“דברים שאנחנו זוכרים” ב CACR המרכז לאמנות עכשווית ,רמלה

דברים שאנחנו זוכרים  דגנית בן אדמון | מתי אלמליח
תערוכת הפתיחה של CACR, המרכז החדש לאמנות עכשווית, רמלה.

דגנית בן אדמון ומתי אלמליח עוסקים באופן בו העבר ארוג בהווה, בהצטלבויות של תחושות והתרחשויות של עבר והווה. שניהם מתבוננים באדוות של הגירת הוריהם בתוך חייהם שלהם, נוגעים בחללים בהם הדחקה, כאב וספק.
פנינסולה (חצי אי) המיצב של דגנית בן אדמון, נסוב סביב רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה, ועמם נמנו רבים מבני הקהילה היהודית ובהם כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה. מהעיר, כפי שהייתה קיימת עד 1960, נותרו שרידים מעטים. העיר אגאדיר של ימינו נבנתה במרחק כקילומטר וחצי מהעיר העתיקה.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

ההיסטוריה הזו מהדהדת באופן מעניין את ההיסטוריה של רמלה. רמלה, העיר הראשונה שהקימו המוסלמים בארץ, נהרסה ברעידת אדמה ב 1068. ארבע שנים אחר כך הוקמה רמלה מחדש, במרחק קילומטר אחד מזרחה ובאזור זה מצוי מתחם המוזיאון בו ממוקם המרכז לאמנות עכשווית.
ערמות ערמות של כריות דקות מרכיבות ניצבות בלב המיצב פנינסולה . ספק הכנה למאהל לילי המוני, ספק מיבנים המדמים עיר רכה. על הערמות הללו מוקרן Once … Agadir, סרטו של זאק בנסימון (Jacques Bensimon), מ 1971. הסרט (27 דקות) מבוסס על חומר דוקומנטרי מדיווחים אחרי רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב 1960, לצד דימויים פנטסטים. רק לאחר שהשתמשה בו נודע לבן אדמון שהיוצר , שעזב את מרוקו לקנדה מיד לאחר רעידת האדמה, היה קרוב רחוק שלה.
סבתה של בן אדמון עלתה לארץ ב 1958 מאגאדיר ומשפחתה המורחבת נותרה שם, מתוך כוונה להגר לישראל בשנים שלאחר מכן. איש מהם לא ניצל ברעידת האדמה.
בן אדמון החלה לחקור את ההיסטוריה של רעידת האדמה במקביל להעלמות הזיכרון של סבתה, מי שנשאה את הזיכרון המשפחתי. למרות מימדי האסון, שנגע לרבים בארץ הוא נדחק מהתודעה הישראלית הדחקה שמתקשרת להדחקה העמוקה שישראל בהיותה על השבר הסורי אפריקאי עלולה לסבול רעידות.
רגעי שינוי קיצוני מכונים לעיתים קרובות “רעידת אדמה”. לבן אדמון, הסובלת ממחלה שכרוכה בכאבים פיזים עזים, התחוור רק בשנים האחרונות קנה המידה של האובדן וההדחקה בה חיו סבתה והוריה. חרדות שלה שנדמו תלושות קיבלו הסבר ויחד עם הצורך לשכך את כאביה הפיזיים, נוצרה כמיהה למקום עתיר רכות, לעיר הכריות. בפנינסולה, בן אדמון יצרה מעין מחסן חרום של כריות, ספק מקום החלמה, ספק ניסיון לסכור כאב. על אף זאת, חוזר ומוקרן בו שוב ושוב, הסרט כטראומה שמסרבת להעלם.

Dganit Ben Admon, Windsock,2019

“שרוול רוח”  2019 הוא פסל המורכב משרוול רוח , אזיקונים ועמוד מתכת המזכיר עמוד לתליית אינפוזיות ותרופות בבתי חולים . שרוולי משמשים בשדות תעופה לאיתור כיוון הרוח, סמני זרמים . כאן השרוול מוקשה , קפוא  כמו כנף פצועה של ציפור או מלאך. אסוסיאציה  נוספת היא לפרגמנטים של פיסול קליסי המוצגים מבודדים , מיותמים ונערצים במוזיאוניםברחבי העולם . יחד עם האזיקונים , והעמוד  בן אדמון יוצרת את המתח בין הוד לשבירות , בין נוסטלגיה  לקלאסיקה, לבחינה של תרבות שפשתה בה חולשה.

וְהַצְּלִילִים (נִשְׁמְעוּ) רְחוֹקִים רְחוֹקִים, תערוכת הצילומים של מתי אלמליח, נוגעת במחקר החזותי שלו בשיכפול ומחיקה. מתי אלמליח משתמש בדמויים שאמנם נשמרו על ידי הוריו וקרוביו אך נגזר עליהם להיות נשכחים. הוא הופך אותם לחומר בתיאטרון של זהויות: דמויות שמסתירות פרטי זהות או מגדר ונדמה שהן חסרות נגיעה ישירה בהווה, אילו מפרידה אותם חציצה נסתרת.

Mati Elmaliach, And the sounds (sounded) far, far away ,2019

ללא כותרות (ים וסולם), העבודה הגדולה בתערוכה, מתעדת גישור ולו זמני, על מרחק בין האמן ואביו. אביו, שהגיע לארץ ממרוקו בגיל 14, ענה על השאלה מה זכר מילדותו, שזכרונו היחיד הוא הים. בפעולה אלגנטית בפשטותה הציב אלמליח בחוף ימה של עכו מסגרת עץ ובה צילום מחופה של העיר סאפי, בה נולד אביו. ההסתתרות והטשטוש מקבלים מימדים דרמטיים בשל ההתרחשות בים שנחשב אינסופי ועטור מיתוסים של אובדן ושיבה, ולידה.
עבודה בה נראית חתונת סבתו וסבו תלויה בפינת חדר ובתוכה מראה שחותכת את הדימוי אך גם מכפילה את הזוגיות, ואת השיטה הפטריארכלית. מעבר לפורמט הבלתי רגיל של העבודה שגורם לדימוי נוכחות עזה, סמכותית ברוח הסדר ההיררכי מסתמן בו, הרי המראה הופכת אותו למקום בו ניתן להטמע, להביט מבעדו, וכך לסדוק דווקא בדימוי השמרני כל כך, את היררכית ההתבוננות בצילום. סימבולית נפתחה אפשרות להשתעשע עם לינאריות הזמן ועם ההקפאה, המוות שאורב בצילום.

Mati Elmaliach .
2018 Untitled (Sea and ladder) Photograph. Inkjet print on archival paper 140 x 200 cm

שם התערוכה לקוח משיר של עדי קיסר. בשיר “שחור על גבי שחור” (כשם ספרה הראשון של המשוררת שראה אור ב 2014) היא מספרת על מחסום השפה והרגש, בינה לבין סבתה שדיברה תימנית בלבד. אלמליח הוסיף את הסוגריים, ממסגר את המילה “נשמעו”, חוסם צליל, מכפיל, סימבולית-חזותית, את הריחוק של צליל עליו מדובר בשפה מילולית.

***

המילה “אנחנו” אינה מילה שגורה בדיבור על אמנות. אמנות מטבעה עוסקת בהשקפה וחוויה של אינדיבידואלים. ההחלטה להשתמש בה בכותרת התערוכה היא בבחינת פניה ישירה לקהל, בגוף ראשון רבים, להתבונן במה שנזכר ומה שנשכח, במה שהודחק.

                                                                                                                         אוצרת ד”ר סמדר שפי  

CACR המרכז לאמנות עכשווית רמלה
א-ה 11:00 – 15:30 , יום ו בתיאום מראש

 קבוצת בוטיק לסיורי אמנות עם דר’ סמדר שפי
עונת 2019- 2020  סיורי בוקר

8 מפגשים בין סוף אוקטובר 2019 לסוף מאי  2020 .
המפגשים יערכו בימי שלישי בבוקר 11:00 – 13:00 באזור גוש דן. לפרטים שילחו הודעת Whatsapp עם כתובת האימייל שלכם לקבלת כל הפרטים .

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה. לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whats app ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

Things We Remember

 Dganit Ben Admon | Mati Elmaliach

Curator: Dr. Smadar Sheffi

The word “we” is rarely used in the discourse on art, since art, by its very nature, relates to the worldview and experience of individuals. Using the word “we” as part of the exhibition title is a direct appeal to the audience to observe what is remembered, what is forgotten, and what is repressed.

Both artists in the CACR’s inaugural exhibition address the manner in which the past is interwoven in the present. Dganit Ben Admon’s installation Peninsula centers around the earthquake which shook Agadir on February 29, 1960 – the most severe earthquake in the history of Morocco. One third of the city’s residents perished, including many Jewish residents, among them all of the Ben Admon relatives who remained in Morocco after the artist’s grandmother emigrated to Israel. Few remnants survived from Agadir as it used to be; the present city was built at a distance of about 1.5km from the old town.

Dganit Ben Admon, Peninsula, 2019

This history resonates in an interesting way with the history of Ramla, the first city established by Muslims in Palestine-Eretz Israel. Ramla was destroyed by an earthquake in 1068, and was rebuilt four years later, one kilometer eastward of the original location. It is in this area that the Ramla Museum complex is located, within which is the new CACR-Contemporary Art Center Ramla.

The photographs in Mati Elmaliach’s exhibition, And the sounds (sounded) far, far away continue his visual research on replication and erasure. The large work in the exhibition, Untitled (Sea and ladder), documents an art action in which Elmaliach and his father placed a wooden frame on the Acre beach, imprinted with the image of the Safi beach in Morocco where the elder Elmaliach grew up. The image of the sea is doubled, and part of the actual sand is hidden; memory is present and fragile, held on thin wooden poles in an infinite present.

Mati Elmaliach Untitled
Photograph and carpet
97 x 70 cm
2019

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in Uncategorized, Video, וידיאו, פיסול ומיצב, צילום. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art