewn by hand, while others are embroidered with threads flowing down. This is the first time that the duo is exhibiting sewn images which are simultaneously joined and breaking apart. They have an almost corporeal quality, their stitches seemingly throbbing with pain like a wounded body.


Anna Hayat and Slava Pirsky
Dry Flowers, 2022
Mixed media 73 x118 cm

Their photographs of wildflowers and empty primordial landscapes were photographed in the environs of Modiin, where the artists live, adjacent to Ramle. A photograph of wild thistles is sewn onto military tent canvas as a petrifying collage of aridity, grief, and survival. Time itself becomes matter, an additional element in the photograph that comprises past and present.
The density of Time is evident in works depicting flowers such as the peonies in Death of Marat or the single flower standing on a shell case in Rose. Time and gravity overwhelm the petals that preserve an almost decadent softness and nobility. Hayat & Pirsky do not succumb to cliché, but distill the core of clichéd images and objects and re-illuminate them.
The discourse on Time is a central motif and essence of their works. The photographs are made with a large-format view camera on Polaroid film stock no longer in production since 2007. The outdated chemicals leave random stains on the image, hinting at and signifying its future breakdown. The works resemble early analog photographs. Hayat & Pirsky add a touch of solarization to some of the pieces by exposing them to the sun, which creates an uncontrolled reaction. The uniqueness of their oeuvre lies in the way in which chance is present together with the influence of controlled, precise, intensive photography, such as by Ansel Adams and Edward Weston, two beacons of modern American early 20th century photography. The integration of acute precision, of photography that “sees” more than the eye, along with the acceptance and the place given to the unexpected, is magnificent.
Sewing the photographs, a new process for Hayat & Pirsky, followed their interest in Kintsugi – the Japanese art of “golden repair” of broken pottery. It emphasizes the joints, preserving the vessel’s history without attempting to conceal flaws. The use of embroidery and stitching in the photographs creates works between 2-D and 3-D, between smooth and wounded surfaces. The works resonate a sense of urgency and injury. They were made as the artists closely followed the war in Ukraine that  is directly impacting the lives of their friends and relatives.
The artistic language the duo developed since beginning to work together in 1999 conducts a continuous dialogue between photography and painting. The Death of Marat is a direct reference to French Neo-Classical painter Jean-Louis David’s La Mort de Marat (1793). The painting depicts Marat, one of the leaders of the French Revolution, murdered in his bathtub at home. David imbued the painting with Christian iconography (especially in its similarity to Michelangelo’s Pieta (1499), now in the Vatican). Hayat & Pirsky placed a wreath of peonies horizontally in a position of surrender as if defeated in battle, with patches, joints, and unraveled threads intensifying a melancholic feeling of despair arising from the image.

Anna Hayat and Slava Pirsky
Roses vs Rose, 2022
Mixed media 90 x 68 cm

Although the works are sewn, the joints emphasize their inevitable disintegration, as the stitches and embroidery seem to desperately hold an image resisting forces greater than itself.

Founder and Chief Curator: Dr. Smadar Sheffi
Contemporary Art Center Ramle – CACR

+1
Posted in צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on Anna Hayat & Slava Pirsky – Rifts, Joints, and Rifts |אנה חייט וסלבה פירסקי – קרעים וחיבורים וקרעים

דניאל סילבר: מקהלה והשולחנות המהלכים| Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables

+2

בניסוח פשוט השאלה היא מדוע השלם עולה בהרבה על חלקיו  בתערוכה “דניאל סילבר: מקהלה והשולחנות המהלכים”. מדוע תערוכה שהדימויים בה נשענים בכבדות על תקדימים, מוכרים מאד, מצליחה להותיר רושם שהולך עם הצופה זמן רב אחרי היציאה מהגלריה.

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables 2022
(detail)

העבודה המרכזית היא מקהלת דמויות חימר צבועות בצבעי שמן עזים עומדת שורות שורות בקצה האולם בקומת הקרקע. האולם הפך כולו לקובייה לבנה – דימוי וקונספט שקשה לחשוב על קלישאה גדולה ממנו בחלל אמנות עכשוית (מודרנית ליתר דיוק). חבל שכאן נתלו שלושה ציורי ראשים (דיוקנאות?) צבעונים וחלשים שנראים כמו מחשבה שנייה של גלריסט שחש שחייב להיות משהו שיהיה קל למכור, שלקוחות יוכלו לדמיין כיצד יראה על קיר סלון בבית.

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables 2022

הטיפול של סילבר  בחימר נע על הציר שבין מדרדו רוסו Medardo Rosso , דגה ועד לטוני קרייג Tony Cragg וקיקי סמית , כלומר עמוק בתוך הזרם המרכזי. בקומה השנייה , בחלל בוהק בלובנו לא פחות מונחות עבודות חימר ציבעוניות על לוחות לבנים כשרגלי השולחנות שחורות וגדולות כמו מגפי חיילים – קלגסים ועשויות באותו עיבוד של חימר מרצד בנגיעות אצבעות .האסוציאציה המיידית שלי הייתה לביטוי “רגלי חימר”.  מטבע הלשון שנפוץ באנגלית ובשפות אירופאיות רבות, לקוח מפרק ב’ של ספר דניאל (וכן, מדובר בשם האמן ).  מסופר על חלום שחלם נבוכדנצר מלך בבל, ובו ראה פסל ממתכות יקרות שרגליו מחרס. דניאל קרא את  החלום כנבואה על נפילת האימפריה הבבלית, שעם כל פארה, יסודותיה רעועים.

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables 2022

הפסלים הקטנים, על הלוחות  – שולחנות, אובייקטים שסועים של כאב, מזכירים כמו המקהלה בקומה התחתונה, עבודות  מוכרות מאד כך שהמהלך האמנותי נע על הקו הלא תמיד מאובחן, שבין ציטוט, לחיקוי ולקיטש.  עבודה ספציפית העולה על הדעת היא ‘Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion’ האייקוני של  פרנסיס בייקון, מ 1944 , אבל אפשר לנקוב בשמות עבודות רבות של דאלי , מירו, פיקסו, אנדריי מסון ורבים נוספים.

Francis Bacon. Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion, 1944
94 × 74 cm (ea), Tate Britain, London

מה שיכול היה בקלות להצטבר לאוסף אזכורים הופך לשלם, להיבריד מטריד של גופים ואובייקטים. המקהלה האילמת והאקספרסיבית, ושיירת השולחנות, על רגליהן הכבדות הנטועות בריק החלל הלבן, שופעות חיות, כגולם שזיק אלוהי או מכני יכול לעורר (אסוציאציה נוספת לדמויות החימר). ההרגשה היא כשל אנימציה העומדת להתעורר, מצעד של קושי, ריקוד קבצנים בו גסות וחן מתערבבים למקסים והמפחיד.  בכל זאת, למרות המרכיב התיאטרלי, אין תחושה של תפאורה (אם אתעלם מהציורים בקומת הקרקע). הקסם של אמנות שלא תמיד מתרחש – צלח.

אוצר ניקולה טרצי
CCA תל אביב-יפו

 

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables

Why is the whole much greater than the sum of its parts in Daniel Silver’s exhibition “Chorus and the Walking Tables”? Why does an exhibition whose images lean heavily on very familiar precedents succeed in leaving an impression lingering with visitors after leaving the gallery?
The main piece is a chorus of clay figures in rows, painted in bold oil colors, installed at the end of the ground floor exhibition hall. The entire hall became a “white cube” – an image and concept which is perhaps the greatest cliché in contemporary art (or more precisely, modern art). Too bad three paintings of heads (portraits?) were hung here as well. The colorful, weak paintings seem to be there as a gallerist’s second thoughts, thinking that there should be something something that clients could imagine on their own living room wall.

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables 2022
(detail)

Silver’s handling of clay brings to mind works by artists such as  Medardo Rosso, Degas, through Tony Cragg and Kiki Smith, deep in the mainstream. On the second floor, in a space of glistening white no less glaring than the ground floor, colorful clay pieces are installed on white table surfaces. The tables’ legs are large and black , like soldiers or storm troopers’ boots, made  in the same manner of textured clay vibrating with the imprints of fingers. My immediate association was to the expression “feet of clay,” a concept existing in English and many European languages, taken from the Book of Daniel, Chapter 2 (the artist’s namesake). Nebuchadnezzar, King of Babylon, had a dream in which he saw a statue of precious metals with feet of clay. Daniel prophesized that this meant that the Babylonian Empire, despite its glory, would fall, since its foundations were unstable.
The small sculptures on the boards/tables, objects torn in pain, evoke the memory of major works from art history, as does the “Chorus” on the lower level. In this way, the process moves on an axis between quotation to imitation to kitsch. A specific work that comes to mind is Bacon’s iconic work of 1944, “Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion,” but there are many other works that could be named by Dali, Miró, Picasso, André Masson and others.

Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables 2022

But , what could have easily come together as a collection of mentions has crystalized to a whole, a disturbing hybrid of bodies and objects. The expressive, mute chorus and caravan of tables with their heavy feet planted in the white void is bursting with vitality like a golem able to come to life with a divine spark or mechanical means (another association to clay figures). The feeling is of animation waiting to wake up, a parade of difficulty, a beggars’ dance in which crudity and charm blend into something enchanting and frightening. Despite the theatrical component, the  sensationis much more than that  of a stage set (if I ignore the paintings on the ground floor).
The magic of art–something that does not always take place – worked.

Curator: Nicola Terzi
CCA, Tel Aviv-Yafo

 

+2
Posted in פיסול ומיצב | Tagged , , , | Comments Off on דניאל סילבר: מקהלה והשולחנות המהלכים| Daniel Silver: Chorus and the Walking Tables

סיגלית לנדאו: הים הבוער | Sigalit Landau: The Burning Sea

+8

English Follows Hebrew

בכניסה לתערוכה “הים הבוער” ניצב אגן טבילה משיש מול הקרנת הווידיאו 2005 ,DeadSee , אחת העבודות המזוהות ביותר עם יצירתה של לנדאו ואמנות ישראלית עכשווית בכלל. ההצבה מסמנת מרחב זמן ותרבות, והיא כמצפן לקריאת התערוכה.
היחס שנוצר בין אגן הטבילה, אובייקט שנושא זיכרון של מורשת אסטטית נוצרית, (כותרת משותפת לאינספור זרמים וסגנונות), לבין הווידיאו מרתק. המתח ביניהם מובנה: החומרי מול הדימוי המוקרן, עבודה תלוית זמן מול פיסול שיש שההתכוונות שלו על זמנית.  גם היחס בין האמנות לגוף הצופה שונה: מעל אגן הטבילה ניתן להתכופף ולהתקרב והוא קטן יחסית למרבית המתבוננים . עבודת הוידאו המוקרנת על קיר שלם גדולה מהצופה ובמיוחד כשיושבים בספסל שהוצב מולה ספסל שמפריד בין שתי העבודות כמו גדר נמוכה.

Sigalit Landau: The Burning Sea.
(Photo Zohar Shemesh)

אגן הטבילה נעשה במיוחד לתערוכה ואינו מבוסס על אגן ספציפי . זהו אפוא דימוי גנרי, שמזכיר אגנים עתיקים. חלקו העליון מתומן, צורה החוזרת תדיר באגנים ומבני טבילה לצד כנסיות (כמו הבפטיסטריום בפירנצה). מייחסים את השימוש הנפוץ במתומן לכך שהטבילה מחליפה את טקס ברית המילה היהודי שנערך כשהתינוק בן שמונה ימים ומהווה את ההצטרפות לקהילה היהודית.
חלקו העליון של הפסל מכוסה שכבה עבה של גבישי מלח שהופכים אותו נוצץ וקשה ולא פונקציונלי:  הקערה מכוסת המלח לא תוכל להכיל מים וודאי שלא ניתן להחזיק בה תינוק או תינוקת רכים. השכבה הזו מספרת על הטבילה של האובייקט עצמו בים המלח, מעין היפוך תפקידים כשאגן הטבילה הופך להיות מוטבל ולמעשה מאבד את קדושתו והופך ליפה “בלבד”.  השאלה של יופי כמקפיא, כחונט  חוזרת שוב ושוב בתערוכה שמתמקדת בעבודות המלח והעיסוק הממושך של לנדאו בים המלח כזירה אפשרית להגשמת חזון של שיתוף פעולה אזורי.

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : Smadar Sheffi

ההצבה של האגן מול DeadSee היא כמו הרהור בעבודה שנעשתה לפני קרוב לשני עשורים. על הגוף של האמנית שצף בתוך ים המלח אפשר לחשוב כאל גוף העובר טבילה, כניסה, הצטרפות והתוודעות למקום שימלא תפקיד מרכזי בחייה בשנים מאז.  הספירלה, שרשרת האבטיחים הכרוכה בתוך עצמה וסביב הגוף של האמנית מקבלת משמעות כמעין גלקסיה,

Sigalit Landau: The Burning Sea. DeadSee (2005) Photo : Smadar Sheffi

שרשרת עולמות המקיפה אותה. השהיה במים יוצרת שרשת אסוציאציות לכל סוגי ההיטהרות במים מהמקווה היהודי, טבילה בגנגס בהודו , שטיפת הרגליים באיסלם ועוד רבים אחרים. אגן הטבילה שטבילתו שלו בים כילתה את האפשרות לעשות בו מהלך היטהרות ומעבר ניצב אפוא כמצבה לאפשרות לשינוי ומעבר. אפשר לחשוב אליו כחפץ פצוע, כמו

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : Smadar Sheffi

האבטיחים הפצועים ב DeadSee, או שנים עשר אבטיחים משומרים במלח המופיעים על שולחן (סעודה אחרונה, שנים עשר שבטים, שנים עשר חודשים) הלקוחים ממיצב  שיצרה לנדאו ב 2007 והוצג בברלין.העיסוק של לנדאו במוות, קינה ואפשרות של גאולה, או לידה מחדש מתגלם בחלל שיש לקרוא כמיצב אחד. אגן הטבילה שאיבד את יכולתו להוות מקום טבילה משמר יופי מרתק , בעבודת הווידיאו ספירלת אבטיחים תתלכד ותיפרם שוב ושוב סביב האמנית כלואה בזמן ומקום שמשומר על ידי המבט של מצלמה וזיכרון. המיצב שמדבר על מכנים משותפים תרבותיים אוניברסליים הופך מרחב שהצופה השוהה בו מול עבודת הוידאו מצויה בתווך בין זמנים ותרבויות.

אוצר: ד”ר אמיתי מנדלסון. מוזיאון ישראל.

Sigalit Landau: The Burning Sea

At the entrance to the exhibition “The Burning Sea” a marble baptismal basin stands opposite the video DeadSee. The video is one of the works most identified with Landau’s oeuvre and with contemporary Israeli art in general. The installation  delineates a space of time and culture, acting as the compass for reading the exhibition.

Sigalit Landau: The Burning Sea.
(Photo Zohar Shemesh)

The relationship formed between the basin, an object bearing the memory of aesthetic Christian legacy (a title shared by innumerable movements and styles) and between the video in multi layered. There is a built-in tension between the two artworks: the material in contrast to the screened image which is a time-specific work vis a vis a marble sculpture intended to be atemporal. There is a different accidence between each artwork and the body of the viewer: above the font, it is possible to bend down and come closer, as it is relatively smaller than most visitors. The video screened on the entire large wall encompasses the viewer, especially when seated on the bench separating the two artworks like a low fence.
The font, made for the exhibition, is not based on a specific basin, but is a generic image reminiscent of ancient basins. The upper section is octagonal, a form frequently seen in fonts and baptismal structures near churches (as in the Baptistery in Florence). The frequent use of the octagon is attributed to Christian baptism having replaced the Jewish ritual of the circumcision held when the baby is eight days old to signify the infant joining the Jewish People

The upper section of the sculpture is covered with a thick layer of salt crystals sparkling and hard, making it non-functional: the bowl covered with salt cannot hold water, and certainly cannot be used to hold an infant. Instead, the salt layer tells about the baptism of the object itself in the Dead Sea, a kind of role reversal with the baptismal font being immersed, losing its sanctity  and becoming “only” beautiful. The issue of beauty as something that freezes and mummifies recurs repeatedly in the exhibition focusing on the salt works and Landau’s longstanding engagement in the Dead Sea as a possible arena for the realization of the vision of regional cooperation.
about the contemplation of an artwork made nearly two decades ago. The body of the artist floating in the Dead Sea can be considered as a body undergoing immersion, entering a community, and  am initiation ritual to the  site that would fulfill a major role in her life since that time. The spiral, formed of a spiral of watermelons around the artist’s body, takes on the significance of a sort of galaxy or a chain of worlds that surrounds Landau.
Landau creates a chain of associations to all types of self-purification in water, from the Jewish mikveh [ritual bath], immersion in the Ganges in India, washing the feet in Islam, and many other rituals. The baptismal font’s immersion in the Dead Sea destroyed any possibility of it being used for purification; on the other hand, it stands as a monument to the possibility of change and transition. It can be thought of as a wounded object, like the wounded watermelons in DeadSee, or the 12 watermelons preserved in salt appearing on the table (the Last Supper, the Twelve Tribes, the 12 months of the year) taken from the installation Landau made in 2007, exhibited in Berlin. Landau’s engagement in death, dirges, and the possibility of Redemption or rebirth is embodied in the space that can be read as a single installation.
The baptismal font that lost its capacity to become a baptismal site preserves a fascinating beauty. In the video, the spiral of watermelons will again and again come together and be unraveled repeatedly around the artist entrapped in time and place, preserved by the camera’s gaze and by memory. The installation, which speaks about universal cultural common denominators, leaves a space in which the viewer is a time/place limbo.

Curator: Dr. Amitai Mendelsohn, Israel Museum

Sigalit Landau: The Burning Sea. (detail) Photo : smadar Sheffi

+8
Posted in Video, וידיאו, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , | Comments Off on סיגלית לנדאו: הים הבוער | Sigalit Landau: The Burning Sea

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art