אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

0

English follows Hebrew

על הרצפה האדמדמה של הכניסה לגלריה דביר ניצבה אנכית אבן רחוב משתלבת, אבן משושה יצוקה בטון. מעליה, הפוכה מה שנראה כיציקת פנים כל כוס חד פעמית .כענבל שלעולם לא יצלצל היא משופדת על מוט ברזל לתוך האבן המשתלבת.  פסל קטן, עירום, עצוב, ובאופן כלשהו גם מגוחך של מירוסלב בלקה, (2014) . האבן והכוס ההפוכה, יצוקה כמו עבודות של רייצל וויטרד שמנכיחות את החלל הריק, נראים כמו רמיזה לגוף שאינו יכול לנוע או אנדרטה פרטית.  אבן רחוב וכוס הקפה ששתה מישהו , או מישהי, כשעמד  או ישב על מדרכה . פנים כוס הקפה מולאה בבטון והעתיד, שהיה אולי רשום על דפנותיה, נעלם.  בלקה שעוסק בזיכרון, פרטי והיסטורי של פולין הולדתו שם יציקה של כוס על מרצפת תעשייתית ויוצר טוטם קטן. הזמן מאובן והתנועה איננה ומשהו ביצור, שגובהו פחות מחצי מטר, נשרט בלב.

Miroslaw Balka, 2014

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

קומה למטה, בחלל Dreams Are Like Water תערוכת יחיד של נעמה צבר שנסגרה לפני שבועות אחדים, עמד  זוג נעלי ספורט, על הרצפה באותו הצבע האדמדם. מנח הנעליים נראה כעמידת צ’ארלי צ’פלין  או עמידת מוצא לתנועה בבלט שהשתבשה: נעל אחת מופנית הצידה והשנייה פונה קדימה ושתיהן מונחות כך שהסוליות גלויות ומחובר להן  מטרונום, תנועתו סופרת  את הזמן הנוקף בו הן קפואות.
“1 בספטמבר 2018 –  15 ינואר  2021” קוראים לפסל , פרק הזמן בו נעלה  האמנית את זוג הנעליים, זמן החיים שלהן. המתח בין עצירה ותנועה, שכמו כל תנועה ידוע מראש שתעצור, הופך הפסל הקינטי שיש בו זיכרון גוף, לעצב במיוחד.

המחשבה להציב את הפסלים הקטנים -מונומנטליים האלו , שניהם בלי פדסטל, אחד ליד השני  הייתה מתבקשת. הם מדברים זיכרון וכאב- אבן מדרכת עקורה ,הנעליים ריקות. הקשרים קודרים: אנדרטאות נעלים למעשי טבח (בהקשר היהודי פסל הנעלים בבודפשט עולה על הדעת ) ותמונות מדרכות מנופצות. ושניהם  בכל זאת יצורים קטנים, מלאי חיות מתעלים ומתעלמים מהברור, מתעקשים על שימור הוויה.

אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי                       
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה .  מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות  דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה

 

Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

On the reddish floor of the Dvir Gallery entrance, a hexagonal cast concrete paving stone stands upright. Above it, upside down, is what looks like a cast of the inside of a disposable cup. Like a bell clapper that will never ring, it is pierced by an iron rod set into the paving stone. The small, naked, melancholy statue by Mirosław Balka from 2014 seems in some way to be slightly ridiculous. The stone and upturned cup, cast like works by Rachel Whiteread which make present the void, seem to hint at an immobile body or a private memorial, a paving stone and a used coffee cup from someone who stood or sat on the sidewalk. The cup’s interior was filled with concrete, and the future, that was perhaps written on its sides, disappeared. Balka, who engages in personal and collective memory of his homeland Poland, created a small totem.Time is petrified, movement is absent; something in the “creature” of less than 50cm high, is touching.

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

One floor below, in Naama Tsabar’s solo exhibition, “Dreams are like Water” (closed a few weeks ago), a pair of sneakers stood on the same reddish colored floor. Their stance looked like a Charlie Chaplin pose or the starting position for a ballet move gone wrong: one shoe faced sideways while the other one faced forward, both placed with the soles visible. A metronome was attached to the shoes, its movements counting the passage of time in which the shoes are immobilized.

The title is “1 September 2018 – 15 January 2021,” marks the period of time during which the artist wore the pair of shoes, their lifetime. The tension between stop and movement, which like all movement will come to a halt, makes the kinetic sculpture that bears body memory into an especially sad object.

One would think that these two small monuments, belong together. Both without a pedestal, they speak of memory and pain – an uprooted paving stone in one, empty shoes in another. The associations are dark: memorials with shoes as commemorating mass graves (the shoe sculpture in Budapest is an immediate association), and photographs of bombed sidewalks come to mind. Nevertheless, both sculptures are tiny creations full of vitality, rising above it and ignoring the obvious, insisting on preserving the present.

Miroslaw Balka, 2014

0
Posted in Uncategorized, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , | Comments Off on אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג | A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

+3

English follows Hebrew

מבט מחודש בעבודות של יששכר בר ריבק (1897-1935), אמן יהודי רוסי שהיה בחלק האחרון של חייו לחלק מאסכולת פריז היהודית, לצד עבודות אמנים עכשוויים וריהוט בידרמאייר נשמע מבטיח ביותר. גם עריכת חלק מהתערוכה בבית שלום אש ההיסטורי העלה את רף הציפיות שלי מהתערוכה, מאחר ואוצרות אמנות עכשווית בבתים היסטוריים מהווה חלק ניכר בעשייה שלי בעשור האחרון, מאז התחלתי לאצור את האמנות העכשווית בבית ביאליק בתל אביב. יתכן אפוא שמשהו מתחושת ההחמצה נובע מאותן ציפיות.

Bianca Eshel Gershuni. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

העניין בריבק הוא חלק מהתבוננות מחודשת בקבוצת האמנים היהודים שפעלו כחלק ובמקביל לאוונגרד הרוסי (ומדינות מזרח אירופאיות נוספות) והיוו חלק ממעגלי תרבות היידית המודרניסטית. התרבות הזו שכמעט נכחדה בשואה, והושכחה גם בשל התחרות ההיסטורית בין אנשי הבונד לציונות, מקבלת הכרה הולכת וגוברת מאז שנות ה 90, כשחומר היסטורי שלא היה נגיש בתקופת מסך הברזל התגלה מחדש. מבחינות אלו סיפור ההזנחה המתמשכת של העבודות של ריבק, המצויות בבת ים מאז שנות החמישים והצגתן כעת, וכן הפיכת בית שלום אש לחלק ממעגל התרבות העכשווית בעיר , אופייניים לתהליכי עומק  בארץ ובקהילות יהודיות ברחבי העולם.

אבן הנגף בתערוכה היא שאלת הדיאלוג המובטח. בחלק המוצג במוזיאון לאמנות עכשווית השיח המתנהל הוא שרובו שיח חרשים. בחלל הקומה העליונה מפוזר ריהוט שמוגדר כריהוט בידרמאייר (בהחלט יתכן שחלקו בידרמאייר) לצד עבודות של ריבק, צילומים של אנה ים, ופיסול של  ביאנקה אשל גרשוני. ים, בסדרה אולימפוס, ממשיכה את העיסוק בקהילה של יוצאי רוסיה בארץ.

Issachar Ber Ryback 1918/23. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

ההקבלות הביוגרפיות בין ריבק לבינה ברורות (ילידי רוסיה, מהגרים) ואכן יש להם (ולעוד מיליארדי אמנים) נושאים משותפים, בעיקר משפחות וחללי פנים, אך סוג הרגישויות שלהם שונה מאד. האמביוולנטיות של ים לא מהדהדת בתיאורים המכונסים בעצמם ומכוסים דוק נוסטלגיה של  ריבק, ובוודאי לא בעבודות כמו “אשה ברלינאית”. על אשל גרשוני נכתב בדפדפת  שלעבודותיה “איכות של חפצי יודאיקה הנושאים הקשרים של קורבן ומוות”. הרבה יותר מיודאיקה יש לעבודה של אשל-גרשוני איכות נוצרית פגאנית. ההצבת הפיסול שלה בתוך הריהוט הכבד, המהוקצע, הוא צרוף יפה, שלא הופך להרבה יותר מכך.
העבודות של ריבק מיומנות, מזכירות במיוחד מרק שאגל ואל ליסצקי (שהיה עמיתו למשלחת תיעוד אמנות יהודית באוקראינה ורוסיה הלבנה בעת מלחמת העולם הראשונה, בדומה למשלחת המפורסמת של אנסקי שנים אחדות קודם).  שתי העבודות הבולטות “אשה ברלינאית” ו”הזקנה”, שתיהן מתוארכות 1918/23, והן קוביסטיות עם תנופה פוטוריסטית ואינטנסיביות שאינה מאפיינת את כלל יצירתו.
בקומת הכניסה למוזיאון עבודות שכל אחת מהן מעניינת, במיוחד הדלת של יעל אפרתי ,בהקשר לקוביזם הרך של ריבק, אך גם כאן חסר חוט שני שהופך הצבה של עבודות יחד ליותר מכך.

Ohad Meromi 2016. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

חלקה  השני של התערוכה  בבית שלום אש, מוצלח בהרבה. האמנות העכשווית מטעינה את החלל באסוציאציות  וחוטי משמעות נטווים בין העבודות לבית ובינן לבין עצמן.  “פופובה” פסל ברונזה של אהד מרומי בתוך האח בולט במיוחד. הפסל נראה כדמויות הציוריות הפוטוריסטית-קוביסטיות של ליובוב פופובה (1889-1924) אמנית רוסיה שניתן להקביל בין השינויים הסגנוניים שעשתה (מעברים בין תנועות וסגנונות קרובים למדי סופרימטיזם לקונסטרוקטיביזם) לאלו של ריבק. הדמות השוכבת, הכלאה של  איש הפח מארץ עוץ ודיסטופיה אקספרסיוניסטית של רובוט, הופך את האח בו הוא מונח למעין תיאטרון קטן, אקספוזיציה למה שנפרש בהמשך.

Eden Bannet .A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

העבודה היחידה של ריבק בחלק זה היא מהסדרה “שטאטל ביתי החרב הוא זיכרון(בית כנסת) ” מתקשרת ל “הבית על  הכרית” של אתי אברג’יל מ 1996  המונח על תנור במטבח. בית גנרי על כרית, כמו מתנה יקרה של זיכרון כשההצבה על התנור יוצרת הקשר של סכנה, אש וגעגוע. (הדמיון בין עבודה זו לעבודות של בלו סימון פיינרו בולט ביותר). במטבח מוצבת גם עבודה מצוינת של עדן בנט, מיצב שיוצר הכלאה של סימוני דמות גברית, עניבה, בתוך הספרה הביתית ופארודיה עליה כמו המגב שמונח כסוס דימיוני של ילדים. בנט משתמש  בחומר שנראה שיוכל להתקפל ולהעלם כמו קסם, כמו הבזק של עבר בתוך הווה. פסלים של שני פרי-נס, ספר ופיסול קטן של מיכל הלפמן, כמה אובייקטים פיסולים סיכות או תכשיטים של נעמה ערד, המוצבים על שידות וספריות נוגעים בעצבים החשופים של בעבוע זיכרון ועלבון השכחה שמפעמים בסיפור התרבותי שהבית מגלם. בכניסה וביציאה, שני פסלים של נועה שוורץ, הכלאה בין אבני מצבה לפיסול מינימליסטי וסימונים שאמניסטים  מביטים בצופים, תמרור לדרכים שנזנחו.

*חבל שבשני חלקי התערוכה ניתנת לצופים, אם הם מוצאים אותה, מפה בלבד עם שמות האמנים והעבודות.אטימות לנוחות הצפייה לא מוסיפה דבר.

אוצרות: נעמה ערד והילה כהן-שניידרמן
תערוכה במוזיאון בת ים לאמנות עכשווית ובית שלום אש
צילומים : סמדר שפי

אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי                       
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה .  מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות  דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה

 

A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

A new look at the oeuvre of Russian Jewish artist Issachar Ber Ryback (1897-1935) (part of the Jewish School of Paris in later life), in dialogue with contemporary artists and Biedermeier furniture sounded promising. Holding part of the exhibition in the historical Shalom Asch House raised my level of expectation, since curating contemporary art in historic homes is an issue that I have been repeatedly addressing over the past decade since beginning to curate contemporary art exhibitions at the Bialik House Museum, Tel Aviv. Perhaps high expectations dampened my reactions.

Issachar Ber Ryback 1918/23. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

There has been renewed interest in the Jewish artists active in and parallel to the avant-garde in Russia and other European countries, artists who became part of the modernist Yiddish cultural circles. This is the culture that was nearly entirely destroyed in the Holocaust and forgotten due to the historic struggle between Bund and Zionist activists. This period is receiving increasing recognition since the 1990s now that previously inaccessible materials became available with the fall of the “Iron Curtain.” Ryback’s works located in Bat Yam since the 1950s were neglected for years; exhibiting them, and turning the Shalom Asch House into part of the contemporary art scene in the city are characteristic of broad in-depth processes in Israel and in Jewish communities across the world.

The stumbling block of the current exhibition is the promised dialogue in the Museum which is not fulfilled. The furniture on the top floor is grouped together as “Biedermeier” (some of which may definitely be so) along with works by Ryback, photographs by Anna Yam, and sculptures by Bianca Eshel Gershuni. Yam, in her series Olympus, continues her engagement with the community of immigrants from the Soviet Union in Israel.

The biographical similarities between Ryback and Yam are clear (Russian-born immigrants) and deal with similar subjects (as do another billion or so artists), mainly families and interiors, but their sensitivities are entirely different. Yam’s ambivalence does not resonate with internalized, nostalgic depictions like Ryback’s, and certainly not with works like Berlin Woman. The exhibition booklet states that the pieces by Eshel Gershuni “have the quality of Judaica objects bearing connections to sacrifice and death.” On the contrary: they bear Christian and pagan qualities. Installing her sculpture inside the furniture is well designed but does not come to more than that.

Ryback’s works are skilled, reminiscent especially of Marc Chagall and El Lissitzky (his colleagues on the delegation for the documentation of Jewish art in Ukraine and White Russia during World War I, similar to S. An-sky’s mission a few years earlier). The two outstanding works, Berlin Woman and Old Woman, both dated 1918/23 are cubist with a Futurist motion to them and an intensity that is not usual in his works. On the entrance level to the Museum are works interesting in the context of Ryback’s work, especially Yael Efrati’s Door in its link to Ryback’s soft Cubism, but here, too, we are missing a unifying factor.

Michal Helfman 2010, A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

The second part of the exhibition in the Shalom Asch House is better, charging the space, the House, and the works with associations and threads of meaning between them. Ohad Meromi’s bronze sculpture, Popova, installed in the fireplace, stands out especially seeming like Popova’s own Futurist-Cubist figures. Both Popova and Ryback moved between movements and styles from Suprematism to Constructivism. The reclining figure, a hybrid of the Tin Man and a dystopic Expressionist robot, transformed the fireplace in which it is placed into a small theatre, an exposition of the continuation.

The only work by Ryback in this section is from the series “Shtetl, My Destroyed Home, A Recollection (Synagogue),” with its association to Etti Abergel’s House on a Pillow (1996), placed on the kitchen stove. The generic house on the pillow, like a precious gift of memory, when placed on a stove, creates a context of danger, fire, and longing (also bearing an outstanding similarity to works by Belu-Simon Fainaru. The kitchen is also the site of an excellent piece by Eden Bannet, a cross between markers of a male figure with a tie in the domestic sphere and a parody of it like the floor squeegie standing like an

Eti Abergil , A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

imaginary hobby-horse made of materials that can be folded up and disappear like magic, like a flash of the past in the present. Sculptures by Shani Pri-Ness, a book and small sculpture by Michal Helfman, several sculptural objects looking like pins or jewelry by Naama Arad placed on chests and bookshelves touch upon the exposed nerves of emergent memories and shame of oblivion arising from the cultural history embodied by the house. At the entrance and exist are two sculptures by Noa Schwartz, a cross between gravestones and minimalist sculptures and shamanist signs, gaze at viewers like signposts for neglected roads.

* It is too bad that in both parts of the exhibition, visitors are given only a map (if they find it), with artists’ names and titles of the works. Ignoring viewers’ convenience does not add to the experience.

 

Curators: Naama Arad and Hila Cohen Schneiderman
Exhibitions at the Museums of Bat Yam – Museum of Contemporary Art and the Shalom Asch House, Bat Yam
Photographs: Smadar Sheffi

 

+3
Posted in פיסול ומיצב, ציור | Tagged , , , , , , , | Comments Off on סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג | A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

מורן אסרף -מכתב שחרור |Moran Asraf – A release form

0

English follows Hebrew 

מורן אסרף רוקנה את החלל של “המעבדה” ומילאה אותו בכאב. המיצב “מכתב שחרור”-  ניירות רפואיים המתעדים את מצבה אחרי תקיפה שחוותה, דימוי הנראה כצילום משטרתי שלה עצמה במצב בו נמצאה ועבודת וידיאו סאונד לפי הלמות ליבה (בולטנסקי עולה מיד על הדעת). במיצב המאופק יש איכות של נגיעה, חיכוך עם העולם שהיא מעבר לשאלה עם כל חלק בו מוצלח או מצודק.  זו עבודה אוטוביוגרפית בלי להפוך פרט זה קרדום לחפור בו אך עם עוצמה כנות שלא ניתן לטעות בה.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

 אלימות כלפי נשים קיבלה בשנים האחרונות, סוף סוף, מידה (לא מספקת) של תשומת לב ציבורית. באמנות כבר הספיקה להפוך  למיתלה ללא מעט אמנות בינונית, חסינה כמעט לביקורת אם בשל סיפור אישי או איצטלה חברתית.כוחו של

Moran Asraf, A Release Form, 2021

“מכתב שחרור” ביובש בו אסרף מספרת את סיפורה, בונה את הריחוק הדרוש לאמנות. החיץ מהרגשי – רגשני מאפשר מרחב התבוננות בו הפרטיקולרי מתחלף באמירה על תופעה וחוזר חלילה. הוא בעיקר מונע את הנחמה שיש בסיפורי העצמה וסוף טוב. הכאב אולי קהה אך הוא מצוי, חי, לא חלף. “מכתב שחרור” אינו סיפור של גאולה.
אסרף משתמשת במטול, מכשיר מיושן למדי המשמש בהדרכה והוראה להגדלת שקפים . ליד המטול יש את שרטוטי הא.ק.ג  שלה בימים אחרי הפציעה וחלק מהמסמכים הרפואיים. הצופות.ים יכולות.ים להקרין אותם לפי איזה סדר שיבחרו או לקרוא בהם מקרוב. הסיפור הפרטי המוקרן על הקיר הופך לנתון שיכול להעלם עם כיבוי המכשיר. השבריריות וחשיפת קרבי העבודה מאפיינים גם את שולחן האור ועליו פיסול בליפה. זהו המשך מובהק לעבודתה של אסרף בעבר. חומרי ניקוי, במיוחד צמר פלדה וספוגי ניקוי, שימשו את אסרף בעבר כשהם מחליפים אובייקטים ביתיים מעוגות ועד שטיחים ובעבודת וידיאו השתמשה בצמר פלדה כתחליף טקסטיל לבג .  כאן הליפה המרוקנת נראית כמו שרידי עצמות שנמצאו ומוארות באור יקרות של מוזיאון ארכאולוגי מנותקות מבודדות מהטראומות שחוו מי שנלקחו ממנו.

עבודות הסאונד הפסיכדלית (סאונד: ניר ג’קוב יונסי ) נשארת מנותקת ולא הכרחית למיצב. הקשר בין הדימוי בסגול כחול, כמו שטפי דם על עור  למטול, לעצמות הליפה היבשות, נשאר בלתי פתור. הדימוי של אסרף המוטלת על הארץ, שיש בו מידה של השראה מסינדי שירמן אפקטיבי וכך גם קבוצה קטנה של צילומים, דימויים של חלקי גוף.

Hala Abu Kishek,179, 2020

עבודת טקסט של אסרף ממשיכה את הטיפול המרוחק בסיטואציה טראומתית. שוב ושוב, בפונט ורווחים קבועים חוזרות המילים “מעורפלת” “מגיבה לכאב” “מחוסרת”. העבודה הקטנה מזכירה מאד את העבודה של האלה אבו קישק שהוצגה לפני מספר חודשים בתערוכה “מאות פעמים” שאצרתי במרכז לאמנות עכשווית ברמלה. שם בעבודת ענק (ברוחב חמישה מטרים) כתבה אבו קישק, בעברית וערבית, מילים שחזרו שוב ושוב תיאורים של נשים שחוו אלימות וניצול מיני. אסרף הייתה אמורה לערוך מייצג בתערוכה ולדאבוני הדבר לא הסתייע בשל דחיות ומגבלות הקורונה.
בשנים האחרונות עקבתי אחר העבודה של אסרף בעניין. העשייה שלה הולכת ומשתכללת. “מכתב שחרור”  מסמן שלב חדש ומבטיח.

אוצר :שרון תובל
המעבדה בהרצל 119 ,תל-אביב

האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של   המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     http://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

 

n 

Moran Asraf, A Release Form, 2021

Moran Asraf / A Release Form

Moran Asraf emptied The Lab Art Space and filled it with pain. The installation A Release Form, comprises medical documents on her condition after she was assaulted, a photograph looking like a police photo of herself recreating the state in which she was found, and a video whose soundtrack is in the rhythm of her heartbeat (Boltanski comes to mind). The installation is restrained, with the quality of touching and coming into friction with the world, over and above the question of whether each component is successful or justified. This is an autobiographical work, with the power of sincerity that is unmistakable.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

In recent years, the issue of violence against women has finally been receiving some (but not enough) public attention. In the art world, the subject has already become a “hook” for quite a bit of mediocre art, nearly impervious to criticism, whether because of a personal story or social image.  The power of Release Form lies in the dry tone in which Asraf relates her story, building the requisite distancing required for art. The barrier against the emotional facilitates a space for contemplation in which the particular is replaced by a statement about a phenomenon, and vice versa, preventing the consolation of empowerment stories and the “happy end.” Perhaps the pain dulled, but it is still there, alive, and unchanging. A Release Form is not a story of redemption.
Asraf uses an out dated overhead projector to enlarge and project transparencies, with the EKG charts from the days after her attack and some of the medical documents near it. Visitors can project them in any order they wish or hold them up to read.

Moran Asraf, A Release Form, 2021

Her story projected on the wall becomes a datum that can disappear when the projector is turned off. The qualities of fragility and exposure of the innards of the works sculpted from luffa (loofah) on a light table are a clear continuation of Asraf’s past work. Cleaning materials, especially steel wool and scouring pads, have been used by her in the past to stand in for household objects from cakes to carpets, and in her video she used steel wool as a replacement for clothing fabric. Here, the emptied luffa looks like the remains of excavated bones illuminated by display lighting as in an archaeological museum, removed and isolated from the traumas experienced by the one from whom they were taken.
The psychedelic video (sound by Nir Jacob Younessi) remains unassociated to the rest and is unnecessary to the installation. The connection between the purplish-blue image which  looking like hemorrhaging on skin, to the projector and the dry luffa “bones” remains unresolved. The image of Asraf thrown onto the ground, with evident inspiration from Cindy Sherman, is effective, as is a small group of photographic images of parts of the body.
Asraf’s text piece continues her distanced treatment of the trauma. In the same font at regular intervals, the words “clouded,” “responds to pain,” “un-” [conscious] reappear. This small work is very reminiscent of Hala Abu Kishek’s text piece exhibited several months ago at the exhibition “100s of times” at the CACR-Contemporary Art Center, Ramla which I curated. The five-meter wide wall text in Arabic and Hebrew is made up of words and phrases from statements by women who underwent sexual violence. Asraf was supposed to have given a performance at the exhibition but regretfully it could not take place due to the Corona restrictions and postponements.
Over recent years, I have followed Asraf’s work. Her art is becoming increasingly more sophisticated, and A Release Form marks a new and promising stage in her oeuvre.

Curator: Sharon Toval
The Lab – Art Space at 119 Herzl Street, Tel Aviv

0
Posted in Video, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , , , , | Comments Off on מורן אסרף -מכתב שחרור |Moran Asraf – A release form

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art