Alina Szapocznikow ,Yasmeen Godder, “The Eliahou Haggadah”

Please scroll down for English

אלינה שפוצ’ניקוב עקבות גוף

ב 1966, בספרו דיאלקטיקה שלילית חזר בו, או לפחות סייג, תאודור אדורנו את אמירתו המפורסמת “לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות”,אמירה שנאמרה ב 1949, כשתבערת המלחמה עוד העלתה עשן באירופה. שבע עשרה שנה אחרי, כתב שלסבל זכות להבעה כשם שאדם מעונה זועק .

“Perennial suffering has as much right to expression as a tortured man has to scream”

בתערוכה עקבות גוף של אלינה שפוצ’ניקוב נדמה שהיה צריך להפוך את האמירה מ 49 לחלוטין: לא ליצור שירה, מטאפורה לאמנות כולה, אחרי אוושוויץ היא- היא ברבריות.

שפוצ’ניקוב לוקחת את הצופים למסע לחדרי הכאב, למקומות בהם פרגמנטציה ועיוות, קמילה והשפלה מאיימים על הצלם

Hand.Monument to thק_Heroesof_theWarsawGhetto II,_1957_

Hand.Monument to thק_Heroesof_theWarsawGhetto II,_1957_

האנושי, לשים אותו לכדי גוש בלבד. מעבר לחוויה, הקשה, שהתערוכה יוצרת היא מעלה שורת שאלות לגבי אופן קריאת האמנות של המחצית השנייה של המאה הקודמת.

שפוצ’ניקוב נולדה ב- 1926 בעיר קאליש שבפולין ומתה ב-1973 בפריז. היא שרדה עם אמה, תחילה בגטאות ובמחנות ההשמדה ברגן בלזן ואושוויץ ולבסוף שוחררה בצ’כוסלובקיה . בריאותה הייתה רופפת כל חיה והיא נפטרה מסרטן. בפראג, למדה אמנות ומשם עברה לפריז.היא חזרה לפולין שהיתה גרורה של ברה”מ וב-1963 שבה לפריז שמקומה בעולם האמנות לא היה מרכזי (הבכורה עברה במלחמת העולם השנייה לניו יורק ומעניין לחשוב מה היה קורה לו היגרה לשם). היא הציגה לא מעט , בין היתר עם חוג הריאליזם החדש שבמרכזו עמד אך פייר רסטאני אך הקרירה שלה לא נסקה.

התערוכה פורשת מניפה רחבה מעשרים שנות הפעילות שלה כאמנית מרישומים כמו “מתווה לאישה יושבת”, 1954-1948 ופיסול מוקדם כמו “יד. אנדרטה לגיבורי גטו ורשה ,II” מ 1957

כשעיקר התערוכה מוקדש לעבודות אחרי שהשתקעה בפריז ב 1963. המעבר היה שנה אחרי שיצרה את רגל מ-1962 יציקה בגבס של רגלה הימנית, מהמפשעה עד קצה כף הרגל.המחריד בעבודה היא האופן בו הרגל נראית כשארית שולית

leg 1962

leg 1962

,סתמית .

מרבית מקטעי הגוף שיצרה בשנים אח”כ ,כמו שורת “מנורות” שפתיים מוארות, 1966

Illuminated Lips

Illuminated Lips

או חזה קורן 1967 ,I העשויים שרף פוליאסטר צבוע, וחוטי חשמל או “קינוחים”, קעריות עם יציקות חלקי גוף , מתייחסים לתקדימים הסוראליסטים , חלקם מעודנים כמו זמן תצפית − הנאהבים, 1934-1932, השפתיים המרחפות של מאן ריי ואחרים כמו ונוס עם מגירות פומפונים מ 1936 Venus with Drawers and Pompoms שמציגים פנטזיה קיצונית של טיפול בגוף.

הקשר השואה של העבודות שלה מכריח באופן טורד ביותר לחשוב על העבודות שנעשו בעשורים לפניה באופן בו האכזריות שלהם מתבלטת . מעניין לחשוב של גוף העבודות שלה גם בהקשר לעבודות אמנים אחרים שהשואה השפיעה על חייהם באופנים שונים .הדוגמא המתבקשת ביותר היא של אווה הסה ׁׁׁ(1936- 1970 ) שנשלחה על ידי הוריה כפעוטה בקינדרטרנספורט מגרמניה להולנד וכמו שפוצ’ניקוב עבדה בחומרים רעילים כמו לטקס ופולימרים למיניהם והלכה לעולמה בגיל צעיר מאד . הסה שהקרירה שלה נמשכה כעשור בלבד פעלה בשנים מקבילות ל שפוצ’ניקוב

אך זכתה בהכרה רבה לאין שיעור. אפשר באופן מסוים לחשוב גם על יהושע נוישטיין שנולד אחרי פרוץ המלחמה ושנותיו הראשונות עברו עם משפחתו במנוסה והסתתרות. עם נחשוב על העבודות של שפוצ’ניקוב בהקשר פרוק הגוף וזוועות המחנות אפשר לחשוב על עבודות כמו “הארגז” של נוישטיין , עבודה קונצפטואלית בה צילם עצמו יוצא ונכנס ונסגר מארגזי קרטון גם בהקשרים ביוגראפיים .הקשרי שואה שונים עלו לגבי העבודות של נוישטיין לאורך השנים אך בדרך כלל יותר כהתייחסות לנושא עצמו ולא כרעל רוחש תחת עיסוק קונספטואלי.

השאלות העולות מהמחשבות וההשוואות הן בוודאי סביב שאלת המשקל של קריאה בהקשר ביוגראפי של אמנות עכשווית וגם סביב המידה בה דימויים שאינם מובהקים (כמו רכבות, הילד עם ידיו מורמות מגטו ורשה) חלחלו לתוך האמנות מגלגלים את נבטי הסיוטים, העיוות והכאב למחוזות היצירה.

***

SEE HER CHANGE יצירה של יסמין גודר הוצגה באופן חד פעמי לצד התערוכה של שפוצ’ניקוב במסגרת אירוע בשם קונטרפונקט (ביום שבת ה-15 במרץ)

SEE HER CHANGE

SEE HER CHANGE
(photograph by Tamar Lamm)).

שם המופע לקוח ממסורת ירידים אמריקאית בה אישה הופכת בתהליך מהיר מיפיפייה לגורילה

מאיימת The Girl to Gorilla Illusion. המופע לשלוש נשים, גודר דליה חיימסקי ושולי אנוש היא דיון מתמשך בשינוי וביופי . בגרסה שהועלתה במוזיאון היה החלק השני שעסק בכאב חיפוש ואכזבה מרשים במיוחד. גודר הלכה עד קצווי העצב , ההלקאה העצמית והבוז הפנימי .במקומות האלו נוצר חיבור אמיתי לעבודות של שפוצ’ניקוב, חיכוך של היצירה החזותית והיצירה המוגדרת בזמן של המחול. במובן הרחב גודר נגעה באופן בו מטמורפוזות , במקרה זה לנגד עיני הקהל ממש,אפשריות מערערות וקוראות תיגר על מה שנראה לנו כמציאות. לצאת מדברים אלו

למחשבה על ההיסטוריה האומללה של המאה העשרים כמעט מתבקש.

“הגדת אליהו”

אליהו אריק בוקובזה מצטרף למסורת המפוארת של אמנים מאיירי הגדות. בהגדה שנקראת על שמו, ועל שם אליהו נביא, האורח הנעדר של ליל הסדר, הוא מפרש מחדש את סיפור הגאולה באמפטיה הומור ולא מעט אירוניה.

הגדת אליהו

הגדת אליהו

כמו במרבית עבודותיו בעבר גם כאן האלטר אגו של האמן, לעולם סקרני,ערני, פגיע ודרוך, מופיע בכל העבודות. הוא ע והוא המצרי, הוא ארבעת הבנים וגם הגדי מחד

מה נשתנה?

מה נשתנה?

גדיא, הוא רואה עצמו כמי שיצא ממצרים.

ההגדה מופיע גם האספן ארני דרוק המזמין של ההגדה ובני משפחתו שעבורו צוירה ההגדה במשך שנתיים. (הוצאה  לאור ביוזמת מוזיאון בר אמנות דוד לאמנות ויודאיקה בשיתוף הוצאת חלפי

שפוך חמתך

שפוך חמתך

 

הניוזלטר החדש של “החלון” התחיל להופיע ובו פירסומים על תערוכות ואירועי אמנות . אם  טרם  נרשמתם לקבלתו ליחצו כאן

 Alina Szapocznikow – Body Traces

In 1966, Theodor Ador, in his book Negative Dialectics, refuted – or at least moderated – his famous dictum of 1949, “To write poetry after Auschwitz is barbaric,” while the ruins of World War II were still smoking. Seventeen years later, he stated, “Perennial suffering has as much right to expression as a tortured man has to scream.”

We can easily transpose Adorno’s statement to refer to Alina Szapocznikow’s exhibition: not to write poetry – a metaphor for making art – after Auschwitz is barbaric. Szapocznikow’s art takes viewers on a journey into the rooms of pain, into places of fragmentation and distortion, withering and humiliation, threatening what is human and making it into only a mass of flesh. Beyond the painful experience the exhibition creates, it raises a series of questions of how to read art of the second half of the 20th century.

Hand.Monument to thק_Heroesof_theWarsawGhetto II,_1957_

Hand.Monument to thק Heroesof the Warsaw Ghetto II, 1957

Born in Kalisz, Poland in 1926, Szapocznikow died in Paris in 1973. She survived the war with her mother, at first in ghettos then in the death camps of Bergen-Belsen and Auschwitz; the two were finally liberated in Czechoslovakia. She suffered poor health her entire life and passed away from cancer. She studied art in Prague, then moved to Paris, returning to Poland under the Soviets, then returning to Paris in 1963, when Paris was no longer the art capital of the world: New York City took the title of “art capital” during the war, and it is a curious exercise of the imagination to think what would have happened to Alina Szapocznikow had she emigrated to the US). She exhibited frequently, including with the New Realism group, invited by Pierre Restany, but her career did not take off.

leg 1962

leg 1962

The current exhibition at the Tel Aviv Museum of Art in collaboration with the Museum of Modern Art in Warsaw, displays a range of works from Szapocznikow’s two decades of work as an artist, from drawings such as “Study of a Seated Woman” (1948-1954) and early sculptural works, such as Hand. Monument to the Heroes of the Warsaw Ghetto II (1957) with the main portion of the exhibition devoted to works made after Szapocznikow moved to Paris in 1963. The move was one year after she made the plaster cast Leg (1962) in which the leg seems like a mere marginal leftover.

Most of the body sections she made in the following years, such as the series of “lamps” among them Illuminated Lips (1966) or Glowing Bust I, 1967 of colored polyester resin and electrical wiring, or the “Desserts” series featuring saucers with casts of various body parts, refer to Surrealist precedents. Some of these precedents are refined, like Man Ray’s floating lips in Observatory Time-The Lovers, 1932-1934, while others such as Venus with Drawers and Pompoms (1936), present an extreme fantasy of intervening in and mutilating the body.

Illuminated Breast, 1966

Illuminated Breast, 1966

The context of the Holocaust clearly stated in her works forces us in an extremely troubling way to think about the works made in the decades previous in the way their cruelty stands out. It is interesting to think about her oeuvre in the context of works by other artists whom the Holocaust impacted in different ways. The example that comes to mind first is Eva Hesse (1936-1970), whose parents sent her on the Kindertransport from Germany to Holland, and, like Szapocznikow, worked with toxic materials such as latex and various polymers, and died very young. Hesse, whose career lasted but one decade only, worked at the same time as Szapocznikow in the USA and received immediate and wide recognition. In a certain sense we can also think of Joshua Neustein, born in Germany after the war began, and whose early childhood was in hiding and fleeing with his parents. If we consider Szapocznikow’s works in the context of dismantling the body and the horrors of the death camps, we can refer, too, to Neustein’s works such as his Me and My Box, considered a conceptual work in which he photographed himself entering, leaving and closing himself up in cardboard boxes in biographical contexts. Various Shoah contexts arose referring to Neustein’s works over the years, but usually more as referring to the issue itself rather than a toxic underpinning of his conceptual engagement. The issues arising from these thoughts and comparisons challenge contemporary reading of artist’s work in a biographical context and the extent to which images that are not obvious (e.g. trains, the boy with upraised arms from the Warsaw Ghetto) have filtered into art. Distortion and pain from historical memory, not nightmares or surrealist images dwell in the realms of creativity retaining their venom.

 ***

 Yasmeen Godder “See Her Change”

Yasmeen Godder’s dance piece, “See Her Change,” was presented in a special one-time version alongside of Szapocznikow’s exhibition as part of the Kontrapunkt! Series bringing together Museum exhibitions with contemporary dance. The evening title, “Smashing the Stereotypes: Deforming and Feminism” (Saturday, March 15, 2014). The performance was inspired by the American tradition of the “girl to gorilla illusion” at country fairs in which a beautiful woman changes rapidly into a threatening gorilla. The performance for three SEE HER CHANGE by Yasmeen Godder Photo by Gadi Dagon 3women, Godder, Dalia Chaimsky and ShuliEnosh, is a continued discussion on change and beauty. In the version performed at the Museum the second section, engaged in pain quest and disappointment, was especially impressive. Godder probed the outer edges of sadness, self-flagellation and scorn of self. In these places, a genuine link was established to Szapocznikow’s work, remarkably bridging the friction between the visual art and the creation defined by the duration of the dance. In its broadest sense, Godder touched upon the manner in which metamorphosis, in this case right in front of the audience, undermines what seems to us as reality. Juxtaposed with Szapocznikow’s work the dance piece incites a close examination of stereotypes and ambiguities and the horrific history of the 20th century.

(photograph Gadi Dagon)

The Eliahou Haggadah

Eliahou Eric Bokobza joins the distinguished tradition of artists who created an illustrated Haggadah – the Passover seder service. The Haggadah bearing his name, and the name of the evening’s honored but absent guest – the Prophet Elijah (Eliahou) – reinterprets the story of the Exodus with empathy, humor and more than a bit of irony.

As in most of his past works, the artist’s alter ego here, too, is forever curious, alert, vulnerable and tense, and appears in all of the paintings. He is the Hebrew slave as well as the Egyptian taskmaster, each of the Four Sons, and the Kid from the Had Gadya song, considering himself as having taken part in the Exodus from Egypt.

ארבעה בנים

The four sons

Also featured are portraits of collector Arnie Druck, who commissioned the Haggadah, and his family. Published through the initiative of the Bar David Museum for Jewish Art and Judaica in association with Halfi Art Books Publishers.

The plague of frogs

The plague of frogs

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in מחול, ספרי אמן Artist's Books, פיסול ומיצב, ציור. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art