הביתן האמריקאי והביתן הרוסי, היו הבולטים והמעניינים מהביתנים הלאומיים שביקרתי ביום הראשון של ימי הצפייה המקצועיים בביאנלה ה 58 בוונציה. עם מטען סימבולי עצום (שקורא לניתוח נפרד) ושוני שכאילו נכתב לפי קווי קלישאות לאומיות, קשה לחשוב על הנגדה גדולה יותר.
בביתן האמריקאי מרטין פוריור , אמן אפרו אמריקאי משובח (וכדאי לזכור שגם מארק ברדפורד , הנציג ב 2017 היה אפרו אמריקאי) מציג תחת הכותרת “Liberty/Libertà” תערוכת פיסול חכמה שכולה התייחסות להיסטוריית
השחורים בארה”ב ובאמריקה . הוא כמעט מסתיר את חזית בניין הביתן המעוצב בדומה לביתו של תומס ג’פרסון , נשיא אמריקאי וסוחר עבדים ומציב בחצר מה שנראה כמו קרן יער או ספירלה , התייחסות לקריאה לחופש ופתלתלות ההיסטוריה . בפנים פסל המוקדש לזכרה של Sally Hemings ,שפחה שהפכה לפילגשו של ג’פרסון, פסל לפי כובע
חיילים ממלחמת האזרחים האמריקאית , כרכרה של חלוצים – כובשים אמריקאים ועוד משרטטים תמונה של התבוננות היסטורית. פורייר שפועל בתקופה בה הגזענות מרימה ראש וארה”ב של טראמפ דורסת ערכים ליברלים יצר ביתן מורכב. שפתו האמנותית יפיפייה , צרוף מלוטש של מינימליזם, דה קונסטרוקטיביזם ואימוץ שפה קלאסית שמהדהדת את וונציה עצמה.
הביתן הרוסי סוחף, מרשים, בארוקי, מיצב שערכו הכולל עולה בהרבה על סך חלקיו – הקומה התחתונה חלשה בהרבה מהקומה העליונה- ועדיין מדובר בביתן אינטליגנטי, אניגמטי, ומרגש.
אלכסנדר סוקרוב Alexander Sokurov הבמאי של “תיבה רוסית” סרט היסטורי ניסיוני מ 2002 שצולם כולו ב בארמון החורף של מוזיאון ההרמיטאז’ הממלכתי בסן פטרסבורג , חוזר ועוסק באותו מקום . שם התערוכה Lc. 15: 11-32 הוא פיסקה מהברית החדשה המספרת את משל הבן האובד, נושא ציור של רמברנדט בשם זה הנחשב לאחד מיצירות המופת החשובות בהרמיטאז. סוקרוב מציב פסלים שהם רפרודוקציות של פסלים מההרמיטאז , סטודיו של אמן רנסנס מדומיין וסרטי ווידיאו העוסקים בסיוט מלחמות עכשווי יחד . החוויה הטוטאלית אופראית באופייה ובסדר הגודל. עם פיסול משובח , משחקי תאורה ומראות ועבודות סאונד מתקבלת חוויה חזקה שמהלכת על סף הקיטש, סף ההגזמה , חוצה אותו לא פעם ,ומצליחה להיות מפעימה . דומה שכל המורשת הרוסית המודרנית מגוגול ועד בולגקוב דרך רודשנקו , מאיקובסקי ואחמטובה, רחמנינוף, ורימסקי קורסקוב וסרגיי איזנשטיין נפגשת כאן עם רוחות הרנסנס והבארוק ומתבוננות, מרוחקות, בהווה.
הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
ביקור בתערוכת בוגרי התואר השני לאמנות בבצלאל
וביקור בסטודיו גבי קריכלי
יום רביעי, 22 מאי 2019 , 20:30 – 18:00
להרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106
עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/
At the Venice Biennale 2019 – The American Pavilion and the Russian Pavilion
The American and Russian pavilions were the most outstanding and interesting national pavilions I visited on my first day of viewing the 58th Biennale di Venezia. It is difficult to imagine a greater contrast than the two pavilions, each with a tremendous symbolic weight (calling out for a separate analysis) and differences seemingly scripted to national clichés.
Martin Puryear, a superb African American artist, is representing the USA with an excellent sculpture exhibition, “Liberty/Libertà.” (Let’s remember that the American pavilion in 2017 also featured an African American artist – Mark Bradford). Puryear’s exhibit focuses on the history of African Americans.
He created a piece almost entirely concealing the entrance to the pavilion in the shape of Monticello, home of US President Thomas Jefferson, who was also a slaveholder. Puryear installed what seems like a French horn or a spiral, referring to the freedom of reading history and its tortuous windings. Inside is a statue dedicated to Sally Hemmings, the slave who became Jefferson’s mistress; a sculpture based on soldiers’ hats in the Civil War; a pioneer wagon (pioneers as the American occupiers), and other sculptures, delineating a picture of the observation of history.
Puryear, working in the Trump era when racism is rearing its head and liberal values are being trampled, has created a complex pavilion. His beautiful artistic language is a polished combination of minimalism, deconstructivism, and adopted classical language resonating with Venice itself.
The Russian pavilion is sweeping, impressive, and baroque, with the whole greater than the sum of its parts. Although the lower level is much weaker than the upper level, this is still an intelligent, enigmatic, and exciting exhibition.
Alexander Sokurov, director of the experimental historical film Russian Ark, filmed entirely in the State Hermitage Museum in St. Petersburg, returns to engage in the same place. The title of the exhibition, Lc. 15:11-32, refers to the parable of the prodigal son from the New Testament. Rembrandt’s painting of this name is considered one of the masterpieces in the Hermitage. Sokurov’s installation brings together reproductions of the sculptures from the Hermitage, an imagined Renaissance artist’s studio, and videos on nightmarish of contemporary wars. The totality of the experience is operatic in character and scale. With its superb sculptures, play of lights and mirrors and sound, an intense experience ensues, bordering on kitsch yet managing to avoid it, succeeds in being very exciting. It seems that the entire heritage of modern Russia, from Gogol to Bulgakov through Rodchekno, Mayakovsky and Akhmatova, Rachmaninoff and Rimsky-Korsakov and Eisenstein encounter the spirits of the Renaissance and Baroque, as they observe the present from a distance.
