סלון וחדר חושך – אסף הינדן

+1

מרבית החפצים המוצגים במרכז הם מעין אביזרי במה, עזרים לסיפור. מרכז המורשת מציע אלטרנטיבה לדגם של ארכיון המבקש להיאחז בפרטי מציאות. זהו זיכרון שיש בו ממד של ערפול או טשטוש הנלווים להיזכרות, ובמיוחד ככל שנוקף הזמן. הדימויים, ספק מרוקנים, ספק גנריים, מהדהדים קונבנציות על העבר ועל מה שאמור לרגש, וכך גורמים להרהר באותנטיות: האם היא תלויה בפרטים, באובייקטים או שמא יש בה נוכחות של תהליכי העיבוד הפנימיים של הזיכרון?

Assaf Hinden, Salon, Petch Tikva, 2020-2021, photography, inkjet pigment print, 240×240 cm

העיסוק בזיכרון, במבט על העבר, כדי לנסות ולהבין מתוכו את שורשי ההווה, עומד במרכז התערוכה החדשה של אסף הינדן. ב”סלון” ו”חדר חושך”, סדרות חדשות המוצגות לראשונה, הינדן מתייחס לשאלות של תיעוד ומניפולציה של דימויים, ומכאן למניפולציה של משמעותם. אלו הם נושאים העומדים במרכז שיח מתמשך על תוקפה של האמת. לעיתים קרובות, המונח “אמת” מופיע במירכאות, המורות על שבריריות ועל יחסיותו של המונח ומוסיפות לו מידה של אירוניה. שתי הסדרות נוגעות לשבר ולכאב, הבלתי ניתן למדידה והבלתי מרפה, של השואה.

סדרת הצילומים “סלון” מורכבת מדימויים שהינדן צילם במרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון, המצוי במתחם בית דיור מוגן בפתח תקווה ע”ש ליאון רקנאטי (1945-1890). הינדן מתבונן באתר, שבו דמויות קרטון של אנשים אנונימיים ומגוון של חפצים, אובייקטים ותמונות, שאינם מתוארכים ואינם מוצגים על פי עיקרון כרונולוגי-היסטורי מארגן. התצוגה במרכז המורשת ישירה ובאורח זה נוגעת ללב, ובד בבד מתעלמת מהמרחק הבלתי ניתן לגישור בין הרצון לתאר ולשחזר לבין קוצר היד לעשות זאת.

הינדן מעמיק ומקצין את האופי הסוריאליסטי של הדימויים בעבודות שמכליאות אובייקטים ודמויות, וכך מייצר שכבות של מורכבות. סגנון יצירתו מתייחס לעבודותיהם של אמנים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20 בגרמניה ובהם האנה הוך (Hannah Höch) וג’ון הרטפילד John Heartfield; Helmut Herzfeld)).

הסדרה “חדר חושך” נובעת ממחברת של סבו של הינדן משנת 1932 ומסתמכת עליה. הסב, יעקב הינדן, השתמש בה בהיותו בן 15, עת התגורר בעיירה איידקהונן (Eydtkuhnen) שבגרמניה. הינדן הסב שרטט תוכניות לבניית מצלמה וחדר חושך וכן סקיצות של מכשירים אופטיים. בזמן בו הלכה והתערערה סביבת חייו התמקד הנער באופני התבוננות ותיעוד טכנולוגיים, מתקדמים לתקופתם. את המחברת הביא איתו ב-1937, כשנמלט מגרמניה הנאצית עם בני משפחתו.

אסף הינדן נכדו משתמש בתוכנות תלת-ממד  לשינוי השרטוטים המקוריים, להכניס בתוכם צורות ומשמעויות חדשות. ההדמיות יוצרות גשר רעיוני מעבר לזמן, נוגעות בזרמים החמקמקים של קירבה ודומות משפחתית; במרחק שבין האפשרויות לעיבוד מציאות בעבר לאלו של היום. הינדן חוקר את היבטיה הצורניים של המחברת, מהותה בעת היווצרה – כתב היד והשרטוט האוהב והדקדקני – ואת עקבות הזמן, כלומר סימני העובש ופריכות הנייר. ההדמיות יוצרות אובייקטים לא-פונקציונליים, המהדהדים את מה שלא הוגשם, את מה שנעקר. הטיפול של הינדן בארכיון המשפחתי של עקירה וטראומה נעשה באיפוק, שאינו מעיב על האינטימיות של נכד המביט בחלומות סבו הצעיר.

זו לצד זו, הסדרה “סלון”, העוסקת בזיכרון קהילתי-ציבורי ומציבה דגם זיכרון המכיל את האמביוולנטיות של המוחשיות ואי-הבהירות הנלוות לזיכרון, והסדרה “חדר חושך”, המבוססת על חומר ארכיוני שהאותנטיות שלו אינהרנטית לשימוש בו, מביאות לחשיבה על מנגנוני זיכרון, ואלו הקשורים לשואה במיוחד.

שמות הסדרות, “סלון” ו”חדר חושך”, מעידים על מרכיבים מהותיים במיצב של הינדן. בסלון, החלל הציבורי ייצוגי של בית מגורים, או חלל ציבורי שמבקש להיות גם בעל ערכים מסוימים של אינטימיות או פמיליאריות, רוחשות מחשבות ואסוציאציות. הדיוקן הדומיננטי של אישה מצועפת, שמבטה מרוחק, מכתיב קריאה של צילום הספות הסמוך תוך זיכרון הן של סלונים ביתיים והן של סלוני תרבות, חללים שבהם נדמה היה שהעידון מביס את הגסות. בד בבד, חדר החושך, המשתקף כעת בצורות תלת-ממד, נשאר כאן בגדר רמיזה בלבד: המקום בו ניתן לפתח דימוי וכך לפענח אותו נותר חידתי; משתרע בטווח שבין חד-ממדי לתלת-ממדי, בין הקונקרטי לאבסטרקטי. מרכז חלל התערוכה נותר ריק,וסביבו סובבים ועליו משתברים הניסיונות להשקיט את המיית העבר ולהקהות את חדות אחיזתו בהווה.

הינדן יוצר מקום לאקלקטי, לאסוציאטיבי, שמיטיב להעביר את הכאוטיות וערעור תפיסת המציאות שיצרו אירועים בלתי נתפסים, ולצידו מציע התבוננות מקרוב והתמקדות בקונקרטי. אפשר לחשוב על האמנות של הינדן – שמחבר דימויים, מדמיין מחדש, טורף את הזמנים והמקומות והדורות – כחומר הלחמה שמלחים זיכרון.

+1
Posted in Uncategorized | Comments Off on סלון וחדר חושך – אסף הינדן

Barak Ravitz, Curtain Call – השתחוויה, ברק רביץ

+2

English follows Hebrew

ב”השתחוויה”, תערוכתו החדשה בגלריה דביר, ברק רביץ  יצר תחושה של שיבוש ופיתוי, היגיון מופרך, פנטזיה, אלגנטיות וגם סוג של הומור דק, עם חיוך מתחטא.                                                                                                    שם התערוכה, “השתחוויה”, הקידה של שחקנים לקהל בסוף הופעה, ממסגר אותה, למרות שהאמנות המוצגת בה סטטית, כפעולה שיש לה משך ומכאן האוביקטים שבה הם כמי שמופיעים על במה. ומעבר לכךכאמנות המודעת היטב ליחסי הכוחות בינה לבין המתבונן, להיותה אתנחתא מהמציאות, ולצורך להבריק, ללכוד את לב הקהל.

Downfall, A2, Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, , 2023

העבודות נוגעות בשלושה נושאים הנעים מדיון אידאוסינקרטי של עולם האמנות : המפגש של תולדות האמנות ואמנות עכשווית, לנושאים מלב ההווה: הנוכחות דת ואמונה בחיי היום יום, והחיפוש  אחר גאולה.
בשני דיפטיכים שהכותרת של כל אחד מחלקיהם “שקיעה” מוצגים צילומים של ארמון הדוג’ים והספרייה Libreria Vecchia (Biblioteca Marciana) ,  הסמוכים לכיכר סן מרקו בוונציה, אתרים יפיפיים המוכרים היטב למיליוני תיירים ובמיוחד לשבט האמנות הבינלאומי הפוקד את העיר מידי שנתיים. מבעד לחתכים בצילומים  יוצא פוליאוריטן מוקצף, חומר שהזרות שלו לאופי המבנים תהומית. בדיפטיך אחד הפוליאורטן יוצר פניני חומר בחלונות ואלו נראים ברגע הראשון כקישוטים אדריכלים. בדיפטיך השני החומר זולג החוצה, פראי, כמעט חייתי, מבעד לחתכים וסביב מסגרת הדימוי, מערער על הסדר ומאיים לכסות את שכיות החמדה האדריכליות.

Twice as good
Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, 2023

שני ארגזי קרטון מפורקים עליהם כיתוב שם החברה “כיטוב” יוצרים גם הם מעין דיפטיך. הקרטונים מוצמדים למה שנראה כמו תמיכה ממתכת אך עשוי מ MDF. הם נושאים חותמת כשרות של העדה החרדית  בד”ץ ירושלים וכיתוב  המודיע שהמוצרים  נקיים מתולעים וחרקים. “פעמים כיטוב” נקראת העבודה שנוגעת למסחור של מונחים אמוניים.
הזיקה לפסלי “ספרי חול” שיצר מיכה אולמן בראשית שנות ה 2000  מענינת.  דרך ספרי חול דובר על  ספרי קודש, מפגש חד כתער בין הרעיון מופשט  לבין אדמה, בין רוחני וחומרי. בעבודה אבסורדית, אירונית ועצובה. רביץ מדבר על  אינסטרומנטליזציה של  הרוחני. קרטון מהודק במגנטים לMDF, זיכרון מעשה בראשית שמשמש כשם מותג (“כיטוב” מתייחס ליום שלישי שנאמר בו פעמיים “כי טוב” – על מעשי בריאה).
מידה של עצב ואבסורד משוחים גם על מיצב מנורות ניאון, וילונות גלילה שעליהם דימויים של מנורות ניאון ובלוקים אפורים בהם משוקעים ספלי זכוכית. “גליל עליון, גליל תחתון”  הוא  כותרת עבודות וילונות הגלילה, התייחסות לצורה של מנורות ניאון ולחבלי ארץ רווים מיתוסים תנכ”יים וציונים. האור מתקשר  באמנות לאור אלוהי, להתגלות האמת, מצומצם כאן לתאורה ודימוי של מנורות ניאון, אמצעי תאורה זול במיוחד. השימוש בניאון מתקשר לאמנים מברוס נאומן עד גלן ליג’ון ומעניין חוש הזיקות הרעיוניות לגופי עבודתם.

Upper roll, lower roll ,
Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, 2023

ארבעה משרשראות וילונות הגלילה מושחלים בידיות ספלים המשוקעים בבלוק חימר (למעשה כיסוי חימר על בלוק גבס). אפשר לחשוב על הספלים במונחי הכלים השבורים  הקבליים, שהיו אמורים  להכיל אור ושבירתם הובילה  למצב כאוטי. את הבלוקים – משקולות כמעט מתבקש לקרוא כארבע היסודות (אויר אש, אדמה ומים).

התערוכה האוורירית, המדויקת מלאה הפניות ורמזים. ניתן לפרש אותה גם כחיווי למשבר בו ישראל נתונה היום, שאחת מהשפעותיו היא  הקריאה והפרשנות החדשה של סמלים (כמו הדגל). צוות הגלריה שנותן לקהל דף עם שמות העבודות מציע קריאה זו (אין לתערוכה טקסט נלווה).
דומני שקריאה כזו, למרות הרצון לראות אמנות מגיבה, דווקא מצמצמת. בטון יבש ואסתטיקה שופעת רפרנטים, רביץ יצר תערוכה שלו הייתה יוצאת בהשתחוויה, הייתה מתקבלת במחיאות כפיים סוערות.

שוקן 27, תל-אביב.
צילומים: סמדר שפי

 מפגש בתערוכות במרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR
סלון וחדר חושך – אסף הינדן
האלביתי, המטלית והגעגוע – נאהד אבו אלהיגא חמזה
אוצרת: ד”ר סמדר שפי
 במפגש תעלה עבודת הפרופרמנס הארכיון/ עבודה בתהליך מאת נטע פולברמכר
12 מאי 2023 10:00 – 13:30   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Barak Ravitz | Curtain Call

In “Curtain Call,” Barak Ravitz’s new exhibition at the Dvir Gallery, he created a sensation of disruption and temptation, fantasy, elegance, and dash of humor.The name of the exhibition, referencing the deep bow by a cast to the audience at the end of a performance, frames it, despite the art being static. As an action, this leads to viewing the art as performative. Beyond duration, the exhibition is conscious of the power relationship between it and the viewer, being a pause from reality and the essential need to be brilliant and capture the audience’s heart.

Downfall, A2, Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, , 2023

The works touch upon three subjects moving from an idiosyncratic discussion of the world of art: the encounter of art history and contemporary art. As for issues from the very core of the present: the presence of religion and faith in daily life, and the quest for redemption. Both diptychs, each bearing the title “Downfall” depict photographs of the Doge’s Palace and the Libreria Vecchia Biblioteca Marciana adjacent to the Piazza San Marco in Venice, beautiful sites familiar to millions of tourists, especially to the “tribe” of international art visitors to the city every two years. Polyurethane foam emerges from the slits in the photograph, material which is extremely alien to the nature of the depicted structures.
In one panel the polyurethane creates pearls of material in the windows, which at first glance look like architectural decorations. In the second panel, the material leaks, looking wild and almost animalistic, emerging from the cuts and around the frame of the image to disrupt the order and threaten to cover the splendid architectural elements.

Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, , 2023

Two deconstructed cardboard boxes bearing the company name “Kitov” also create a sort of diptych. The boxes are attached to what seems like metal supports but are made of MDF. They bear the kosher stamp of the Jerusalem Ultraorthodox Court and a notice stating that the products are free of worms and insects. The title, Twice as Good, touches upon the commercialization of religious concepts. They have an interesting connection to Micha Ullmann’s sculptures of “Secular Books” (2000). He referred to religious books through secular books, in a razor-sharp encounter between an abstract idea and the earth, between spiritual and material. Ravitz, in an absurd, ironic, sad work, speaks of the instrumentalization of the spiritual. The name of the company refers to the Third Day of Creation which has become a brand name (the day on which “God saw that this was good” twice).
A certain sadness and absurdity also hovers over the neon installation, with roll-up blinds on which are images of neon lights and grey blocks in which glass mugs are sunken. “Upper Roll, Lower Roll” is the title of the piece referring to the form of the neon lights and areas in Israel suffused with biblical and Zionist myths. Light in art is associated with Divine light, revelation of truth, yet here it is condensed into illumination and the image of a neon light – an especially cheap type of light.

Downfall, A2, Curtain Call – השתחוויה
Barak Ravitz, , 2023

The use of neon is associated with artists from Bruce Nauman to Glenn Ligon, creating an interesting conceptual link to their oeuvre.
Four of the chains for the rolls are placed in the handles of the cups sunken into the clay block (which is actually a cinderblock covered in clay). The cups can be thought of in terms of the shattered kabbalistic vessels which were supposed to contain light, but when they were shattered, chaos resulted. The blocks/weights almost beg to be read as the four basic elements (air, fire, earth, water).
The airy, precise exhibition is full of references and insinuations. It may be interpreted as homage to Israel’s current crisis, which is creating a reinterpretation of symbols (such as the flag). The gallery staff, when distributing a page with the names of the works – there is no gallery text) proposes this reading. It seems that such a reading reduces the works, despite the desire to show engaged art. With its dry tone and clever aesthetics, Ravitz’s exhibition, were it to take a curtain call, would have been greeted with a standing ovation.

27 Schocken, Tel Aviv

Photographs: Smadar Sheffi

 

 

 

 

 

 

 

 

 

+2
Posted in Uncategorized | Comments Off on Barak Ravitz, Curtain Call – השתחוויה, ברק רביץ

Erwin Wurm: Away at Home |ארווין ווּרם: הרחק בבית

+3

English Follows  Hebrew 

על במות לבנות הניצבות כאיים מבודדים בחלל עומדים רהיטים וקירות קטועים מחוררום. התחושה בכניסה ל”הרחק בבית” היא של שיבוש ודיסאוריינטציה. מלבד טקסט התערוכה, עיקר ההבנה של החלל והעבודות נעשית דרך התבוננות בא.נשים שכבר נמצאים בו, ואינם נבוכים מלהתנסות בעבודות של וורם  רק אחר כך מבחינים בהוראות הרשומות בכתב חופשי, בלווי איורים קטנים על הבמות. העבודות הן רגעים פרפורמטיביים בהם הצופות והצופים הם המבצעים והאובייקטים השונים מתפקדים כמו פרופס בתיאטרון, אלא שכאן הדמות הנוצרת אינה ידועה מראש.

Erwin Wurm: Away at Home

מרבית העבודות בתערוכה נעשו  במיוחד עבורה אך הן פרק נוסף בסדרה “One Minute Sculptures” שזיכתה את  וורם, החל בשנות ה 90,  בהכרה נרחבת. הקהל מוזמן להשתמש בחפצים יומיומיים כמו בגדים, דליים, פרטי ריהוט ואדריכלות, לשהות במשך דקה בתנוחה מסוימת, עם או בתוך החפץ לפי הוראות האמן. התוצאה יכולה להיקרא כמשעשעת. תיעוד בווידאו וצילום של פיסלי דקה הפך לעבודות עצמאיות, כך 59 positions, עבודת הוידאו המוקרנת בתערוכה.

Erwin Wurm: Away at Home

האובייקטים בהרחק בבית  מצליחים להיות ישראלים ללא קיטש וללא סטראוטיפים –הישג בפני עצמו כשמדובר במבט על הישראליות בעיני אמן אירופאי המגיע לכאן לזמן קצר. הרהיטים, שבחר וורם הם משנות ה 60 וה 70 ונרכשו בשוק הפשפשים ביפו. זהו ריהוט מודרני המבטא את הרגע בו חדל  המודרניזם מלהיות אידאל והפך לסגנון.  ניתן להרים את הרהיטים , לשכב עליהם או מתחתם, להשחיל גפיים לתוכם או להפוך אותם  למעין תותב הממשיך את  הגוף. התערוכה היא אפוא  חלל משחקי שיש בו ממד של אינטימיות, פמיליאריות בין המבקרים.

דומה שבשנתיים האחרונות מוזיאון  תל אביב מנסח מחדש, לכל הפחות מרחיב את החוזה בינו לבין  קהלו. את התערוכה של וורם צריך לראות כהמשך לשורת תערוכות בהן הקהל מהווה כוח מניע ממש או נמצא באינטראקציה  אקטיבית עם האמנות. כך היה בחלק מהעבודות ברטרוספקטיבה ליאיוֹי קוּסאמה  (בוודאי במיצב  A Bouquet of Love I Saw in the Universe 2021, יער החודים בוורוד שחור שנעשה עבור התערוכה בתל אביב ), התערוכה  PLAY של אורס פישר, שגם אותה אצרה לפידות, ובה כיסאות משרדיים נעו בגלריה ובעזרת שימוש בבינה מלאכותית, תקשרו” עם הקהל. בפרויקט – תערוכה דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר) שאצרה רותי דירקטור היה שיתוף קהל ברוב מכריע של המופעים (כך במופעים של מיכל סממה, להקת בת שבע. יסמין גודר ורבים נוספים).

וורם מציע לקהל תנוחות שונות ברישומים העדינים ליד כל עבודה ולפעמים גם הערות לגבי מצב רוח או אסוסאיאציות

Erwin Wurm: Away at Home

מתאימות – כך למשל לצד שולחן לתוכו משחילים ראש הוא כותב “זכרו את הולופרנס” שר הצבא האשורי שיהודית, בספר יהודית , עורפת את ראשו. הניגוד בין הענייניות והאלגנטיות המודרנית של הרהיטים לבין השימוש לחלוטין לא פרקטי יוצר דיסוננס שהוא בוודאי משעשע אבל גם מגחיך, ומרושע. האסוציאציה למכשירי עינויים, מימה”ב או מתיאורים  בתי סוהר ידועים לשמצה כמו גואנטנמו, כלא אבו גרייב או זוועות עכשוויות, חזקה. במשחקיות מסתתר גרעין אפל.
תחושה דומה עולה גם משתי העבודות חדשות, קיר מעוגל וקיר שהוא כמו קטע תיבה ששניהם מחוררים. הקהל מוזמן להכניס יד, רגל או ראש באופן ששוב מזכיר מכשירי עינויים. אסוציאציה מרכזית היא  לעבודות של רוברט גובר כמו הרגל (ללא כותרת), 1990, עבודות שכמו בהיגיון של סיוט – הנורמלי, המוכר,  הופך למאיים.  ה”אלביתי”  המושג שניסח פרויד  עולה במחשבה שוב ושוב בהתבוננות בעבודות של וורם. כך גם סוראליזם, במיוחד עבודות של הנס בלמר הגרמני אך גם דורה מאר הצרפתיה ומאן ריי האמריקאי. (באמנות ישראלית ניזכר בעבודות וידיאו של גלעד רטמן מ 2010 ובה ראשים יוצאים מקיר).

Erwin Wurm: Away at Home

בית צר”  מ 2010 היא מהעבודות המבריקות של וורם. זו רפליקה של בית הוריו, בית פרברים אוסטרי אופייני. אורכו וגובהו נשמרו אך רוחבו כווץ ל 1.1 מטר בלבד. התוצאה היא מצחיקה ומביכה, כמו הליכה בתוך מראה מעוותת ביריד. תוך שהיה  הבית, מתכנס בעצמו ומעיק והקשר צר לצרות אופקים מתחדדת.

Erwin Wurm, Narrow House, 2010
 Away at Home

    את הבית ראיתי לראשונה בוונציה ב 2011, אז הוצג בגן  של   Palazzo Cavalli Franchetti. ההצבה אמנם הייתה מרהיבה אך כאן, בחצר הצרה שבין האגף המודרני לאגף הפוסטמודרני של מוזיאון תל אביב המסר מתחזק. הבית, הנראה כמו מאגדת ילדים, מרובד ומורכב כמוהן. מתיקות הופכת למרירה והבית הדחוס מזכיר את ההיסטוריה המחרידה שחוללו דירי בתים חביבים שכאלו והרחיצה המתמשכת של אוסטריה בניקיון כפיה.

אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון תל אביב
צילומים: סמדר שפי 

Erwin Wurm: Away at Home

Furniture and pieces of walls with holes are installed on white “stages” looking like islands spread around the exhibition space. Entering Erwin Wurm’s solo exhibition “Away at Home” one feels disruption and disorientation. Besides an exhibition text, the main means of understanding the space and the works is through watching the people interacting in the space, people who are not embarrassed to experiment with Wurm’s sculptures. Only afterwards does one notice the artist’s directions and little illustrations on each of the platforms. The works are performative moments in which visitors are the performers and the various objects function like theatre props, but here, the resulting characters are not known.

Erwin Wurm: Away at Home

Most of the works in the exhibition were made especially for it, an additional chapter of Wurm’s “One Minute Sculptures” begun in the 1990s and widely known. Visitors are invited to use the objects such as clothing, pails, furniture and architectural elements, to remain for one minute in a certain pose with or inside of the object, as the artist instructed. The results may be seen as amusing.  Video and photographic documentation of the “one-minute sculptures” became independent works, such as “59 positions,” the video screened in the exhibition.

Erwin Wurm: Away at Home

The objects in “Away at Home” succeed in being Israeli without kitsch or stereotype – which is in itself an achievement when involving a visiting European artist viewing “Israeliness” on a short term stay. The furniture Wurm chose are from the 1960s and ‘70s, acquired at the Jaffa Flea market. They are modern pieces reflecting the moment at which Modernism stopped being an ideal and became a style. It is possible to pick them up, lie down on or under them, insert one’s limbs or turn them into a prosthetic continuing the body. Thus the exhibition becomes a space of play with aspects of intimacy and familiarity between visitors.

Over the past two years the Tel Aviv Museum of Art has been re-formulating or at least expanding its “contract” with its audience. Wurm’s exhibition should be perceived as a continuation of a long list of exhibitions in which the audience is the motivating force or in an active interaction with the art. Thus it was in some of the works in the Yayoi Kusama retrospective (and definitely the installation A Bouquet of Love I Saw in the Universe (2021), the forest of sharp points in black and pink made especially for the Tel Aviv exhibition), Urs Fischer’s exhibition “Play,” which Lapidot also curated, in which office chairs moved through the gallery assisted by IA, and “communicated” with visitors. The project/exhibition curated by Ruti Direktor “Imagine Museum (or: The Body Remembers)” was an audience collaboration in most of the exhibits (as in the performances by Michal Samama, Batsheva Dance Company, Yasmin Godar and many others).

Wurm proposes various positions to visitors through the delicate drawings near each piece, and sometimes adds notes referring to mood or suitable associations. For example, at the side of a table into which a person can insert one’s head, he wrote, “In memory of Holofernes,” the Assyrian general beheaded by Judith in the Book of Judith.
The contrast between the practical tone and modern elegance of the furniture and the absolutely impractical use he makes of them creates a dissonance which is amusing but also ridiculous and mean. There are strong associations to a medieval torture chamber as well as modern prisons such as Guantanamo or Abu Ghraib. The sculptures’ playfulness conceals a dark core.
A similar feeling arises from the two new works: a rounded wall and a wall that looks like a part of a chest, both with holes in them. Visitors are invited to insert a hand, leg or head in a way that once again is reminiscent of torture machinery. The main association is to Robert Gober’s works such as Leg (Untitled) (1990), works in which the normal and familiar become threatening, as in the logic of a nightmare. The “uncanny,” the concept coined by Freud, arises again and again when observing Wurm’s artworks, evoking Surrealism, especially in works by Hans Bellmer (Germany), as well as Dora Maar (France), and Man Ray (USA). (As for Israeli art, it brings to mind Gilad Ratman’s videos from 2010 in which heads emerge from a wall).
“Narrow House” (2010) is one of Wurm’s most brilliant works. A replica of his parents’ house, a typical suburban Austrian house, preserves its length and height but its width is compressed into 1.1.m. The result is funny and embarrassing, like walking past a fun house mirror. The house turns into itself and becomes distressing, while the association of narrow to narrowminded becomes more acute.
I first saw the “Narrow House” in Venice in 2011 in the garden of the Palazzo Cavalli Franchetti. The installation here, in the narrow courtyard between the Tel Aviv Museum’s Postmodern wing and Modern wing, is striking and the message became even stronger. The house, which seems to have been taken directly from a children’s fairytale, is as multilayered and complex as the stories. Sweetness becomes bitter as the compressed house brings up the horrifying history of the deeds perpetrated by residents of such cute houses and of Austria’s continued whitewashing of its history.

Tel Aviv Museum of Art, through October 14, 2023.
Curator: Mira Lapidot

Photographs:  Smadar Sheffi

“Narrow House” 2010

 

+3
Posted in Video, מייצג, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , | Comments Off on Erwin Wurm: Away at Home |ארווין ווּרם: הרחק בבית

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art