The Whale that Was a Submarine – Contemporary Positions from Albania and Kosovo.

המבט על אמנות מקוסובו ואלבניה מתעתע  מהזווית הישראלית . היסטוריית שתי הארצות שעברו תהפוכות במאה הקודמת שונות מאד מהסיפור הישראלי, וודאי בהיבט של האמנות. גם בשנים בהן ישראל הייתה בשולי הזירה האמנותית של המרכזים המסורתיים היא מעולם לא הייתה סגורה לעולם כמו אלבניה או בלתי מוכרת כקוסובו והיה בה, עוד מימי הישוב, מערך מוסדות אמנות. כל זאת, ההתבוננות באמנות שנוצרה באירופה, בזיקה לעבר אירופאי משותף אך לאחר מעל  יובל בו פעלה כמעט ללא קשר  לחלקים אחרים ביבשת, מעורר מחשבות על מערכי השפעה, התפתחות ועל צמיחת שפה אמנותית, מעוררת מחשבות כם על הלוקאלי.

Jakup Ferri   Ludwig Múzeum, Budapest 2016

Jakup Ferri
Ludwig Múzeum, Budapest 2016

אלבניה וקוסבו, מדינות שבשתיהן רוב מוסלמי (קוסבו,שהכריזה עצמאות ב 2008,  הייתה בעבר חלק מאלבניה)  הן חלק מארצות הבלקן, האזור שהמלחמות והשינויים  בו זעזעו את אירופה בשנות ה 90 . בקוסבו שהייתי חלק מיוגוסלביה שיגשגה  אמנות במהלך השנים  ונוצר אבנגרד שהיווה אלטרנטיבה לסגנון שהשליטה המפלגה הקומניסטית. באלבניה, שנחשבה המדינה  המבודדת בעולם , היתה האמנות, רובה ככולה רשמית ומוזמנת. בתערוכה עבודות בעיקר מהעשור החולף שנעשו בידי אמנים שגדלו לאחר המלחמות והפלת המשטרים הדיקטטוריים אך עם הזיכרונות, והמבנים הפיזים והמנטאליים שנותרו על תילם.      בתערוכה ניכרות פרקטיקות פוסט מודרניות ועכשוויות במיוחד חתירה תחת מונחי האותנטי  והמקורי ,העדפת המלאכותי על הטבעי והתעלמות מחלוקות לגבוה- נמוך . אלו צמחו בתגובה למצבים קונקרטיים. בשתי המדינות  מדובר על צמיחת אמנות פוסט מודרנית מבלי שיהיה לה עיגון במסורת מודרנית מקומית להגדיר עצמה למולו.התערוכה איננה מתיימרת לתת תמונה כוללת של שתי סצנות האמנות. עם כעשרים וחמישה משתתפים היא משרטטת קו  מתאר של העשייה העכשווית בשתי המדינות (וכמעט מתעלמת מכך שבטירנה ,בירת אלבניה נערכו ארבעה ביאנלות בין 2001 ל 2007). העבודות מקובצות באשכולות רעיוניים ומרבית המציגים הם אמנים שחיים ופועלים בקוסבו ואלבניה. בתערוכה  גם עבודות של אנרי סלה ואדריאן פאצי, שני האמנים המוכרים מאד שמוצאם מהאזור שקריאת עבודתם מקבלת מימד נוסף בהקשר הכולל .ב”אוטופיות” , ההקבץ הפותח בולטות עבודות רקמה של Jakup Ferri אמן היוצר אותן לפי רישומים המוצגים גם הם . אלו עבודות שנעות בין הנאיבי לפנטסטי, הכלאות וחיבורים של בני אדם וחיות, אפוקליפסה ציבעונית שמזכירה את העבודות של Frédéric Bruly Bouabré, אמן מחוף השנהב (שהלך לעולמו לפני שנתיים) . Bruly Bouabré שיצר רישומים קטנים ופנטסטים היה מהאמנים האפריקאיים הראשונים שזכו להכרה בינלאומית במרכזים מסורתיים כבר במהלך שנות ה 90 . האסוציאציה לעבודתו מתקשרת להרגשה הכללית שיוצרת התערוכה שיש כאן רגע נוסף של התרחבות המעגל של עולם האמנות הפעם למחוזות באירופה.

תיעוד של מיצג של Driton Selmani’ בו הוסיף כיתוב  “אוטופיה” על שלטי דרך בדרכים ראשיות מקסים בפשטותו ( ואפשר לחשוב כמה היה מתאים לארץ) .
Gentian Shkurti יצר את עבודת הווידיאו  Alice in Wonderland, 1997 מתיעוד של הכאוס שהיה באלבניה בעת משבר כלכלי באותה שנה כפי ששודר ברשתות שידור בינלאומיות שעה שבשידור הציבורי האלבני שידרו סרטים לכל המשפחה (ואפשר רק לחשוב על מה פירוש שליטה בתאגיד השידור הציבורי …). הדימויים שלא יאמנו  כמו אזרחים הגוררים מטוס יחד עם קטעי הסרט המצויר  יוצרים עבודה מרתקת מרירה ומשעשעת.
קטע עיתון מ 1987 בו מוזכר האמן Ardian ISUFI  כחניך מצטיין בנוער הקומוניסטי של הדקטטור אנוור הוג’ה ששלט באלבניה שימש אותו להתבוננות בעבר, בשטיפת מוח ולצד זה יצר אובייקט מצמרר משינים תותבות שמרכיבות “קלח תירס”, הנכחה של עיוות האנושי.
טקסטים עומדים במרכזה של עבודה חדשה של אדריאן פאצי. היא נעשתה בעקבות גילוי שקים של מכתבים של אזרחים איטלקיים שהגיעו לאלבניה במהלך הכיבוש האיטלקי במלה”ע ה 2 ולא יכלו לשוב לביתם בתום המלחמה. הם כתבו ליקיריהם מכתבים שמעולם לא הגיעו ליעדם. פאצי בחר קטעי מכתבים המוקראים על ידי חמישה שחקנים בסרטי וידיאו המוקרנים בחצי עיגול זה ליד זה כמו מעגל צער בלתי נגמר. היומיומיות של המכתבים, שאלות פרקטיות, אנקדוטות, אפילו בדיחות לצד געגועים והבעת חששות שנכתבו תוך חוסר ידיעה של המתרחש באיטליה מצמררת.

Adrian Paci

Adrian Paci

תחת הכותרת REREADING THE CITY מוצגות עבודות הבוחנות את המורשת האורבנית המדכאת שהותירה הדיקטטורה. בעבודה “182 ס”מ”  Endri Dani צילם את עצמו בכניסה לבניני מגורים בערים ברחבי אלבניה שגובהם בדיוק כגובהו .העבודה מתקשרת יפה  לוידיאו Alice in Wonderland , בארץ הזוועות של שיצרה הדיקטטורה בה בית יכל היה להיות נמוך ליושביו.
בחלק זה של התערוכה מוקדשים ארבעה סרטי וידיאו לפרויקט צביעת הפאסדות שיזם הצייר אדי ראמה כשהיה  ראש העיר טירנה (כיום הוא מכהן כראש ממשלת אלבניה) ושהתפרסמו בעיקר בזכות עבודת וידיאו שיצר ידידו האמן אנרי סלה. מה שהיה נדמה כפרויקט הרואי- אוטופי ברוחו מבוקר בחריפות כהסתרה, כעיוות כהמשך מדיניות התעתוע.Endri Dani
התערוכה ננעלת בפרק UNWRITTEN STORIES שמתייחסת למערכים החברתיים החדשים, לרבות לאופי האיסלאם וקוד הכבוד שעדיין נהוג בקוסבו ובאלבניה אף שכוחו פחת בעשורים האחרונים . חלק מהעבודות מעלות על הדעת עבודות נרטיביות כמו של סופי קאל . המפתיעה היא עבודה בשם “יפן” בה לצלילי “הללויה” של לאונרד כהן מתנפנף ברוח סדין מוכתם בדם .מתברר שקוסובו עדיין נהוג באזורים מסוימים להוציא את סדין הכלולות להוכיח שהכלה היתה בבתוליה. השם “יפן”  שכורך בתוכו לא רק התיחסות חזותית לדגל יפן אלא גם ליפן כמשל פוסט מודרני של בודריאר מבריקה.    התערוכה מעבירה היטב את ההרגשה ששינוי נמצא בעיצומו הן בקוסובו ובאלבניה והן במעגלי האמנות המשתנים. בזמן בו בדלנות דתית ואתנית גוברת יש בה אפילו תקווה.

אוצרת : dr. FABÉNYI Julia
אוצרת משנה :KÁLMÁN Borbála

Ludwig Museum – Museum of Contemporary Art
Müpa Budapest
Komor Marcell u. 1, Budapest

 

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי מספטמבר  2016 אנא כיתבו לthewindowartsite@gmail.com .  

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

The Whale that Was a Submarine -   Contemporary Positions from Albania and Kosovo

Looking at art from Albania and Kosovo was an illusionary experience for me as an Israeli. The history of the two countries, with their radical changes in the previous century, is very different from the Israeli narrative, and certainly different in terms of art. Even when Israel was marginal vis à vis the traditional art centers, it never closed itself off to the outer world as Albania, nor was it unfamiliar to that world, as Kosovo. Pre-state Israel already had a network of art institutions. Looking at art created in Europe, with associations to the shared and its associations to the shared European art after European art a system of art institutions existed in Israel. Looking at the art created in Albania and Kosovo – a part of Europe and with associations to a common European past, yet with almost no ties to the other parts of the continent – stimulates thinking about the growth of an art language and what influences it.

Adrian Paci

Adrian Paci

Albania and its breakaway state Kosovo (independent in 2008), are part of the Balkan region whose wars and changes shocked Europe in the 1990s. In the part of Kosovo that was part of the former Yugoslavia, art flourished including an avant garde which offered an alternative to the style dictated by the ruling Communist Party. In Albania, considered the most isolated country in the world, most of the art was official and in the service of the government. The current exhibition shows works mainly from the past decade made by artists who grew up after the fall of the dictatorships but with the memories, mental and physical structures, remaining in place. The works reflect postmodern and contemporary practices, especially subversive and original concepts, a preference of the artificial over the natural, and a lack of distinction between high and low art. All this is the response to concrete situations in the two countries, an outgrowth of postmodernist art without being anchored in a modern local tradition against which it can define itself.182
The exhibition is not so audacious as to attempt to provide an overall picture of the art scenes in the two countries, but with 25 participants it does delineate their contemporary art activities (almost ignoring the four Biennales in Tirana, the capital of Albania, between 2001 and 2007).  Most of the artists live and work in Kosovo and Albania; their works are displayed in modules. Also on view are works by Anri Sala and Adrian Paci, two very well-known artists originating from the region. A reading of their work takes on an additional dimension in the overall context of the exhibition.

Jakup Ferri   Ludwig Múzeum, Budapest 2016

Jakup Ferri
Ludwig Múzeum, Budapest 2016

In the opening cluster, “Utopias,” outstanding works are embroideries by Jakup Ferry, who based them on his drawings, also on view.  His artworks move between the naïve and the fantastic, with hybrids and human/animal grafts, colorful apocalypses reminiscent of works by the late Frédéric Bruly Bouabré, from the Ivory Coast, who made small fantasy drawings. Bouabré was one of the first African artists who received international recognition in the traditional centers of the art world as far back as the 1990s. The association to his work ties in with the overall feeling evoked by the exhibition of another expansion of the art world, this time to neglected regions in Europe.
Documentation of a performance by Driton Selmani in which he added the word “Utopia” to road signs on major arteries is charming in its simplicity (and evokes thoughts of how appropriate it would be for Israel).
Gentian Shurti created the video work Alice in Wonderland, 1997 from documentary footage of the chaos in Albania during the economic crisis of that year as broadcast on international media, while the thoughts on the implications of state-run broadcasting systems…). Some of the images were hard to believe that they were real, such as civilians pulling a plane, along with clips from cartoons, which created a fascinating, bitter, and amusing piece.
A newspaper clipping from 1987 mentioning Ardian Isufi as an outstanding member of the Communist Youth under Albania’s dictator Enver Hoja evokes an examination of the past and its brainwashing. Installed next to it was a chilling “ear of corn” made of false teeth, making present the distortion of what is human.
Texts are central to the new work by Adrian Paci on view, made following the discovery of mail sacks full of undelivered letters from Italian civilians. They had arrived in Albania during the Italian occupation during World War II and were unable to return home after the war. Paci chose sections of the letters, read by five actors in video clips screened in a semicircle next to each other like an unending circle of sorrow.  The day-to-day aspect of the letters sent to families, with their practical questions, anecdotes, even jokes alongside of longings and fears, written without any idea of what was happening in Italy, is unnerving.
The cluster of “Rereading the city” examines the repressive urban tradition left behind by the dictatorship. Endri Dani’s work, 182 cm.  shows photographs of himself at the entrances to buildings in cities throughout Albania with his exact height. The work has associations to the video Alice in Wonderland, a land of horrors in which a building can have ceilings and entrances lower than the height of its residents.
This section includes four videos devoted to the project of painting building façades, initiated by the painter Edi Rama, when he was mayor of Tirana (he is currently head of the government of Albania) publicized mainly by the videos made by his friend the artist Anri Sala. What seemed like a heroic-utopian-spirited project is criticized sharply as a perverted continuation of the policy of illusion-making.
The exhibition “finale” is the section “Unwritten Stories,” referring to new social orders, including the nature of Islam and the code of family honor customary in Kosovo and Albania, although the last few decades have seen a decrease. Some of the works bring to mind narrative works such as by Sophie Calle. What is surprising is a work titled “Japan,” in which a bloodstained sheet wafts in the wind to the sounds of Leonard Cohen’s “Hallelujah.” In certain regions of Kosovo, the bridal bedsheet is still brought out to prove the bride’s virginity. The title “Japan” not only refers visually to the flag of Japan but to Japan as Baudrillard’s brilliant postmodern example.
The exhibition successfully conveys the feeling that change is apace both in Kosovo and in Albania as well as in the changing art circles. While religious and ethnic separatism increases, hope still exists.

 Curator: Dr. FABÉNYI Julia
Assistant Curator: KÁLMÁN Borbála
Ludwig Museum – Museum of Contemporary Art, Müpa Budapest,Komor Marcell u. 1, Budapest

Posted in וידיאו, פיסול ומיצב, ציור | Comments Off

המפעל – פרויקט של קבוצת בית בירושלים

המפעל” פרויקט של קבוצת בית ריק יוצר מקום משמח ומעודד , במיוחד בימים אלו של הטלת צנזורה עצמית ב”שנקר” ופארסה סביב ניהול המחלקה לאמנות, תערוכות

"המפעל" מזרקה של נועה ארד- יאירי

“המפעל”
מזרקה של נועה ארד- יאירי

בוגרים משמימות של האקדמיות לאמנות ו(שוב) התנהלות תמוהה סביב מוזיאון תל- אביב. הפרויקט ששמו מתיחס למפעל כמקום ייצור ומפעל כפרויקט,על משקל המפעל הציוני, נערך בבניין יפיפה מ 1865 לערך והוא חומק מכל הגדרה או קטגוריזציה קשיחה. הוא נערך כיוזמה של אמנים ומתנהל באופן לא היררכי כשהעשייה בו נוגעת בשורת נושאים רעיוניים קריטיים החל משאלת הגדרת המרחב הציבורי, בניית קהילה ושאלות הקשורות לכלכלה ובאופן בלתי נמנע בארץ, גם לסכסוך הישראלי- פלשתיני.

קפיטריה ב"מפעל"

קפיטריה ב”מפעל”

במקום פועלים מעל מאה ושלושים אמנים שחלקם מציגים עבודות אוטונומיות, מוסיקאים, מעצבים, אדריכלים אנשי תיאטרון אחרים עסקו במחקר היסטורי על הבניין או     בשיקום תשתיות המבנה, יצירת מעבדה לחקר חומרים, קפיטריה ופינות חמד בגינה המקיפה את הבית. במילה פועלים הכוונה לכך שהם יוצרים שוהים ולעיתים ישנים במקום, עורכים בו פעילויות מתוכננות שמתפרסמות באתר ה”המפעל” או מתרחשות כיוזמות ספונטניות.

ציור תקרה של מידד אליהו

ציור תקרה של מידד אליהו

קבוצת בית ריק פועלת מ 2011 בירושלים וערכה  ששה אירועים של אמנות בחללים נטושים עליהם פלשו אמנים באורח זמני. בעוד שבאירופה פעולות Squatting, כניסה לחלל מבנים ריקים, בדרך כלל ללא אישור נפוצות מאד (בעיקר בברלין, אמסטרדם וקופנהגן) הרי בארץ הדוגמאות מעטות. בקיץ המחאה הוקם “בית העם” שפעל בשדרות רוטשילד ובמקביל פלשו אמנים ל”בית הצעירות” ברחוב דב הוז . בירושלים פלשה קבוצת בית ריק, שרבים ממשתתפיה מציגים גם כעת ב”מפעל”, למלון “הנשיא”. מאז ערכו שש פעולות נוספות. במהלך מפתיע הציעה חברת בת עירונית לאנשי הקבוצה לקבל את המבנה העותמאני היפיפה שעומד ריק כבר כמה שנים, ממש בצמוד לבניין מלון וולדורף אסטוריה, ולהפעיל בו צרכז תרבות זמני . עם תקציב של 600 אלף ₪ (הקבוצה אינה נושאת בעלויות חשמל וארנונה ) מדובר במקרה נדיר בו הממסד חובק יוזמה אלטרנטיבית  וזאת בלי להתערב בתכני המקום. התקציב של הקבוצה משמש לפעילויות השונות .
הגרעין המייסד של קבוצת בית ריק ,שהשייכות אליו אינה בבחינת תפקיד או עמדה “רישמית”, כולל בין היתר את נטע מייזלס, אלעד ירון , איתמר המרמן  וטל בן חמו . לכל פעולה  לרבות זו של המפעל הוציאו קול קורא ברשתות חברתיות ולמעשה כל מיש רצה לפעול במקום יכל לעשות זאת . בתחילת יוני המבנה היה עדיין חשוף למדי כשבעיקר ניכרת בו הזנחה מקוממת . באותו זמן גם נערך המחקר ההיסטורי. הבית נבנה כחלק מהשכונה היהודית “מחנה ישראל”, השכונה השנייה מחוץ לחומות והראשונה שנבנתה ביוזמה פרטית  של המוגרבים תושבי ירושלים יוצאי מרוקו. השימוש  במבנה נותר לא ברור אך בדרך מקרה אותרה מי שהייתה דיירת בבית עד 1948,  קלייר לורנצו, שנסה עם משפחתה ללבנון כמו ערבים נוצרים רבים אחרים בזמן המלחמה. הגילוי הפך את מה שהיה נדמה כסיפור היסטורי פשוט למדי למורכב .

היער השחור" קובי ווגמן "

היער השחור” קובי ווגמן “

בין העבודות המצויות בו כעת כמה עבודות אמנות מצוינות ובהן ציורי תקרות של מידד אליהו ובהם דמויות ומכונות , מזרקה שהקימה נעה ארד יאירי עם דמות אשה עירומה מקוטעת בלוחות זכוכית , מיצב במעלית (שהותקה בבית באחד מגלגוליו כבית ספר) של קובי ווגמן https://vimeo.com/173725831  שמתיחחס לדמותו של קונראד שיק האדריכל והמיסיונר פגרמני  שפעל בירושלים בסוף  המאה ה-19 והשפיע רבות על העיר ,ושורת צלחות פורצלן מצוירות של יערה רבינוביץ. יש אינספור פרטים מפתיעים או מקסימים בגינה או בחדרים השונים בקומה השנייה של הבית, הסגורה לציבור פועל סטודיו זמני של יובל יאירי שיצר מיצב מחקרי מרתק על דמות המודד וצילום ישראלי מוקדם והרבה חדרים ריקים שקירותיהם המתקלפים שכבות שכבות יפיפיים.

צילום מאיה מלר

צילום מאיה מלר

הפעולות בבית נמשכות לאורך הקיץ כולו  וניתן להצטרף אליהן – מבקרים במקום יכולים להוציא פנקס פועל ולהציע פעולה או עבודה. “המפעל” ,דורש השתהות,וסקרנות. ללא הצהרות, ללא יחסי ציבור ועם חדוות ואפילו דחיפות יצירה “המפעל” הוא מיצב ענק, מכונת מחשבה ודימויים, בית ועד לחכמים,היכל תרבות ומקום לנחמה.

המפעל  | רח’ המערביים 3, ירושלים

א, ד, ש – 11:00-23:00; ו – 11:00-17:00

 

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם סמדר שפי מספטמבר  2016 אנא כיתבו לthewindowartsite@gmail.com .  

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

Posted in Uncategorized | Comments Off

התקדים לוועדות שבדרך

כשיוקמו ועדות צנזורה לבחון ספרים לפני פרסומם, הצגות לפני העלאתן ועוד ועוד הן יתבססו על תקדים “שנקר” שהחליט על ועדה כזו מרצון.
קשה לחשוב על תוצאה קשה יותר לפרשת הצנזורה ב”שנקר”.

Daumier 1832

Daumier 1832

ההחלטה להקים מועצה ל”אתיקה אקדמית”  שם מכובס לצנזורה עצמית, בה יהיו חברים נשיאת בית הספר, דיקן הפקולטה הרלוונטית, שלושה מרצים מדיסציפלינות שונות מהפקולטה, נציג הוועד המנהל ונציג אגודת הסטודנטים, ובהשתתפות היועץ המשפטי (ללא זכות הצבעה( . מדאיגה. היא פתיחת דלת לרווחה לצנזורה פוליטית וגם כלכלית :  בכנס שנערך בשנקר ,בעקבות הרעש הציבורי שיצרה הצנזורה הסביר עו”ד גלעד שר את הייעוץ המשפטי שניתן לנשיאה תמיר, בהקשר לציור העירום של השרה איילת שקד בכך שלפי החוק, היה חשש סביר כי הציור יחשוף את שנקר לתביעת דיבה או תביעה על הטרדה מינית, בגובה מאות אלפי שקלים. בתביעה כזו יכולים לאיים על שנקר כל הגופים העשירים במשק וכך למעשה נמחק הסיכוי שביקורת תושמע במסגרת המוסד ועבודות הסטודנטים  על עוולות דוגמת מתווה הגז, רעלים שנמכרים לציבור במסווה מזון או כל התנהלות אחרת שיכולה לגייס די ממון לאיים בתביעה.  (אמנם הוחלט שתוקם קרן להגנת סטודנטים מתביעות אך זו אינה אומרת דבר : מי יחליט מה המחיר שמוכנה האקדמיה לשלם ?)
ההתנהלות של כל הנוגעים באקדמיה הייתה מביכה –מטיעונים מגוחכים על כבוד נשים בתערוכה שיש בה עוד כמה וכמה דימויים שיכולים להיקרא כסקסיסטיים ועד התפטרויות על תנאי, עד שתירגע הסערה בכוס התה. השרה שקד, בחוכמה, מילאה פיה במים. לפעמים גם מלאכתם של מי שאינם צדיקים, נעשית בידי אחרים.

התוצאה כאמור לא יכלה להיות גרועה יותר: הסטודנטים קיבלו שיעור מחוץ לסילבוס על הפעלת כוח גסה, על גמישות חוט שדרה. במוסד ובהיררכיה שלו לא השתנה דבר מלבד הוספת וועדה שדומות לה היו בבתי ספר לאמנות ברוסיה הצארית, לאחר מכן הסטליניסטית ובעוד שורת משטרים שההשוואה להם אינה מחמיאה.  כשתכתב ההיסטוריה של זמננו בארץ הפרשה תספק שורה קצרה על הפרדוקס שדווקא אמנים נתנו ידם,ראשונים ומרצון, להקמת  וועדות צנזורה פנימית.

 מעניין לקרוא את הסיכומים של כנס שנערך באנגליה ב 2013 תחת הכותרת Taking the offensive: Defending artistic freedom of expression in the UK בו הוקדש מושב מיוחד ל  Institutional self-censorship

https://www.indexoncensorship.org/takingtheoffensive/

Posted in Uncategorized | Comments Off

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art