מחשבות כפירה על זומו – המוזיאון הנייד החדש

על זומו ,המוזיאון הנודד החדש שמעתי כשהיה בשלבי הכנה. ספר  קומיקס ששימש לשיווק המיזם נראה חביב, חיובי, רענן – מכולות יוצאות לדרך ומביאות אמנות, קרקס נודד שיאיר עיירות אפרורויות.

מתוך הפרסום לזומו

מתוך הפרסום לזומו

עם כל איחולי ההצלחה לזומו, ההודעה שנשלחה לרגל השקת המיזם  בירוחם בסוף  דצמבר, מחדדת חשש שהכוונות הטובות מתרגמות לביזבוז משאבים חומריים ורוחניים. השאלה היא למה?  מה הצורך באריזה מגניבה  של מכולות ובינוי ככר עיר זמנית כידי לשוב  לרעיון הטוב שעמד בבסיסים של גופים כמו “אמנות לעם” או “פורום המוזיאונים הפריפריאלים” ששניהם חדלו לפעול:  אמנות ותרבות כזכות אזרחית  שאינה נגזרת ממיקום גאוגרפי. במקום מהלך תרבותי יתקבל פרויקט פוטוגני, ועוד אתר מירוק מצפון לשועי ארץ.
מילנה גיצין-אדירם, יוזמת “זומו” שמאחוריה רקורד עשייה מצוין (גלריה החדר ,מוזיאון בת ים ,הביאנלה לארכיטקטורה) מצוטטת “אנחנו לא מתכוונים ‘לייצא’ אמנות לפריפריה, אלא לפעול בשיתוף פעולה מלא עם הקהילה המקומית” אלא שלשיתוף קהילה ביצירה אין צורך במוזיאון POP UP. חיזוק הקיים, עבודה במתנ”סים למשל (כן כן אותו מוסד מיושן וממשלתי), היתה יכולה להשיג את המטרה תוך הוקרה לעשייה המשוועת לתקציבים, ואולי מהווה אלטרנטיבה לתרבות שתובא במכולות לפריפריה. בטקסט של זומו מודגשת ההנגדה: “אמנים מובילים”  וקהילה “מקומית”  – יחסי כוחות מסורתיים משוכפלים שוב .

מתנ"ס ירוחם

מתנ”ס ירוחם

רעיון מוזיאון POP UP  כאמצעי להנחיל תרבות מעידה על הפנמת תרבות הפסטיבלים. בנייה תשתית תרבות  קשה ליחצ”ן ולצלם למדורי רכילות. השאלות רלבנטיות כשמתברר שזומו “מיזם חברתי פרטי ועצמאי לחלוטין” מומן על ידי קרן אריסון ,ובתיה ועידן עופר.
עם בעלי מאה כאלה נותר רק לתהות מי הוא בעל הדעה.  (מפעל הפיס שותף גם כן).

 ראיון שערך איתי גואל פינטו ביום חמישי  7 לדצמבר 2017 בנושא “זומו”   ב”גם כן תרבות” (החל בדקה ה 043:21 ). לפני הראיון איתי הוא שוחח עם שרון גלזברג  מאמני זומו . ראיון לגבי זומו

 ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

Posted in Uncategorized | Comments Off

פרוטקטיב אדג': פרויקט שיתופי

 “פרוטקטיב אדג'” (Protective Edge), מייצג הנערך בגלריה שלוש (שתי הפעמים האחרונות  בסופ”ש הקרוב) מענין. עריכת מייצג בגלריה פרטית נדירה למדי אלא כאירוע פתיחה או נעילה. במקרה זה המייצג הוא הדבר, במקום תערוכה ולא בבחינת נלווה.

רויטל בן-אשר פרץ

רויטל בן-אשר פרץ

רויטל בן-אשר פרץ, יואב כהן, סהר עזימי ומיכל שמיר לוקחים את הקהל לסיור בגלריה ומאין לביקור סטודיו, התיחסות לכך שצפיה באמנות הופכת לדבר הנעשה בקבוצות ,לעיתים גדולות , כאשר המדריכים/מסבירים הם סוג של מציגים וכך גם אמנים. למפגשי סטודיו מוצמד פעמים רבות התואר “אישי” או “אינטימי” אף שהקהל נפגש בדרך כלל  עם הפרסונות הציבוריות של האמנים שגם הוא, במיוחד בקרב אמנים שאת הסטודיו שלהם פוקדים מבקרים רבים , בבחינת מופע.
ניכר שהמייצג צמח מתחושת דחיפות אך שחלק מהאמירות נותרו ראשוניות למדי. רויטל בן-אשר פרץ בתפקיד המדריכה ואחר כך אמנית שהצופים מבקרים בסטודיו שלה, מתגלה כמיצגנית מעולה עם חוש תזמון מצוין. בסיור משעשע ברחבי קומת הגלריה הראשונה היא כורכת אמת ובדיה בהסברים על עבודות מאוסף הגלריה, מחזיקה בלוק קרח שנמס ומאזכר את העבר של הגלריה כחדר המתים של בית החולים הדסה שנסגר לפני כרבע מאה. הוא מעטירה קלישאות לתיאור אמנות, דוחקת בקהל לרכוש ולהוסיף לבתיהם “יוקרה” כשכל העת מופעלים מייבשי שיער “מסדרים” את שערה של בן-אשר פרץ.  המייצג מצטרף לגל עכשווי של יצירות אמנות המהלכות על התפר בדיה/אמת מ “האספנים” הביתן של  שיצרו Elmgreen & Dragset  בביאנלה בונציה ב 2013, התערוכה Treasures from the Wreck of the Unbelievable של דמיאן הרסט בונציה ו”הבית של האיש הבוכה” של Mahmoud Khaled שהוצג בביאנלה באיסטנבול שנסגרה בחודש שעבר.
בקומה השניה והשלישית מתברר הקשר של המייצג ל”פרוטקטיב אדג'” שמו הלועזי של “צוק איתן”.  בקומה השניה הגלריה היא תפאורה אפורה של איי חורבות מהם מבליחות עבודות מנופצות של מיכל שמיר לצד עבודות  וידיאו של מאורררים שסובבים ללא תכלית. המאוררים מאזכרים את  התערוכה שערכה שמיר בגלריה לפני שנים אחדות (עם ניר עברון , ליאב מזרחי וציבי גבע) ושם הציבה מאוררים שבורים על הרצפה : ספק מסוקים שהתנפצו, ספק יצורים שלא הצליחו להמריא .IMG_7772
בסטודיו המנופץ נושאת בן- אשר פרץ מונולוג על חלל אחר, סדור למשעי, שהיא דנה בו כאילו הוא גלוי לצופים. ההתעלמות מהמציאות לטובת מציאות שיקרית יוצרת הקשר פוליטי ברור. סהר עזימי בסצנה של בריחה וחקירה, לבוש בקפוצון שמקבל קונטציות של בגדי נידונים למוות. בכניסה לקומה השלישית, חלקו האחרון של המיצג, הוא שרוע על המפתן והקהל עובר מעליו ,במה שמעלה על הדעת את ההשפלה הפומבית של אוריאל אקוסטה, שנחשב כופר, בבית כנסת באמסטרדם במאה ה 17, תזכורת למחיר של חשיבה עצמאית.

סהר עזימי

סהר עזימי

ה”מוצר” הנלווה למציג הוא פסל של דמות כורעת, לבושה גלימה עם קפושון , ללא סימני זיהוי תרבותיים מובהקים.(  יציקת בטון, 15X14 ס”מ, 1/50) הפסלים,שאחד מהם הוא חלק מהסבר האמנות בגלריה שנותנת בן אשר – פרץ,  מוצעים למכירה ב”תולעת ספרים”, שורות שורות כמו בתפילה המונית. הן  מזכירות את העבודה של סרגי שוטוב   Sergey ShutovAbacus.   מ 2001 ובה רובוטים משמיעים מילמולי תפילות ואת “רוח רפאים” של קאדר עטיה  ה 2007 בה יצר מנייר אלומניום דמויות חלולות של נשים מתפללות ללא פנים וגוף.
המיצג קרוי על מלחמה שחלפה  וכולו חשש מהבאה.  המייצג הוא  קריאה להביט נכוחה אבל נשבה בדימוי, שחוק למדי, של אמנות מנותקת ותרבות כטומנת ראשה בחול .  המיצג קרוי על מלחמה שחלפה  וכולו חשש מהבאה – הקרח נמס והזמן אוזל.IMG_7789

Kadder Attia , Ghosts 207

Kadder Attia , Ghosts 207

Shutov Sergey Abacus 2001

Shutov Sergey Abacus 2001

                       

יום ג’        5.12    20:00, 21:30

יום שבת   9.12    20:00

                 

                                   ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
                                            www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

 

Posted in מייצג | Comments Off

פסטיבל הצילום הבינלאומי החמישי| 50 שנה

״50 שנה״:  50 פורטרטים של פלסטינים שנולדו ב-1967 בתערוכת צילום של בצלם

״50 שנה״: 50 פורטרטים של פלסטינים שנולדו ב-1967 בתערוכת צילום של בצלם

״50 שנה״:  50 פורטרטים של פלסטינים שנולדו ב-1967 תערוכת צילום של ארגון בצלם נפתחה ימים אחדים לפני פסטיבל הצילום הבינלאומי החמישי PHOTO IS:REAL. הסמיכות הזו יצרה אופציה לחשוב על כוחו של המדיום היום ,למרות שמדובר בתערוכות שונות בעליל .
התערוכה של בצלם, באוצרות מעיין שלף, היא תערוכה מרשימה, חריפה, קשה  ומעיקה. סיגננון הדיוקנאות המוצגים בו נטועים במסורת הצילום התיעודי המודרני, מהמוקדם, האינדקסיאלי, של אוגוסט זאנדר, הדיוקנאות הכמעט אבסטרקטים של הלמר לרסקי  ועד התיעודי- חברתי של דורותיאה לאנג .  הקונספט של התערוכה ישיר: 50 צלמות וצלמים פלסטינים וישראלים צילמו  50 פלסטינים שנולדו ב-1967. את הידיעה שאנשים חיים כל ימיהם תחת כיבוש, שהם יכולים רק לדמיין מציאות אחרת, התערוכה הופכת להכרה. בחלל המחוספס, הרחוק מלהיות אידאלי (באותו חלל שוקקת  חנות) ניבטים פניהם של אנשים. כולם בני אותו הגיל וחלק ניכר מהם ניראים מבוגרים לגילם, שחוקים, מכונסים. המצולמים  הם מכל

Basem Zalloum סאדק דוויכ, שומר במסגד אל אקצה

Basem Zalloum
סאדק דוויכ, שומר במסגד אל אקצה

שדרות החברה הפלסטינית. מתחת לכל צילום מצוין שם הצלם, שם המצולם או המצולמת, מצבם המשפחתי ומקום המגורים. המידע התמציתי, די בו לפורר את התפיסה המונוליטית שנוצרה אחרי שנים של דיבור על “השטחים”. ההבדלים בין עירוניים מרמאללה, מזרח

Oren Ziv באסם א תמימי עובד משרד הפנים הפלשתיני תושב א- נבי –סאלח באזור רמאללה

Oren Ziv
באסם א תמימי עובד משרד הפנים הפלשתיני תושב א- נבי –סאלח באזור רמאללה

ירושלים, חברון ושכם, לחקלאים ותושבי מחנות פליטים ניכר ובגלרית הדמויות הגדולה הזו שכל אחד יכול למצוא מישהו שמזכיר אדם קרוב או מכר. אם צריך לאפיין מכנה משותף לדיוקנאות הרי הוא העדר נרקיסיסזם – המבט הוא החוצה, לצופים, לעולם.
בין העבודות הבולטות צילום של באסם זלום שצילם את סאדק דוויכ, שומר במסגד אל אקצה , תושב מזרח ירושלים , צילומים של אורן זיו של באסם א תמימי עובד משרד הפנים הפלשתיני תושב א- נבי –סאלח באזור רמאללה שצולם פעם עם ילדיו ופעם מחווה את האות V בהתרסה שכמעט לא נמצאת בתערוכה. עוד בולטות עבודות של  מירי דוידוביץ, אורית סימנטוב , ספאא ח׳טיב, דן חיימוביץ, תומר אפלבאום, וויסאם נסר מיקי קרצמן ורבים נוספים. זו תערוכה שוברת לב בטון המינורי משהו ששולט בה, דממה שנובעת מההבנה שאין צורך להוסיף דבר לדרמה הטרגית המתרחשת כאן כבר חמישים שנה.

                                                                                ***

בפסטיבל הצילום מעט מאד עבודות מרגשות. זהו יריד גדול ורוחש בקומות ה 33-35 במגדל משרדים שטרם אוכלס ומאפשר נופים מרהיבים של תל – אביב שמתחרים עם המוצגים, לא פעם בהצלחה יתרה.IMG_8979[1]
התערוכות פזורות בחדרים ומסדרונות כך שלא פעם האבחנה בינהן מטושטשת. יש מספר פרויקטים חברתיים מלאי כוונות טובות שנשארים כאיור לרעיון ,ואחדות, כמו התערוכות שאצר ניסן פרז  אותה הארץ – עולם אחר על  הקהילה הבדואית בנגב ומבט פרוידיאני האישי מתפייט , שעשויות היטב אך לא הופכות ליותר מכך. התחושה הזו , של כמעט, שוררת גם בתערוכה של דורון עובד, זוכת פרס מיתר לצילום בשנה שעברה. חבל שתערוכת המעומדים לפרס השנה מוצגת על רצועות ארוכות צילום אחרי צילום (רמיזה לסרטי הקונטקט של מצלמות אנאלוגיות?) באופן שמעקר אותם מהכוח שדומה שיש בחלק מהעבודות.

            בין התערוכות הבולטות טבע שני שאצר יהושוע סימון שעוסקת באופן בו אנו מתבוננים ובה בין היתר עבודות של אנה ויט, ברק זמר, נועה יפה,  שרון פדידה, תומר גרינברג ואמנים נוספים.    Long Lost   שאצרה מיה ענר מורכבת משש תערוכות יחיד שמשותפת להן התחושה שבין מלנכוליה לנוסטלגיה. לאורה לטינסקי  Laura Letinsky  הקנדית היא אמנית שלא הכרתי קודם לכן ואעקוב אחרי עבודתה בעתיד. כאן היא מציגה טבע דומם  טורד בתחושת ריק, בקלות ובהירות שנדמה כאילו העומד לנגד עינינו יתפורר מעצמו.

לאורה לטינסקי  Laura Letinsky

לאורה לטינסקי Laura Letinsky

יוצאת דופן, מרתקת, ולא שייכת כלל לרוח הפסטיבל היא משולחן למזוודה זהות במזוודה שאצר גיא רז שלזכותו כבר כמה וכמה תערוכות צילום היסטוריות חשובות . כאן מסופרים פרקים בסיפור גוויעתן של קהילות יהודיות בשנים  1970 –   1920 בצפון אפריקה סוריה, לבנון, עיראק, איראן ותימן. חלק ניכר מהנושאים כמו מצב היהודים תחת המשטר הנאצי ומשטר וישי  בצפון אפריקה אינם מוכרים דיים. התערוכה מורכבת מהעתקי תעודות ומסמכים והיא עתירה בטקסט ונסמכת על ארכיונים שונים.  התעוכה מפוזרת במידה רבה ודומה שהיא תחילתן של תערוכות רבות, שוודאי עוד יערכו במסגרת תהליך הרחבת המבט ההיסטורי המתרחש בארץ בעשורים האחרונים.

משולחן למזוודה זהות במזוודה  בפסטיבל הצילום החמישי

משולחן למזוודה זהות במזוודה
בפסטיבל הצילום החמישי

 הנוזלטר השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com

 

Posted in צילום | Comments Off

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art