היבשת השביעית – הביאנלה ה 16 באיסטנבול

הביאנלה ה 16 באיסטנבול היא תערוכה מהודקת, ברורה ומרתקת . כותרתה, “היבשת השביעית” הכינוי שניתן לשבעה מיליון טון הפלסטיק המשיטים באוקיאנוסים ממקמת אתה בדיון אקולוגיה – חברה – פוליטיקה שהופך, ככל ששינויי האקלים ניכרים יותר, למגדיר המרכזי של קוי החלוקה בין אוכלוסיות חזקות לחלשות במלחמת הישרדות בלתי מוכרת. במקביל, בהקשר המידי והממשי של טורקיה 2019 מדובר בהצהרה פוליטית. עצם קיומו של ארוע סובלני, חילוני, חוקר ושואל ועותר כנגד עוולות היא אמירה. לכך נוספה מחאה ספציפית כשלארוע הפתיחה החגיגי הגיעו רבים בחולצה לבנה עליה הודפס דיוקנו של ,Osman Kavala איש עסקים ותומך אמנות מרכזי שעצור מאז 2017 ללא משפט.

Pakui Hardware, Neringa Černiauskaitė and Ugnius Gelguda ,Extrakorporal 2019

לצד מספר גבוה יחסית של אמנים טורקיים ניכר בביאנלה העדר כמעט מוחלט של אמנים ממדינות שכנות לטורקיה כמו סוריה, עירק, ארמניה, גאורגיה או אזרביג’אן. ההעדר, שמהדהד את המצב הפוליטי, בולט משום שבעבר היתה הביאנלה באיסטנבול במה החשובה ביותר להכרת עולם האמנות העכשווי בחלק זה של העולם. גם כך “היבשת השביעית” מרתקת בשורת האמנים הפחות מוכרים המוצגים בה ומתייחדת בכך שאינה עוד תחנה בינלאומית במה שנדמה לעיתים כמסע הופעות של להקת כוכבי אמנות בינלאומית קבועה למדי.

Protest at the opening of the 16th Istanbul Biennial

אוצר הביאנלה ניקולא בוריו Nicolas Bourriaud , ממייסדי Palais de Tokyo בפריס ומי שיעמוד בראש המרכז החדש לאמנות במונטפלייה הצליח להפוך אותה לרגע של רפלקציה. הוא מתווה לצופים מסע לתוך ההווה המוגדר,יותר ויותר כעידן הAnthropocene ,העידן שבו,לראשונה, האנושות היא גורם מכריע בשאלות סביבה. הגירה ואקלים, פרימת רקמות חברתית בשל זיהום והכחדה של שרשראות מזון ושינוי מהותי של מה שנתפס בעבר כ”טבע” מהוות את הציר הקונצפטואלי המרכזי בביאנלה. Extrakorporal (2019), אחת העבודות הבולטות הנוגעות בכך היא של צמד האמנים Pakui Hardware (Neringa Cerniauskaite and Ugnius Gelguda) הפועלים בווילנה וברלין . הם ייצרו חלקי גוף ,בשר,בטכנולוגיות רפואיות המשמשות ליצירת “חלפים” לחלקי גוף ומגדירות ומאתגרות את ההפרדה בין טיבעי למלאכותי.
בוריו משתתף בשיח הפנימי בין ביאנלות שאני מבחינה בו שוב ושוב בשני העשורים האחרונים כגורם מעצב של שיח האמנות. כמו בביאנלות של ג’וני Massimiliano Gioni ושל Okwui Enwezor 2015 , בוונציה שתי ביאנלות שיצרו אדוות רעיוניות משמעותיות (בניגוד לזו ב 2017) יש ב”יבשת השביעית” אמנים מהעבר ואמנות המרחיבה את תפיסת המציאות לתפיסות לא רציונליסטיות – מדעיות כשהיסטוריה אלטרנטיבית, ממוצאת, הלחמה של מיתוסים מהווה, אם נרצה כלי לבירור הווה ואקסטרפולציה לעתיד. לצד אלו הוא יוצר מקום לאמנים המשתמשים בכלים מחקריים מדעיים לשרטט את התמונה הרחבה של התרחשויות אקולוגיות בעשור האחרון. Armin Linke, אמן העוסק בעיקר בקולנוע וצילום מציג מיצב גדול, למעשה תערוכת יחיד לכל דבר, בה הוא מתבונן בפקעת האינטרסים הכלכלים,המיתוסים, ההיקסמות הנצלנות, האדנות והרוע המרכיבים את יחס העולם לאוקינוסים. הוא מראיין מומחים שחלקם מציירים תמונות אפוקליפטיות, משווה מידע, פועל ספק כמדען ,ספק כמרגל, ויוצר תמונה מרהיבה ומפחידה של השפעות עידן ה Anthropocene .
הקבץ העבודות של Glenn Ligon,מוצגות ב Mizzi Mansion, בית מידות ישן ורעוע בחלקו בביוקדה, הגדול שבאיי הנסיכים. כמו Armin Linke , זו למעשה תערוכת יחיד. Ligon אמן אמריקאי מצוין עוסק לאורך שנים בפוליטיקת הזהויות האמריקאית, בגזענות, באפליה ובכאב.

Glenn Ligon,
AMERICA 2019

כאן הוא ממשיך סידרת שלטי ניאון של המילה AMRICA אך הפעם בשרשרת אורות המשמשת במיסגדים באיסטנבול. הוא מדבר על הגירה יוצאת דופן ומקרין סרט אודות חייו של גיימס בולדווין , הסופר, המחזאי והאקטיביסט האפרו אמריקאי ההומוסקסואל שחי באיסטנבול לאורך שנות ה 60 ותחילת ה 70. הסרט, של Sedat Pakay , מראה את בולדווין באתרים היסטוריים באיסטנבול, בביתו, ואגב כך טורף את הרעיונות שלנו על מגדלורים של חופש מול משטרים אפלים , מערער סטריאוטיפים המוטבעים בנו עמוק לגבי סובלנות ומונח ה”בית”. בשני פסלי ניאון Ligon מבקר את ההווה הטורקי באחד כתוב 29 אוקטובר , , 202המועד העתידי לחגיגות ה 100 למדינה הטורקית שיסד אתא טורק , ובשני 31 מרץ 2019 ,מועד הבחירות המקומיות האחרונות בהן מפלגתו של ארדואן איבדה את כוחה באיסטנבול. העבודות מוצבות בחללי הבית היפיפה באופן שיוצר נרטיב סובטילי. במרכז הבית גרם מדרגות מואר, וריק ואצילי, כמו שרטוט חלל הכאב ששום מחאה, או קבלה מאוחרת לא תוכל לרפא.

Glenn Ligon ,
Pakay, From Another Place(1973),2019

על תפיסות עולם מקובעות, הטעיה וצרכנות, על הצרוף של שמרנות וכוחנות והעוצמה של מנגנוני שיווק קפיטליסטים בשימור הקיים מדבר Simon Fujiwara (המציג לעיתים קרובות בארץ) במיצב It’s a Small World. השיר המתקתק, המוכר מדיסני וורלד, ומהלל את עולמנו הקטן והחביב הוא מוסיקת רקע לגן מיניאטורות מאיימות וסרקטיות בהם גם מיני יריד אמנות.
הביאנלה של ניקולא בוריו ביקרותית, מענינת ופוליטית, ובהקשר בו היא מוצגת, בהחלט נועזת.

הדרכה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים לביאנלה באיסטנבול. 

 לפרטים מחיר ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת WhatsApp ל 0507431106

ההרשמה לקבוצת סיורי הבוטיק בארץ נמשכת (מחיר מוזל להרשמה מוקדמת עד 1 באוקטובר)

The Seventh Continent – the 16th Istanbul Biennial

 

The 16th Istanbul Biennial is a coherent, clear, and fascinating exhibition. Its title “The Seventh Continent,” refers to the 7 million tons of plastic floating in the world’s oceans, locating the Biennial in the contemporary eco-socio-political discourse. As climate change is becoming more visible, the discourse is becoming the major factor defining the developed from developing countries in the global war of survival. At the same time, in the immediate, concrete context of 2019 Turkey, this is a political statement. The very existence of a tolerant, secular event that digs deep to inquire and protest against injustice is a declaration. A specific demonstration did take place when numerous protesters showed up at the festive opening event, all wearing white t-shirts emblazoned with the portrait of arts supporter businessman Osman Kavala, detained without trial since 2017.

Along with a considerably high proportion of Turkish artists, there is an almost total absence of artists from neighboring countries, such as Syria, Iraq, Armenia, Georgia or Azerbaijan. Their absence is glaring, since in the past the Istanbul Biennial was the most important platform for becoming acquainted with contemporary art in this part of the world. “The Seventh Continent” is still fascinating, showing less well-known artists; its uniqueness lies in being not just one more spot along what sometimes seems like a world tour of almost the same “art superstars.”

Curator Nicolas Bourriaud, one of the founders of Palais de Tokyo in Paris, who will soon be heading the new art center in Montpelier, has succeeded in turning the Biennial into a moment for reflection. He designed a pathway for viewers into the present era increasingly defined as the Anthropocene in which humankind is, for the first time, the decisive factor impacting the environment. Immigration and climate, unraveling social fabric because of pollution and the extinction of food chains, the fundamental change in what was perceived in the past as “nature” is also the conceptual axis of the Biennale. One of the most outstanding works on this subject is by the artist duo of Neringa Cerniauskaite and Ugnius Gelguda, exhibiting under the name Pakui Hardware, active in Vilnius and Berlin. They created a piece with medical technological body “replacement parts” challenging the separation between natural and artificial.

Bourriaud is participating in an internal dialog with previous biennials, which I have noticed have been shaping the art conversation the past two decades. Similar to Massimiliano Gioni’s and Okwui Enwezor’s curatorial projects in Venice, which created significant ripples (in contrast to the 2017 Venice Bienniale). “The Seventh Continent” includes artists from the past and art that expands the perception of reality into the irrational or scientific. Instead, artists present an alternative, invented mythical history as a tool to clarify the present and extrapolate into the future. The curator has also created a opportunity for artists using scientific methodology to depict an expansion of ecological events of the past decade.

Filmmaker and photographer Armin Linke’s large-scale installation – practically a solo show – explores the tight web of economic interests and the world’s evil sense of ownership of the oceans. He interviews experts, some of whom predict an apocalypse, cross-matches data like a scientist or a spy to create a breathtaking, frightening picture of the impact of the Anthropocene.

American artist Glenn Ligon’s works are installed in the Mizzi Palace, a 19th century mansion on Büyükada Island in what is essentially a one-person exhibition. An excellent artist, Ligon has been engaged for years in the politics of American identity, racism, discrimination, and pain.

Here he continues his series of works with the word “America” in neon, but this time with a string of lights used in Istanbul mosques. He addresses immigration from an unusual point of view, screening a film on author James Baldwin (1924-1987), African American and homosexual, who lived in Istanbul during the 1960s to about ’71. The film by Sedat Pakay shows Baldwin in historic sites in Istanbul, at home (which, by the way, destroys any ideas one may have had about refuges of freedom in dark regimes, and shakes up deep-seated stereotypes about tolerance and the concept of ‘home’). In two neon sculptures, Ligon criticizes current times in Turkey with one sculpture inscribed “29 October 2020,” which will mark the centennial of the republic founded b Atatürk, and the second, “31 March 2019,” the date of the local elections when Erdogan’s party lost power in Istanbul. The works are installed in the lovely mansion to create a subtle narrative. At the center of the building is an illuminated stairwell, empty and noble, seeming to delineate a space of pain that no protest or late acceptance can heal.

In his installation It’s a Small World, Simon Fujiwara (who often exhibits in Israel), touches upon fixed worldviews, deceit and consumerism and the combination of conservatism with aggressive and powerful capitalistic marketing means to maintain the status quo. The saccharine song from Disney World praising our small, cute world is the background music to a threatening and sarcastic garden of miniatures comprising a mini art fair.

Nicolas Bourriaud’s Biennale is critical, interesting, and political, and, in the context in which is it presented, is definitely daring.

Simon Fujiwara, It’s a Small World,2019

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art