תנועה בין קווים שבורים – הילה בן ארי – ושתי מחשבות |Hilla Ben Ari- Rethinking Broken Lines: A Tribute to Heda Oren

מיצב הווידיאו של הילה בן ארי תנועה בין קווים שבורים הוא עבודה מצוינת , שלמה , שמביאה לידי סיכום ,זמני אולי, את העבודות הקודמות של בן ארי ,ועולה עליהן.הקרנות הוידיאו בגדלים שונים, חלקם על מסכים ואחרים  על גבי ניירות האחוזים בקונסטרוקציות מתכת מוצבים בחלל כך שהם יוצרים שדה התרחשות מגוון , שביל תנועה שנדמה כמבוך, ככניסה ויציאה מממעגל.במרכז החלל, על מסך אופקי גוף רקדנית המונח הפוך היוצר X או גשר. בן ארי מבימת רגעים של הקפאת רטט תנועה, כופה על הצופים להתבונן בשימת לב, לעקוב אחר מתח, נשימה,מיצמוץ עינים ומאמץ שרירים של הדמויות שהן בגודל כמעט אנושי ממוצע, כלומר קשר קרוב, כמעט מעיק לדימויים מוקרנים, כאלו שאנו יודעים שיעלמו כשתכבה מנורה, או יעלה האור.

Hilla Ben-Ari Rethinking Broken lines photo EladSarig

Hilla Ben-Ari Rethinking Broken lines
photo EladSarig

הדימויים של בן ארי, על המתח וההשהיה, מתגרים במימד הזמן וכח הכבידה במה שנדמה שהצעה לעצור את שניהם. המיצב תנועה בין קווים שבורים מרובד: במוצהר הוא מחווה לעבודה של הדה אורן (1935-2008) כוראוגרפית שיצרה בקיבוץ אשדות יעקב ויצרה  עבור להקת המחול הקיבוצית; להקת בת־שבע 2 והרקדנית רות אשל . בשנות ה 70 הקימה אורן  מרכז ללימוד מחול בעמק הירדן, אלטרנטיבה ליצירה במרכז הארץ, ניסיון למזג את הבחירה בחיים קהילתיים של הקיבוץ עם אמנות שנטועה באורבניות . בכך היתה אורן חלק מהנסיון היחודי של קיבוצים ליצור חברה חקלאית שאמנות תהיה בה מרכיב מהותי , לצד היותה חלק מהפרויקט הציוני של יצירת היהודי החדש ,”יהודי השרירים”, החזק, הזקוף והנאה, כפי שניסח זאת נורדאו בקונגרס הציוני השני (1898).   מסך ובו ענפי הדס בלבד, נעים – רוקדים במשב רוח קל מאזכר את טקסי החגים בקיבוצים שהיוו כר לגיבוש זהות יהודית- ישראלית חדשה ונדרשו לשפה אמנותית תנועתית ,כשל אורן וחזותית כשל יוחנן סימון , ליאו רוט שרגא וייל ורבים אחרים.

הילה בן ארי, תנועה בין קווים שבורים - מחווה להדה אורן, 2017, פרט ממיצב וידיאו. צלם אסף סבן

הילה בן ארי, תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן, 2017, פרט ממיצב וידיאו. צלם אסף סבן

בן ארי מתיחסת ברגעים הקפואים – רוטטים שלה לכמיהות סביב  מודל האיש ספר והסיפא ומתיחסת למקומן של נשים בהקשר זה באופן אינטילגנטי ואירוני. בן ארי מפרקת את החזון , ואכוראוגרפיות  שיצרה אורן לרגעים ומקטעי גוף. על אחד  המסכים פני אשה קרובים לקרקע , עורק הצוואר של תפוח ממאמץ  ונראה שבעוד רגע יגעו פניה בקרקע . ההעמדה מזכירה את הסצנה המצמיתה ב”זאת היא הארץ ” (1935 הופק על ידי ברוך אגדתי על פי תסריט  של אביגדור המאירי ) בה חלוץ חורש נופל באפיסת כוחות  בשדה מרים ראשו בכוחות אחרונים ,אומר “קדימה” וגופו נטמע- מפרה את השדה, כך שהוא הופך לחלק מהקרקע, כך שהרקדנית, האשה,ממירה פה את דמות החלוץ. בהקרנה אחרת רגלי רקדנית יוצאות מתחת ליריעה מתוחה – ספק חצאית – קרינולינת ענק שנפרשת מעל קלונסאות,ספק טרמפולינה שנקרעה ובכל קריאה מצב של תלישות וחשש וסכנה . המחול איפוא רחוק משלמות ,נושק  לקרוביו הנחשבים פחות ללולינות, לקרקס, למשטרי תנועה שנחשבו נמוכים יותר.

אורן , ודרך המחווה גם בן ארי, מתיחסת למחול המודרני של תחילת המאה הקודמת,מחול שהיה קשור בטבורו לתפיסות רוחניות אוטופיסטיות במיוחד בורסיה המרכז אירופאית שלו (רודולף לאבאן ,מרי וויגמן ) אך גם האמריקאית (איזדורה דאנקן , רות סט. דני ורבות נוספות) . המחול המודרני שדיבר על יצירת מערך תנועה חופשי, שונה מהתפיסות של מחול קלאסי, הפך בעצמו לדוקטרינה במעגל משמעות שיכול להזכיר את האופן בו התנועה המהפכנית העמדה בבסיס הקמת הקבוצות והקיבוצים הפכה לעיתים לאורתודכסיה.
המוסיקה של המיצב שנכתבה בידי המלחינים יוני ניב ואלכס נס מציעה סוג של נוף מקביל, צלילים מפוזרים בין שתיקות מה שנדמהלעיתים כהדפקות על שערי זיכרון, או נסיון לאחות את מה שאיבד רצף . שירה לגמן, של הפסנתרנית המבצעת את היצירה,מופיעה מידי פעם על מסך, מבליחה לתוך העולם הפרגמנטרי בן ארי כנוכחות שלמה.
תנועה בין קווים שבורים , עבודה שנעה בין בנרטיבי לרעיוני,בין התבוננות פרטיקולרית למבט נוקב במודרניזם  מציב את בן ארי ,יותר מכל עבודתיה הקודמת כאמנית מרתקת של עבודותיה משקל רעיוני ניכר.

אוצרת: טל יחס
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 , הרצליה

 ושני דברים נוספים:

על השיחה עם פיונה טאן

כפי הנראה באתי  עם ציפיות גבוהות מידי לשיחה עם פיונה טאן שנערכה ביום שישי  שעבר (ה 17 לפברואר ) לרגל פתיחת תערוכתה “גיאוגרפיה של זמן” במוזיאון תל – אביב . טאן היא אמנית משובחת שאני עוקבת אחרי העבודתיה כבר שנים. יש לה קו אסטטי מאובחן והיא עוסקת באופן פואטי בפוסט קולניאליזם, בשליטה ,בתעתועי זיכרון . היא מצליחה להפוך כמיהה כמעט לחומר וגעגוע לוקטור של תנועה. הדיבור שלה על שליטה, כשלון ופרימה  הוא מהמרהיבים ביותר.
לכל זה לא היה זכר בשיחה שהתנהלה בטון בו מעבירים מתכוני בישול או אפיה : כן, טאן ,כמו אין ספור אמנים לפניה, עברה מצילום לווידיאו וגם התנסתה בעבודה על סרטים באורך מלא,כן היא גילתה שמורכב לעבוד עם צוות גדול וגם קנתה בד שכבר כמעט אינו נמצא בשוק ( כמעט יכולתי לשמוע את קלישאת ה”חומרי גלם משובחים” מתגנבת לשיחה).TAN
טאן סיפרה שחקרה וגילתה שלרמברנדט היתה בת בשם קורנליה, ציירת שחיה באינדונזיה. לא צריך היה להעמיק לחקור . הבת (ואחיותיה באותו השם שהלכו לעולמן כתינוקות) מוזכרת בכל כתיבה על חייו של רמברנדט לרבות בערך ויקיפדיה על רמברנדט https://en.wikipedia.org/wiki/Rembrandt  ויש גם חומרהמזכיר את  חייה באינדונזיה .  בשלב מסוים טאן התיחסה לעבודה שעשתה בהשראה של”אנשי המאה העשרים”, של אוגוסט סנדר וסברה שיש צורך להסביר מה היה פועלו  לקהל.  לא היה שום ספק שטאן זכרה היטב שהיא מבקרת בפריפריה .מחשבות נוגות במיוחד על הפער בין רטוריקות  של מרכז-פרופירה לפרקטיקות.
כל הפרטים היו שוליים לו השיחה היתה ממריאה למקום כלשהו אך רק בסופה , רותי דירקטור שהנחתה את השיחה העלתה את Professional Foreigner, אחד המונחים שבעטיים נוצרו הציפיות הגבוהות מהשיחה. טאן כינתה את  עצמה כך, לראשונה לפני כעשור  ומכאן היתה יכולה להתחיל שיחה בעלת משמעות .

רועי חסן

היו לא מעט חלקים שקוממו אותי בביקורת של יותם ראובני על “זהב אריות”,ספרו החדש של רועי חסן  ומסתיימת במילים ” קצת משורר והרבה תגרן” ,המילים המשמשות גם ככותרת הביקורת שפורסמה במוסף ספרים האחרון.
מבעד לאגרסיביות ענינה אותי אבחנה המובלעת דווקא במחמאה :”מרשימה לא פחות היא הפואמה “פזוליני בדרך לחיפה”, שמשלבת בין העיסוק האובססיבי כמעט של חסן בהווה ובאקטואליה להתבוננות מעמיקה ביקומו הפנימי, ממנו שואב המשורר את שיריו ואינו בהכרח פוליטי או עכשווי.”
“העיסוק האובססיבי כמעט של חסן בהווה ובאקטואליה” ??? זו קביעה בעיתית בישראל שטופת תודעת ההווה וקידוש אקטואליה .
התיחסות להווה ואקטואליה,ביצירה ובהתבטאויות פומביות הפכו  בארץ לתו תקן הכרחי של אנשי תרבות (משמאל ומימין) שדורשים בהם כמו באורקל שוב ושוב. ההתרחשויות הקיצוניות של זמננו מכתיבות הבעת עמדה אך יש  מקום להרהר באופן בו אמנויות שונות הופכות הד למהדורות חדשות. דוגמא לכך היתה בתאטרון הישראלי  ובאמנות חזותית אמנות פוליטית הופכת לא פעם למיפלטו של האמן הבינוני (על משקל הפטריוטיזם מפלטו של הנבל )  כאשר פוליטי מוגבל ,כמעט תמיד, לסכסוך הישראלי פלשתיני ואינו מתיחס לפערים הכלכליים העמוקים שנפערו בארץ ואובדן הסולידריות החברתית שנוצרה במקביל. חסן מתיחס לאלו ובכך העמיד (במקביל יוצרים נוספים ) מראה מול הצטמצמות “אובססיבית” לחלק מסוים ההווה.


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

Hilla Ben Ari- Rethinking Broken Lines: A Tribute to Heda Oren

Hilla Ben Ari’s video installation, Rethinking Broken Lines: A Tribute to Heda Oren, is an excellent work. The videos screened in different sizes create a varied field of events. At the center of the space, on a horizontal screen, a dancer’s body splayed on the floor face down seen from above, creates an X or a bridge. Ben Ari stages moments of frozen movement, forcing viewers to focus their gaze on nearly life-size images. This creates an extremely close, almost oppressive relationship with the projected images, which we know will disappear when the lights go on.

Hilla Ben-Ari Rethinking Broken lines photo EladSarig

Hilla Ben-Ari Rethinking Broken lines
photo EladSarig

Ben Ari challenges both the forces of time and gravity. The installation is a multilayered tribute to Heda Oren (1935-2008) a choreographer who lived on Kibbutz Ashdot Yaakov where she choreographed for the Kibbutz Dance Company, the Batsheva Young Ensemble, and dancer Ruth Eshel. Oren founded a center for dance studies in the Jordan Valley in an attempt to merge her choice of community life on the kibbutz with an art form rooted in urbanism. Thus Oren was part of the unique experiment by kibbutzim to create an agricultural society with art as a fundamental component, along with being part of the Zionist enterprise of creating the “new Jew,” the “muscle Jew,” as Max Nordau expressed it in the Second Zionist Congress (1898).Oren, and through her tribute, Ben Ari as well, refer to modern dance of the early 20th century, dance associated with the utopian spiritual worldview. Modern dance, which spoke about the creation of a system of free movement which differed from perceptions of classical dance, became a doctrine, reminiscent of the way in which the revolutionary movement of communal settlement sometimes became rigid orthodoxy.

Rethinking Broken Lines moves between the particular gaze to a penetrating gaze at modernism and, more than her previous works, places Ben Ari as a fascinating artist whose art has an evident philosophical weight.

Herzliya Museum of Contemporary Art
Curator: Tal Yahas

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in וידיאו, מייצג | Comments Off

מבט מבפנים מבט מבחוץ|Zoom: A gaze from within, a gaze from without

“זום, מבט מבפנים מבט מבחוץ” מוקדשת  לציון שבעים שנה לעליית אחת-עשרה הנקודות בנגב. ההנחה ששבעים השנה שחלפו מאז 1946 כשהניסיון, לשנות את גבולות החלוקה בארץ הוא מועד שיוצר הקשר לתערוכה בהחלט אינה מובנת מאליה. הארוע, שמצוין כ”כאירוע מכונן ” בטקסט הקטלוג שכתבה  האוצרת דליה  פרץ- קינן אינו נתפס, בהכרח, ככזה.  עבור ישראלים רבים  מדובר בהד זיכרון ממלחמת השחרור, ועבור אחרים המושג חסר פשר. מקום עריכתה ,”יד טבנקין”

יד טבנקין

יד טבנקין

יוצר גם הוא תחושה של  מסע לעבר. הבניין הגדול שנבנה ביוזמת עמותת חברים מהקיבוץ המאוחד בסוף שנות ה 70, לאחר עלית הימין בבחירות 1977 וערב משבר הקיבוצים בתחילת שנות ה80 משמש ל “מרכז המחקרי, הרעיוני והתיעודי של התנועה הקיבוצית” ועומד בליבה של שכונת רמת אפעל השבעה,הדשנה,המבוססת, ההיפוך הבורגני המושלם למה שהיה האידאל הקיבוצי.

סופי ברזון מקאי, ללא כותרת, צילום,

סופי ברזון מקאי, ללא כותרת, צילום,

חלל התצוגה רחב ידיים ובעל תקרה נמוכה יחסית מזכיר מראה של חדרי אוכל גדולים בהם הוצגה אמנות בקיבוצים, לעיתים כקישוטי חגים. דומה שהיום מרחפת במקום של השאלה האם כשל הרעיון הקיבוצי, האם היה מלתחילה אוטופיה בלתי ניתנת למימוש. במקום הקרוי ע”ש טבנקין, מנהיג שמאל שבערוב ימיו, לאחר מלחמת ששת הימים, היה לדובר נלהב בזכות ארץ ישראל השלמה.  איאפשר להתעלם מהשימוש הנעשה שהמורשת שהותירו פעולות כמו עליית אחת עשרה הנקודות, גם אם זו עוותה ולא ניתן לגזור גזירה היסטורית שווה בין מעשי הישוב שנה לאחר תום השואה ומעשי המתנחלים והממשלה בשטחים הכבושים כיום.
בתוך סבך קורי המשמעות האלו אצרה דליה פרץ- קינן  תערוכה זהירה שניכרים בה בלמים ואיזונים. איכות העבודות מגוונת וניכר שהרצון להציג קבוצת אמנים גדולה היווה שיקול. לצד אמנים מקיבוצים שעלייתם לקרקע מצוינת כעילת התערוכה מציגים אמנים מאלטרנטיבות התישבותיות שונות ואמנים שעוסקים בנגב וחיים במרכז.
הצליל החוזר ומרעיד את החלל השקט נובע מעבודה של אייל אסולין BIN  מעין נקר עץ גדול מאד ממתכת לבנה, אשר אחת לכמה דקות בפעולה החוזרת בהתמדה וללא תוחלת, מקיש-מנקר  בלוחות העץ.  העבודה מדברת על יחסי אדם מכונה, על שליטה וגם על קיבעון שממנו ניתן להקיש גם על יאוש מתיחסת לצדדים הלא הרואיים של עבודה, של יצור , אולי של עבודת דחק. בפספס שקינן- פרץ ביקשה העבודה מתייחסת לעיירות הפיתוח, לאוכלוסיה שהגיעה לאזור במידה רבה בחוסר ברירה ונדחקה לחיי הישרדות .
העבודות של סופי ברזון מקאי  מקיבוץ בארי ושל אורית ישי, אמנית שאינה מהאזור נוגעות במצב הלוחמה הבלתי פוסק בו נתון האזור באופנים שונים. ברזון מקאי מציגה צילומי שחור לבן שרק קריאת הטקסט הנלווה מביא לידיעת שנוצרו במבצע “עופרת יצוקה” ב 2010 , אחד בשרשת המלחמות הבלתי פוסקות מול עזה. היא מכליאה חשיפות של צילומי דיוקנאות ילדים עם צילומי  ציורים  שנעשו ב”מיגוניות” לדימוי שיש בו תחושה ממארת של סכנה, של שבירות ושל זמן קפוא –כלוא.

תמר ניסים, לטפל באפרוחים, דימוי מתוך הוידאו

תמר ניסים, לטפל באפרוחים, דימוי מתוך הוידאו

אורית ישי מצלמת בניה של ממ”דים בקיבוץ , את מיספור המיבנים העתידים על גבי המיבנים הישנים, כבניית חטרטורת על גבי מבנה הישן , כהודאה בכשלון הכרזות הכוח וקונצפיות הביטחון וגם על האנונימיות שבמיספור על כל הקשריה הקשים .

יבוץ ניר יצחק בשנת 2010, מתוך הסדרה הצילומית “מספרי מזל”

– אורית ישי – קבוץ ניר יצחק בשנת 2010, מתוך הסדרה הצילומית “מספרי מזל

עבודות הוידיאו של הילה בן ארי, נעמה בוצר ותמר נסים, בולטות באיכותן. בן ארי (שמוצגת כעת במקבי, באשדות יעקב, ובתערוכת יחיד בהרצליה ) עוסקת בגוף הנענה לצו החובה המוצב לו , גוף שמתעצב כנשא של אידאולוגיה של כוח וסיבולת כחומר ביד אידאולוגיה. תמר ניסים עוסקת באידאולוגיה באופן ישיר יותר בהתיחסותה לסוגיית פינוי הישובים במלחמת העצמאות , פינוי שנעשה בניגוד לרטוריקה הרשמית. נעמה בוצר ערכה סרט מעניין הכולל את הוריה מופיעים בלהתקת סטודנטים משנת 1981 בסגנון להקות המחול הפולקלריסטיות (שצמחו בדגם של להקת כרמון ונוספות).
בציורים באדום ושחור זיוה ילין מטעינה/מסמנת בנופי קיבוץ מתח דרך ההנגדה בין שלוות הדימוי, קוי המציאות המתעתעים,הנזילים לבין “צבע אדום”, אות האזעקה שנועד להתריע על סכנה מיידית. בעבודות של אנה דן , המצוירות במלט יחסי התכנים הנרטיבים וסיפור היצירה כמתארת מתח דומה. דימויי טבע דומם, כמו תקריבים של קבוצות פרחים הופכים, באפור האטום,לתמונות מוות ואסון. משחק תכנים מריר באמצעות בחירת צבעים מנהל חאדר ואשח בעבודה המתארת ,כך נכתב, התנגשות אזרח עם כוחות שיטור במצרים  בימי האביב הערבי  ב2011.

מבט בתערוכה עם עבודתו של חאדר ואשח

מבט בתערוכה עם עבודתו של חאדר ואשח

כוחות השיטור מצוירים בכחולים – סגולים חלומיים בעוד האזרח (שבתוך הסילואטה של גופו מצוירים דיוקנאות רבים ) מצויר בחומים בהירים – מדבריים. דומה שואשח החי ברהט מרחיק עדות. התערוכה שבטקסט שעבודות  האמנים בה ” מתייחסים ומגיבים למציאות ולהוויית החיים המורכבת המתקיימת באזור הגיאוגרפי בעל היסטוריה ביטחונית, חברתית ופוליטית” אינה מתיחסת למצב הקהילה הבדואית ולשאלות אקולוגיות,שתיים מהסוגיות המרכזיות בנגב.

***

הצגת אמנות ביקורתית ביד טבנקין, מוסד שאולי בעבר היה נדמה כמאובק,  היא אפשרות מענינת במיוחד בימים של הצטמצמות הבמות .החופשיות מלחצים פוליטיים וגם לאור איום הסגירה שריחף מעל גלריה הקיבוץ.

אוצרת: דליה פרץ-קינן

יד טבנקין רח’ היסמין 1 רמת אפעל


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

Zoom: A gaze from within, a gaze from without

The current exhibition at Yad Tabenkin commemorates the 70th anniversary of the establishment of the “11 points” of settlement in the Negev. The assumption that the date creates a context for an exhibition is not an obvious one. The venue, the Research and Documentation Center of the United Kibbutz Movement in Ramat Efal, creates a time warp. The question hovering over Yad Tabenkin is whether or not the kibbutz ideology is dead. Dalia Peretz-Keinan has curated a cautious exhibition, with varied quality of works, with an obvious desire to present a large group of artists as an underlying consideration.
IMG_9776         The repetitive sound resonating in the space comes from Eyal Asulin’s sculpture Bin, reminiscent of a very large woodpecker made of white metal, which “pecks” noisily at wooden planks every few minutes. The work speaks about human-machine relations as well as the unheroic aspects of labor.
       Sophie Barzun McKay of Kibbutz Be’eri touches in various ways upon the unending state of war in the south. Barzun McKay exhibits black and white photographs combining portrait photographs of children with photographs of drawings created in shelters during Operation Cast Lead in 2010. The images project a sense of danger, fragility, and frozen time.

יבוץ ניר יצחק בשנת 2010, מתוך הסדרה הצילומית “מספרי מזל”

יבוץ ניר יצחק בשנת 2010, מתוך הסדרה הצילומית “מספרי מזל”

       Hilla Ben-Ari’s video work is excellent. She engages in the body responding to the order of the day, a bearing the ideology of force and endurance shaped by the hand of ideology.
The gallery text states that Hader Washah’s artwork depicts the confrontation between a civilian and riot police in Egypt during the Arab Spring, 2011. The police are dressed in dream-like blues and purples, while the civilian wears the desert colors of beiges and browns. Washah resides in the Bedouin city of Rahat.
Although the text states that the artists’ works “respond to current reality,” the exhibition does not refer to the situation of the Bedouin community, nor to the issue of ecology, two of the burning issues in the Negev.

***

Exhibiting critical art at Yad Tabenkin is an option which is especially interesting in this current time of limiting the arenas free of political pressures, as well as in light of the impending closure of the Kibbutz Gallery, Tel Aviv.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in וידיאו, ציור | Comments Off

דוד בהר-פרחיה – תנודות אור-חלל |David Behar-Perahia – Space-Light Vibrations

תנודות אור-חלל, מיצב של דוד בהר-פרחיה, אומר שירה. בהיגדים  מדויקים של אור, צורה וצליל הוא יוצר מפגש בין הקונקרטי למופשט ומזכך מתוכו היבט רליגיוזי שמסתתר במודרניזם המובהק של חלל המוזיאון שתכנן האדריכל שמואל ביקלס (נחנך ב 1948).

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

המיצב הוא באולם הגדול בקומת הכניסה. האולם הוחשך uהכניסה היא מבעד לווילאות בד שחורות ולבנות המדגישות המעבר לחלל אחר, מופרד אפילו מהשקט של שאר המשכן. בחלל  זורם פנימה אור טיבעי , כחומר שכמעט ניתן למישוש .ארבעה עמודים רבועים מסמנים את מרכזו ולהם הוסיף בהר – פרחיה שני עמודים רבועים וברוחב זהה לעמודים המקוריים אך הם, במקום להיות ישרים, מקושתים. מאחד מהם תלוי אגן מים מנירוסטה שמתוכו עולה צינור מים דק הממחזר  מים כמו במזקרה ומידי פעם נשמע פיכפוך מים. ,מזוויות מסוימות המערך מעלה על הדעת אישון עין שפורק לקוי מיתאר בלבד.
בשעה בה ביקרתי, בצהרי יום סגרירי, נשפך האור ברכות לתוך הקפלה החילונית הזו. בהר – פרחיה ויסת את האור  באמצעות הרפרפות המכניות ויצר מיקצבים שנראו רכים ביום אפור וודאי ניראים קיצביים באור חזק.  כך הוא משתמש ומתייחס ליחווד של החלל והבניין שאופן הכנסת האור בו זכה להכרה בינלאומית והוא בבחינת גאוות המוזיאון . יניב שפירא, אוצר התערוכה והמנהל כיום ,פתח את טקסט הקיר לתערוכה בציטוט בנושא האור. על האדריכלות ,ובעיקר תיכנון האור הטיבעי שיצר שמואל ביקלס, שהשפיע על אדרכלים בינלאומים מובילים מלואיס קאהן ועד רנצו פיאנו כתבה רבות גליה בר-אור,המנהלת הקודמת של המשכן . היא גם הפכה ,לפני כעשור ,את משרדו של ביקלס לתצוגת קבע במוזיאון. מעבר להערכה לאיכות המבנה דומה שהדבר הוא מקור השראה למוזיאון כמקום שאמנם אינו מרכזי גיאוגרפית אך אינו מתנהל כפריפריה.

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

בהתערבויות המעטות שלו בחלל  בהר-פרחיה טווה רשת איקונוגרפית מורכבת. עמודים המקושתים מעלים על הדעת את מה שמכונה באדריכלות ימי הבינים קשתות דואות Flying buttress   אותן קשתות שתמכו בקירות של כנסיות ובעיקר קתדרלות ואיפשרו לבנות קירות אבן דקים יחסית בהם הותקנו חלונות זכוכית ציבעוניים (אלו המכונים בטעות פופולרית ויטראז’ים) כמו בנוטראדאם, שרטר או קלן. בחלל שתיכנן ביקלס עומד שקט ונהרות אור זורמות לחלל ולובנו מתקבל כתמצית, כאיזכור לפאר צבעוני רחוק, לסיפור חללי התקדשות שאינם כאן.
העמודים המקושתים שהוסיף בהר-פרחיה עומדים בתוך מאין שלולית חומר פלסטי שקוף שנראה כמים שקפאו. השימוש באגן המתכת, במים שמתמחזרים בו ללא הפסק מתקשר לתפקיד המרכזי של המים באיקונוגרפיה של דתות-  מאגני טבילה ומזרקות בלב קלויסטריים נזיריים נוצריים, דרך מקוואות ונטילת ידים  ביהדות, רחיצת רגליים באיסלאם ובדתות רבות נוספות .

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

מזוויות מסוימות המערך נראה,כאמור, כעין. תנודות אור-חלל ממשיך עיסוק רב שנים של בהר פרחיה במה שאפשר לתאר כהתקרבות והתרחקות מחללים ספציפים. לאורך השנים הוא פועל בעיקר בעבודות תלויות אתר אך מטמיר את החללים, את המקומות, חושף בהם אופציות להיות מקום אחר . ב-2004 בנה מנהרה בחצר המשמימה של גלריה טל אסתר התל-אביבית (שמצער שנסגרה) ובקצה שלה יצר, בעזרת מראה, דימוי נוף זר ומפתה, כמו היה זה חלום החצר להפוך למקום אחר. ב 2010 הציג בגלריה הקיבוץ , וידיאו בשם “שיפוץ 2010″ שבו נראה חלל מדרגות הבניין שמעל לגלריה, חלל שאינו מוכר לפוקדי הגלריה וכמו נעדר מתודעתם.  הסרט הוקרן על תקרת הגלריה .בעבודת ווידיאו בנה בסטודיו שלו מודל של קטע גלריה הקיבוץ שהוא מפגש בין שתי קורות ועמוד התומכים בתקרה. בווידיאו שינה את מקום המרכיבים, שיחק בהם עד שתקרה התחלפה ברצפה ונוצרה לינאריות סמויה, היגיון פנימי שאינו נהיר אבל נוכח. כעת, במשכן לאמנות, באמצעים מינליסטיים למדי, הוא כמו מגרד את פני השטח המודרניים ומציע שצפונה בהם רומנטיקה, געגוע וקסם.
מהתבוננות בתערוכה היפיפיה מתחוור שבהר- פרחיה מגבש גוף עבודות שמציע התבוננות במקומות, בתבניות של מקומות,  שהוא הוא פורם בהם חוטים אחדים, ומציע מבט לגלעין תמציתם.

המשכן לאמנות עין – חרוד. אוצר : ד”ר יניב שפירא


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

David Behar-Perahia / Space-Light Vibrations

David Behar-Perahia’s installation Space-Light Vibrations, is pure poetry. With his precise statements using light, form, and sound, Behar-Perahia creates an encounter between the concrete and the abstract, distilling from it the religious gaze concealed in the obvious modernism of the Museum designed by Architect Shmuel Bickels (dedicated 1948).

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

The installation is located in the large hall on the entrance level, darkened for this exhibition. Viewers enter through black and white curtains emphasizing the transition into a different space, separated from the quiet dominating the rest of the Mishkan Museum. Natural light streams into this space as material that is almost palpable. Four square pillars mark out the center of the hall, to which Behar-Perahia added square pillars of identical width to the original pillars. However, instead of being straight, they are arched. From one, a stainless steel basin of water is suspended, from which a thin pipe rises to recycle the water like a fountain. From time to time the gurgling sound is heard. From certain angles, the system brings to mind the pupil of an eye dismantled into contour lines.
When I visited on a rainy afternoon, soft light was pouring in to this secular chapel. Behar-Perahia has woven a complex iconographic network through the space with only a few interventions. The arched pillars seem reminiscent of medieval flying buttresses.
The arched pillars added by Behar-Perahia stand in what looks like a puddle made of transparent plastic material looking like ice. The use of the metal basin with water constantly being recycled in it, connects to water’s main function in the iconography of religions, from baptismal fonts and fountains in the heart of Christian cloisters through Jewish mikvehs and ritual handwashing, to washing of the feet in Islam and many additional religions.

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

David Behar-Perahia, Light – Space Pulsations, 2017

The artist seems to be scratching the surface of the modern to reveal the concealed romanticism, yearning, and enchantment just underneath, using only minimalistic means. This beautiful Behar-Perahia is formulating a group of works offering an observation of locales, suggesting paradigms of place in which he unravels a few strands to propose a gaze into their essential core.

 Curator: Yaniv Shapira

Mishkan Museum of Art, Ein Harod | Tel: 04-6486038 ; 04-6485701 | Fax: 04-6486306
Opening hours: Sun.-Thu.: 9:00-16:30 Fri. And holiday eves: 9:00-13:30 Sat. And holidays: 10:00-16:30

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com

Posted in פיסול ומיצב | Comments Off

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art