אינסיידרים. כוריאוגרפיה: תמר כץ

+2

English follows Hebrew

הקסם ב”אינסיידרים” עובד. הפרפורמנס המתרחש ברחבת הכניסה הפנימית של מוזיאון תל אביב לאמנות מסקרן, ברגעים מסוימים מרהיב, והמתח שנוצר בו בין סיפור לאניגמה הופך אותו ליצירה שההדהוד שלה נשאר גם לאחר סיומה. (חבל ששם העבודה אינו הולם את איכותה).

Insiders. Tamar Katz, 2021

שלושה מייצגנים (קובי סוויסה, תמר רוזנצוויג, אמיתי שולמן) הופכים את חלל הריבועי המוגדר למופע לארמון גותי, לפיאצה מסוגפת כבציורי דה קיריקו, ליריד ניו אייג, למועדון מטאל. תמר כץ הכוראוגרפית הצליחה לזקק מופע שהשורשים שלו הם עמוק בגנאלוגיה של אסתטיקת התנועה ותפיסת המרחב הפיסולית הישראלית. אפשר לחשוב על התנועה כאין גלגול של השפעות הכרואגרפיה של אוהד נהרין בבת שבע שהן בתורן גלגול בעיקר של השפעות מחול גרמני ואמריקאי מודרני, על ההשפעה היפנית שהוטמעה בהן.  מעניין לראות את הקווים מהטאנצתיאטר של פינה באוש (שניזון מהמורשת של מחול אקספרסיוניסטי גרמני של שנות ה 20  בעיקר מרי ויגמן ) והמחול האמריקאי, במיוחד של מרתה גראהם.

Insiders. Tamar Katz, 2021

ה:מייצגנים מנהלים סדרת פעולות הכוללת משחק, רגעים של התכנסות פרטית ומפגשים שיש להם ממד ארוטי, מיסטי או רליגיוזי. את לב הפעולות מהווה שולחן משחק שמוצב ומתפרק ומשתנה. עליו מוצבים חרוטים דומים לאלו המשמשים להצגת תכשיטים ומזכירים צריחי ארמונות או קברים (יד אבשלום). המרחב בו הם פועלים,  ריבוע רצפה ששטחו 8.40 על 8.40 מטרים והוגדר כזירה לאירועי מיצג ומחול (אוצרת רותי דירקטור בסדרת אירועי הריבוע החי)מתפקד כחלל דיפוזי: צופים הרוצים בכך נכנסים לזירה ועומדים או יושבים מול ה:מייצגנים, כלומר הופכים גם הם למשתתפים.  בשעות בהן צפיתי בעבודה היו אנשים אחדים שישבו מול ללוח המשחק מביטים במייצגן שהזיז את הכלים כאילו היו משחקים אותו שח.

כוחן של הפעולות במייצג, כמו בקרקס במיטבו הוא באותה ספרה בו נדמה שאחיזת העיניים נוגעת למציאות נוספת מחוץ לזו המוכרת. אולם הכניסה הופך, לרגעים דקים וחומקים, לקתדרלה. הריבוע, הזירה שדירקטור בחרה עמוסה באסוציאציות – מהריבוע המסתורי המופיע בתחריט “מלנכוליה של דירר מ 1514, דרך המודרני, השחור של מלבייץ, וכמובן, הסרט השבדי מ 2017.

בקיץ 2020 הציגה  כץ בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל  טריפטיך וידיאו עשוי היטב שחסר בו מה שיהפוך אותו ליותר מאריזה למסרים. ב   http://www.smadarsheffi.com/?p=12986       כתבתי המיומנות של כץ  מרשימה ויהיה מסקרן לראות כיצד תתפתח. כאן המיומנות מקבלת את העומק שהופך יצירה ליותר ממרשימה. כץ עושה מהלך כוריאוגרפי נועז ומעניין.  העבודה מהלכת במחוזות שיכלו בקלות רבה להפוך לקיטש או נגזרת של תרבות הפנטזיה (“משחקי הכס”, “האביר הירוק”) אך היא, בעזרת המייצגנים המצוינים, הופכת אותם להרהור בסיבתיות, בגורל, וביחס השברירי בין הכוח שאנחנו מייחסים לחפצים והאמונה שלנו שאנחנו שולטים בעולם.

 מוזיאון תל אביב  שלישי 5.10 (12-16) || רביעי 6.10  (12-16) ||
חמישי 7.10 (17-21).

כוריאוגרפיה: תמר כץ :מייצגנים: קובי סוויסה, תמר רוזנצוויג, אמיתי שולמן אוצרת: רותי דירקטור

Insiders/Tamar Katz

Insiders is magical. The performance taking place in the interior entrance square of the Tel Aviv Museum of Art is intriguing, and at certain moments, breathtaking. The tension created between narrative and enigma turns it into a work of art whose echoes remain even after its conclusion. (A more appropriate name would reflect its quality).

Three performers (Kobi Suissa, Tamar Rosenzweig, and Amitay Shulman) transform the defined square space into a performance in a Gothic palace, an austere piazza as in a de Chirico painting, a New Age fair, or a heavy metal club. Choreographer Tamar Katz succeeded in refining a performance deeply rooted in  genealogy of the aesthetics of movement and Israeli sculptural perception of space. The choreographic   language can be thought as a kind of transformation of the impact of Ohad Naharin’s choreography on the Bat Sheva Dance Company, which in  turn is mainly a transformation of influences of German and American modern dance, with its embodied Japanese influences. It is interesting to see its association to the lines of Pina Bausch’s Tanztheater (nourished by the tradition of German Expressionist dance from the 1920s, mainly Mary Wigman), and American dance, especially Martha Graham.

The performers go through a series of actions comprising acting, moments of private introspection, and encounters that have an erotic, mystical, or religious aspect. At the center of the actions is the game table, which is dismantled and changed.  Cylinders, similar to those used in jewelry displays, are installed on the table, reminiscent of palace towers or graves (Yad Avshalom). Their arena is defined as a space on the floor measuring 8.40m X 8.40m, as set by Curator Ruti Direktor in the series of special events, The Live Square. It functions as a diffuse space: viewers who want to enter the arena and stand or sit facing the performers, which makes them into participants. During the hours I watched the work, some people who sat near the game board looked at the performer who moved the pieces as if they were playing chess with him.

Insiders. Tamar Katz, 2021

The power of the actions in the performance piece as in the best sort of circus, is in the same sphere in which it seems that the illusion touches upon a reality different from the familiar. However, the entrance becomes a cathedral for a few elusive moments.  The square, which Direktor selected is loaded with associations, from the mysterious square in Dürer’s engraving, Melancholy, 1514 through Modernism and Malevich’s Black Square, and, of course, the Swedish film The Square, 2017.

In the summer of 202, Katz exhibited a video triptych at the Bezalel MFA graduates’ show, which was very well made, but lacked what would turn it into something more than a package for messages. On my blog http://www.smadarsheffi.com/?p=12986) I wrote that Katz has impressive skills, and I was curious to see how she would develop.

In this piece, her skills take on a depth that makes Insiders more than impressive. She has taken a bold and interesting step in her choreography. The work strolls through realms that could quite easily become kitsch or the result of fantasy culture (e.g., “Game of Thrones,” “The Green Knight”), but with the help of the excellent performers, turns them into a contemplation of causality, fate, and the fragile relationship between the power we attribute to objects and our belief that we are the ones in control in life.

Tel Aviv Museum of Art, Tues., Wed, Oct. 5 and 6, 12 noon-4 p.m. || Thurs. Oct. 7, 5-9 p.m.

Choreography: Tamar Katz. Performers: Kobi Suissa, Tamar Rosenzweig, Amitay Shulman. Curator: Ruti Direktor

 

Insiders. Tamar Katz, 2021

 

+2
Posted in Evants, מייצג | Tagged , , | Comments Off on אינסיידרים. כוריאוגרפיה: תמר כץ

אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

0

English follows Hebrew

על הרצפה האדמדמה של הכניסה לגלריה דביר ניצבה אנכית אבן רחוב משתלבת, אבן משושה יצוקה בטון. מעליה, הפוכה מה שנראה כיציקת פנים כל כוס חד פעמית .כענבל שלעולם לא יצלצל היא משופדת על מוט ברזל לתוך האבן המשתלבת.  פסל קטן, עירום, עצוב, ובאופן כלשהו גם מגוחך של מירוסלב בלקה, (2014) . האבן והכוס ההפוכה, יצוקה כמו עבודות של רייצל וויטרד שמנכיחות את החלל הריק, נראים כמו רמיזה לגוף שאינו יכול לנוע או אנדרטה פרטית.  אבן רחוב וכוס הקפה ששתה מישהו , או מישהי, כשעמד  או ישב על מדרכה . פנים כוס הקפה מולאה בבטון והעתיד, שהיה אולי רשום על דפנותיה, נעלם.  בלקה שעוסק בזיכרון, פרטי והיסטורי של פולין הולדתו שם יציקה של כוס על מרצפת תעשייתית ויוצר טוטם קטן. הזמן מאובן והתנועה איננה ומשהו ביצור, שגובהו פחות מחצי מטר, נשרט בלב.

Miroslaw Balka, 2014

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

קומה למטה, בחלל Dreams Are Like Water תערוכת יחיד של נעמה צבר שנסגרה לפני שבועות אחדים, עמד  זוג נעלי ספורט, על הרצפה באותו הצבע האדמדם. מנח הנעליים נראה כעמידת צ’ארלי צ’פלין  או עמידת מוצא לתנועה בבלט שהשתבשה: נעל אחת מופנית הצידה והשנייה פונה קדימה ושתיהן מונחות כך שהסוליות גלויות ומחובר להן  מטרונום, תנועתו סופרת  את הזמן הנוקף בו הן קפואות.
“1 בספטמבר 2018 –  15 ינואר  2021” קוראים לפסל , פרק הזמן בו נעלה  האמנית את זוג הנעליים, זמן החיים שלהן. המתח בין עצירה ותנועה, שכמו כל תנועה ידוע מראש שתעצור, הופך הפסל הקינטי שיש בו זיכרון גוף, לעצב במיוחד.

המחשבה להציב את הפסלים הקטנים -מונומנטליים האלו , שניהם בלי פדסטל, אחד ליד השני  הייתה מתבקשת. הם מדברים זיכרון וכאב- אבן מדרכת עקורה ,הנעליים ריקות. הקשרים קודרים: אנדרטאות נעלים למעשי טבח (בהקשר היהודי פסל הנעלים בבודפשט עולה על הדעת ) ותמונות מדרכות מנופצות. ושניהם  בכל זאת יצורים קטנים, מלאי חיות מתעלים ומתעלמים מהברור, מתעקשים על שימור הוויה.

אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי                       
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה .  מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות  דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה

 

Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

On the reddish floor of the Dvir Gallery entrance, a hexagonal cast concrete paving stone stands upright. Above it, upside down, is what looks like a cast of the inside of a disposable cup. Like a bell clapper that will never ring, it is pierced by an iron rod set into the paving stone. The small, naked, melancholy statue by Mirosław Balka from 2014 seems in some way to be slightly ridiculous. The stone and upturned cup, cast like works by Rachel Whiteread which make present the void, seem to hint at an immobile body or a private memorial, a paving stone and a used coffee cup from someone who stood or sat on the sidewalk. The cup’s interior was filled with concrete, and the future, that was perhaps written on its sides, disappeared. Balka, who engages in personal and collective memory of his homeland Poland, created a small totem.Time is petrified, movement is absent; something in the “creature” of less than 50cm high, is touching.

Naama Tsabar , ” 1 September 2018 – 15 January 2021 “

One floor below, in Naama Tsabar’s solo exhibition, “Dreams are like Water” (closed a few weeks ago), a pair of sneakers stood on the same reddish colored floor. Their stance looked like a Charlie Chaplin pose or the starting position for a ballet move gone wrong: one shoe faced sideways while the other one faced forward, both placed with the soles visible. A metronome was attached to the shoes, its movements counting the passage of time in which the shoes are immobilized.

The title is “1 September 2018 – 15 January 2021,” marks the period of time during which the artist wore the pair of shoes, their lifetime. The tension between stop and movement, which like all movement will come to a halt, makes the kinetic sculpture that bears body memory into an especially sad object.

One would think that these two small monuments, belong together. Both without a pedestal, they speak of memory and pain – an uprooted paving stone in one, empty shoes in another. The associations are dark: memorials with shoes as commemorating mass graves (the shoe sculpture in Budapest is an immediate association), and photographs of bombed sidewalks come to mind. Nevertheless, both sculptures are tiny creations full of vitality, rising above it and ignoring the obvious, insisting on preserving the present.

Miroslaw Balka, 2014

0
Posted in Uncategorized, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , | Comments Off on אסוציאציה: מירוסלב בלקה | נעמה צבר Associations: Mirosław Balka | Naama Tsabar

סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג | A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

+3

English follows Hebrew

מבט מחודש בעבודות של יששכר בר ריבק (1897-1935), אמן יהודי רוסי שהיה בחלק האחרון של חייו לחלק מאסכולת פריז היהודית, לצד עבודות אמנים עכשוויים וריהוט בידרמאייר נשמע מבטיח ביותר. גם עריכת חלק מהתערוכה בבית שלום אש ההיסטורי העלה את רף הציפיות שלי מהתערוכה, מאחר ואוצרות אמנות עכשווית בבתים היסטוריים מהווה חלק ניכר בעשייה שלי בעשור האחרון, מאז התחלתי לאצור את האמנות העכשווית בבית ביאליק בתל אביב. יתכן אפוא שמשהו מתחושת ההחמצה נובע מאותן ציפיות.

Bianca Eshel Gershuni. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

העניין בריבק הוא חלק מהתבוננות מחודשת בקבוצת האמנים היהודים שפעלו כחלק ובמקביל לאוונגרד הרוסי (ומדינות מזרח אירופאיות נוספות) והיוו חלק ממעגלי תרבות היידית המודרניסטית. התרבות הזו שכמעט נכחדה בשואה, והושכחה גם בשל התחרות ההיסטורית בין אנשי הבונד לציונות, מקבלת הכרה הולכת וגוברת מאז שנות ה 90, כשחומר היסטורי שלא היה נגיש בתקופת מסך הברזל התגלה מחדש. מבחינות אלו סיפור ההזנחה המתמשכת של העבודות של ריבק, המצויות בבת ים מאז שנות החמישים והצגתן כעת, וכן הפיכת בית שלום אש לחלק ממעגל התרבות העכשווית בעיר , אופייניים לתהליכי עומק  בארץ ובקהילות יהודיות ברחבי העולם.

אבן הנגף בתערוכה היא שאלת הדיאלוג המובטח. בחלק המוצג במוזיאון לאמנות עכשווית השיח המתנהל הוא שרובו שיח חרשים. בחלל הקומה העליונה מפוזר ריהוט שמוגדר כריהוט בידרמאייר (בהחלט יתכן שחלקו בידרמאייר) לצד עבודות של ריבק, צילומים של אנה ים, ופיסול של  ביאנקה אשל גרשוני. ים, בסדרה אולימפוס, ממשיכה את העיסוק בקהילה של יוצאי רוסיה בארץ.

Issachar Ber Ryback 1918/23. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

ההקבלות הביוגרפיות בין ריבק לבינה ברורות (ילידי רוסיה, מהגרים) ואכן יש להם (ולעוד מיליארדי אמנים) נושאים משותפים, בעיקר משפחות וחללי פנים, אך סוג הרגישויות שלהם שונה מאד. האמביוולנטיות של ים לא מהדהדת בתיאורים המכונסים בעצמם ומכוסים דוק נוסטלגיה של  ריבק, ובוודאי לא בעבודות כמו “אשה ברלינאית”. על אשל גרשוני נכתב בדפדפת  שלעבודותיה “איכות של חפצי יודאיקה הנושאים הקשרים של קורבן ומוות”. הרבה יותר מיודאיקה יש לעבודה של אשל-גרשוני איכות נוצרית פגאנית. ההצבת הפיסול שלה בתוך הריהוט הכבד, המהוקצע, הוא צרוף יפה, שלא הופך להרבה יותר מכך.
העבודות של ריבק מיומנות, מזכירות במיוחד מרק שאגל ואל ליסצקי (שהיה עמיתו למשלחת תיעוד אמנות יהודית באוקראינה ורוסיה הלבנה בעת מלחמת העולם הראשונה, בדומה למשלחת המפורסמת של אנסקי שנים אחדות קודם).  שתי העבודות הבולטות “אשה ברלינאית” ו”הזקנה”, שתיהן מתוארכות 1918/23, והן קוביסטיות עם תנופה פוטוריסטית ואינטנסיביות שאינה מאפיינת את כלל יצירתו.
בקומת הכניסה למוזיאון עבודות שכל אחת מהן מעניינת, במיוחד הדלת של יעל אפרתי ,בהקשר לקוביזם הרך של ריבק, אך גם כאן חסר חוט שני שהופך הצבה של עבודות יחד ליותר מכך.

Ohad Meromi 2016. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

חלקה  השני של התערוכה  בבית שלום אש, מוצלח בהרבה. האמנות העכשווית מטעינה את החלל באסוציאציות  וחוטי משמעות נטווים בין העבודות לבית ובינן לבין עצמן.  “פופובה” פסל ברונזה של אהד מרומי בתוך האח בולט במיוחד. הפסל נראה כדמויות הציוריות הפוטוריסטית-קוביסטיות של ליובוב פופובה (1889-1924) אמנית רוסיה שניתן להקביל בין השינויים הסגנוניים שעשתה (מעברים בין תנועות וסגנונות קרובים למדי סופרימטיזם לקונסטרוקטיביזם) לאלו של ריבק. הדמות השוכבת, הכלאה של  איש הפח מארץ עוץ ודיסטופיה אקספרסיוניסטית של רובוט, הופך את האח בו הוא מונח למעין תיאטרון קטן, אקספוזיציה למה שנפרש בהמשך.

Eden Bannet .A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

העבודה היחידה של ריבק בחלק זה היא מהסדרה “שטאטל ביתי החרב הוא זיכרון(בית כנסת) ” מתקשרת ל “הבית על  הכרית” של אתי אברג’יל מ 1996  המונח על תנור במטבח. בית גנרי על כרית, כמו מתנה יקרה של זיכרון כשההצבה על התנור יוצרת הקשר של סכנה, אש וגעגוע. (הדמיון בין עבודה זו לעבודות של בלו סימון פיינרו בולט ביותר). במטבח מוצבת גם עבודה מצוינת של עדן בנט, מיצב שיוצר הכלאה של סימוני דמות גברית, עניבה, בתוך הספרה הביתית ופארודיה עליה כמו המגב שמונח כסוס דימיוני של ילדים. בנט משתמש  בחומר שנראה שיוכל להתקפל ולהעלם כמו קסם, כמו הבזק של עבר בתוך הווה. פסלים של שני פרי-נס, ספר ופיסול קטן של מיכל הלפמן, כמה אובייקטים פיסולים סיכות או תכשיטים של נעמה ערד, המוצבים על שידות וספריות נוגעים בעצבים החשופים של בעבוע זיכרון ועלבון השכחה שמפעמים בסיפור התרבותי שהבית מגלם. בכניסה וביציאה, שני פסלים של נועה שוורץ, הכלאה בין אבני מצבה לפיסול מינימליסטי וסימונים שאמניסטים  מביטים בצופים, תמרור לדרכים שנזנחו.

*חבל שבשני חלקי התערוכה ניתנת לצופים, אם הם מוצאים אותה, מפה בלבד עם שמות האמנים והעבודות.אטימות לנוחות הצפייה לא מוסיפה דבר.

אוצרות: נעמה ערד והילה כהן-שניידרמן
תערוכה במוזיאון בת ים לאמנות עכשווית ובית שלום אש
צילומים : סמדר שפי

אוהבים אמנות. כותבים אמנות.
ד״ר סמדר שפי                       
סדנת כתיבה על אמנות בבית אריאלה .  מפגש ראשון ב 6 אוקטובר 2021.
הכתיבה על אמנות  דורשת משנה זהירות. באמצעות שפה אחת, המילים, אנו מתייחסים לשפה אחרת, השפה החזותית. בסדנה נתנסה בסוגי כתיבה שונים – טקסט קיר, כתיבת ביקורת, ומאמר לקטלוג. נעמוד על האתגרים והפחים שכתיבה כזו טומנת, לצד היצירתיות, הסיפוק ותחושת השליחות שמתלווה לה.
לפרטים והרשמה : סדנת כתיבה על אמנות עם ד”ר סמדר שפי בבית אריאלה

 

A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

A new look at the oeuvre of Russian Jewish artist Issachar Ber Ryback (1897-1935) (part of the Jewish School of Paris in later life), in dialogue with contemporary artists and Biedermeier furniture sounded promising. Holding part of the exhibition in the historical Shalom Asch House raised my level of expectation, since curating contemporary art in historic homes is an issue that I have been repeatedly addressing over the past decade since beginning to curate contemporary art exhibitions at the Bialik House Museum, Tel Aviv. Perhaps high expectations dampened my reactions.

Issachar Ber Ryback 1918/23. A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

There has been renewed interest in the Jewish artists active in and parallel to the avant-garde in Russia and other European countries, artists who became part of the modernist Yiddish cultural circles. This is the culture that was nearly entirely destroyed in the Holocaust and forgotten due to the historic struggle between Bund and Zionist activists. This period is receiving increasing recognition since the 1990s now that previously inaccessible materials became available with the fall of the “Iron Curtain.” Ryback’s works located in Bat Yam since the 1950s were neglected for years; exhibiting them, and turning the Shalom Asch House into part of the contemporary art scene in the city are characteristic of broad in-depth processes in Israel and in Jewish communities across the world.

The stumbling block of the current exhibition is the promised dialogue in the Museum which is not fulfilled. The furniture on the top floor is grouped together as “Biedermeier” (some of which may definitely be so) along with works by Ryback, photographs by Anna Yam, and sculptures by Bianca Eshel Gershuni. Yam, in her series Olympus, continues her engagement with the community of immigrants from the Soviet Union in Israel.

The biographical similarities between Ryback and Yam are clear (Russian-born immigrants) and deal with similar subjects (as do another billion or so artists), mainly families and interiors, but their sensitivities are entirely different. Yam’s ambivalence does not resonate with internalized, nostalgic depictions like Ryback’s, and certainly not with works like Berlin Woman. The exhibition booklet states that the pieces by Eshel Gershuni “have the quality of Judaica objects bearing connections to sacrifice and death.” On the contrary: they bear Christian and pagan qualities. Installing her sculpture inside the furniture is well designed but does not come to more than that.

Ryback’s works are skilled, reminiscent especially of Marc Chagall and El Lissitzky (his colleagues on the delegation for the documentation of Jewish art in Ukraine and White Russia during World War I, similar to S. An-sky’s mission a few years earlier). The two outstanding works, Berlin Woman and Old Woman, both dated 1918/23 are cubist with a Futurist motion to them and an intensity that is not usual in his works. On the entrance level to the Museum are works interesting in the context of Ryback’s work, especially Yael Efrati’s Door in its link to Ryback’s soft Cubism, but here, too, we are missing a unifying factor.

Michal Helfman 2010, A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

The second part of the exhibition in the Shalom Asch House is better, charging the space, the House, and the works with associations and threads of meaning between them. Ohad Meromi’s bronze sculpture, Popova, installed in the fireplace, stands out especially seeming like Popova’s own Futurist-Cubist figures. Both Popova and Ryback moved between movements and styles from Suprematism to Constructivism. The reclining figure, a hybrid of the Tin Man and a dystopic Expressionist robot, transformed the fireplace in which it is placed into a small theatre, an exposition of the continuation.

The only work by Ryback in this section is from the series “Shtetl, My Destroyed Home, A Recollection (Synagogue),” with its association to Etti Abergel’s House on a Pillow (1996), placed on the kitchen stove. The generic house on the pillow, like a precious gift of memory, when placed on a stove, creates a context of danger, fire, and longing (also bearing an outstanding similarity to works by Belu-Simon Fainaru. The kitchen is also the site of an excellent piece by Eden Bannet, a cross between markers of a male figure with a tie in the domestic sphere and a parody of it like the floor squeegie standing like an

Eti Abergil , A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

imaginary hobby-horse made of materials that can be folded up and disappear like magic, like a flash of the past in the present. Sculptures by Shani Pri-Ness, a book and small sculpture by Michal Helfman, several sculptural objects looking like pins or jewelry by Naama Arad placed on chests and bookshelves touch upon the exposed nerves of emergent memories and shame of oblivion arising from the cultural history embodied by the house. At the entrance and exist are two sculptures by Noa Schwartz, a cross between gravestones and minimalist sculptures and shamanist signs, gaze at viewers like signposts for neglected roads.

* It is too bad that in both parts of the exhibition, visitors are given only a map (if they find it), with artists’ names and titles of the works. Ignoring viewers’ convenience does not add to the experience.

 

Curators: Naama Arad and Hila Cohen Schneiderman
Exhibitions at the Museums of Bat Yam – Museum of Contemporary Art and the Shalom Asch House, Bat Yam
Photographs: Smadar Sheffi

 

+3
Posted in פיסול ומיצב, ציור | Tagged , , , , , , , | Comments Off on סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג | A Storm in a Teacup: Issachar Ber Ryback in Dialogue

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art