תערוכות בוגרי התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל היא מהטובות שהיו במחלקה לפחות בעשור האחרון. היא מלאת אנרגיה, רעננות, רצינות ומידה מפתיעה ומשמחת של מקצוענות וזאת לעומת התערוכות הבינוניות מדשדשות שקדמו לה. בהחלט מוקדם לדבר על שינוי עמוק, סברה כזו תאושש רק בתערוכות העתידיות אבל אחוז העבודות המצוינות בוודאי מבשר טובות.
שלוש עבודות בולטות ביותר הן מיצב הסאונד המשובח של אורי וויינשטיין “תוציאו רגע טלפונים” המגולל סיפור חיים (הרואי) של פליט מסודן , מיצב הווידיאו המבריק של מרסל ביטון “Edri at Mea Shearim” בו סצנות מ Breakfast at Tiffany’s (1961) מועברות לשכונה החרדית מאה שערים , ו”קרקע אחורית” מיצב תיאטרלי של אורי זמיר בו מתגלמים חלומות וסיוטים של אמן כמשלים אבסורדיים על שליטה, משטור ותאווה.
למרות שתערוכת בוגרים מטבעה אינה תמטית התערוכה הזו מצליחה להקנות תחושה מקפת, עגולה , שהופכת אותה לנקודת מוצא מעניינת לדיבור על הווית ההווה.
“תוציאו רגע את הטלפונים ” היא מיצב רמקולים, כסאות כתר פלסטיק וספסלים המסמנים אודיטוריום, או טריבונה שאיננה , פורום להשמעת הקול המושתק של פליטים שחורים. הפליטים, מוקצים בחברה הישראלית שנראותם הפיזית מונעת מהם להיות שקופים נתפסים כהפרעה, כאיום. הסיפור של טוגוד עומר אדם, היום איש היי טק ואקטיביסט שהגיע
לישראל כפליט מסופר בפרקים שביניהם מושמע קטע מהוקצע ומיומן של עומר אדם שבהופעה מול קהל עצום ב 2017 ביקש שיוציאו טלפונים ויחד יעלו קטע באותו רגע לסטורי הפרטי וכך ייווצר “בלגן באינסטגרם” עומר אדם “תוציאו רגע טלפונים” 2017 . ההשוואה בין השליטה המוחלטת של עומר אדם בהמון, במציאות , ויתר על כן ביצירת מציאות במרחב הווירטואלי , לבין המאבק המתמיד של טוגוד עומר אדם בנסיבות החיים הטראומטיות והמאתגרות להן נקלע מצמרר. כסאות הפלסטיק מוערמים לכדי טוטמים שמסמנים העדר דמויות אך גם גסות וצבירה צרכנית, הרמקולים השחורים מאזכרים מסיכות טקסיות אך גם נשק מאיים. אורי וויינשטיין משתמש בחומרים התכניים והקונקרטיים באופן שבונה אמירה מורכבת על המקום הישראלי, על הפרוק של מונח הסולידריות האנושית והמרחק הרב שנוצר בינו לבין מה שהיו בעבר מרכיבי יסוד בבנינו : הטקס והאחדות .
הזמר עומר אדם אמנם עשה טקס עם מעריציו אך דרכו הם נפרדים לאלפי הוויות וירטואליות שאינן מתלכדות. ביקום הפרגמנטרי הזה הושטת עזרה, אמפטיה למה שמחוץ ל”סטורי ” הפרטי נדמית אוטופית בלבד.
“Edri at Mea Shearim” מורכבת משלושה קטעים המשחזרים במאה שערים שלושה קטעים מ Breakfast at Tiffany’s הסרט, ששווק כקומדיה רומנטית יצר אחדים מהדימויים האייקוניים של קולנוע אמריקאי במחצית השנייה של המאה הקודמת Breakfast at Tiffany’s Opening Scene. הסיפור שהוא סיפור על ניסיון לבניית זהות נשית עצמאית, במשחק עם ועל סטראוטיפים מקבל תפנית מרהיבה כשהוא מועתק לסביבה החרדית ו”אדרי” מחליפה את “אודרי”. את תפקיד Holly Golightly, אותו שיחקה אודרי הפבורן שהפכה מזוהה לגמרי עם הדמות משחקת האמנית, מרסל ביטון וכל תפקידי הגברים משוחקים על ידי נשים. השינוי המגדרי מתקשר מחד לתולדות התיאטרון בהיפוך : בתיאטרון השייקספירי למשל , שוחקו תפקידי נשים על ידי גברים ומאידך מרמז לחד מיניות ולאלטרנטיבות נוספות לזרם המרכזי המקובע כמקודש בחברה החרדית. האלגנטיות של הדמויות, הסצנות והמוסיקה בנוף המחוספס של השכונה החרדית מחדד, עד כאב את הפער בין שאיפת ומציאות ואת השאיפה לגשר עליהם, כלומר אותם נושאים העומדים בלב הסרט המקורי (והספר של טרומן קפוטה עליו הסרט מבוסס).
אורי זמיר עוסק בדמות האמן ובאמנות בתערובת שובת לב של אירוניה ותיאטרליות. ההשפעות על האמנות שלו גלויות מיד : שומרת המוזאון עם ראש מנורה מעלה על הדעת עבודות מהאנה הוך ועד מקס ארנסט או הדימוי של איש עסקים עם מנורה במקום ראש שמשמש לסימון חשיבה בפרסומות שונות. זוג עיינים עשויות ככדורים יכול להתייחס לטוני אורסלר,
אבל גם לורד אהרונוביץ’ ומכל מקום מתייחס למוסרות הנוצריות של אקס ווטו (אותות תודה לקדושים). דמות האמן כמין זאוס היורה ברקים בסרט ווידיאו ספוגה אירוניה עצמית אך מה שעושה את המרחב הוא האופן בו הוא פועל כאנסמבל: חלל תערוכות שהשתבש, תאטרון שנותרו ממנו רק רקויזיטים שנקלעו למוזיאון או זיכרון שהפך לסיוט. נחש בד יורד ממדרגות כמו בובת צעצוע אך אז מתברר שלשונו נעה , מאיימת להקיש. זמיר נוגע אפוא במיתוסים דתיים שונים אך מלגלג על הטקסטים, על המוזיאון כמקדש.
עוד עבודות מצוינות הן “מכתב אהבה לא” של אלרי כרמון על יחסיה המורכבים עם אימה,
סשה גימיין ב THE TEXT KIR המסויט העוסק בגוף כאובייקט ובהרחקה, הדחקה והזרה כמצבים קיומיים ו”איש היעלים” של ניב פרידמן שחייו של ישראל אהרוני זואולוג שפעל בארץ עד שנות ה ארבעים משמשים אותו לבחינת יחסינו עם הטבע . העבודה החידתית המרהיבה של שיר רייך שמתוארת כ”בוידעם פנימי”. ארבעת האמנים יצרו מייצבים בהם וידיאו, צילום ופיסול יוצרים היגד אחד.
הציורים של אילת צוויקלר אקרמן , מפגש בין ציור אדריכלי של סביבות פנטסטיות שמזכירות את “העיר האידאלית” (ציורי עיר אוטופית. המפורסם ביותר מיוחס ל Luciano Laurana בסוף מאה 15) לבין דה קיריקו.
חבל שאין שילוט יותר ברור היכן מצויים החדשים השונים (ניתן בקלות להחמיץ את העבודה של אורי זמיר למשל, המצויה מתחת לחלל החממה. כבעבר גם בתערוכה זו, נעשה שימוש בבע”ח. שימוש כזה לעולם אינו מוצדק. במיצב המעניין לכשעצמו של מור אפגין “חולון” נעשה שימוש בנמלים. בשיחה סיפר אפגין שנועץ במומחים עלומים שקבעו שהנמלים הכלואות בריבוע קרקע קטן בקופסת זכוכית אינן סובלות (קביעה שאינה מעוררת אמון). דומה שהגיע הזמן שבצלאל יקבע קטגורית שאין לעשות שימוש בבעלי חיים באמנות וכך ימנע מהמוסד ומהסטודנטים התפתלויות אתיות מביכות.
מדובר בתערוכה מוצבת היטב אותה אצרו אירנה גורדון ופיטר יעקב מלץ . היא מעוררת רצון לעקוב אחר המשך עבודות בוגרי המחזור .
סיור ערב בתל – אביב
ZOOM במוזיאון הטבע וביקור באוסף פרטי מרהיב של אמנות מאפריקה.
– סיור עומק עם דר’ סמדר שפי
רביעי, 24 יולי 2019
להרשמה שילחו Whats app ל 0507431106
–
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106
עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/
