סופה להתקיים – רגישויות משותפות|Human Nature: Shared Sensitivities

אוצרת ד”ר סמדר שפי

משתתפים: מיכה אולמן, ורדי בוברוב,דוד בן הרא”ש ,פסי גירש, אבנר שר

חמשת המיצבים בתערוכה ‘סופה להתקיים – רגישויות משותפות‘ הם זירות  חציבה אחר גלעין פנימי, חיפוש נקודת המגוז של המציאות. כותרת הביאנלה השנה, ‘לשם שמים’, לקוחה מהמשנה: “כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים” (אבות ה, יז). העבודות נוגעות בשסוע, בנתון במחלוקת, כמצב שהוא אולי בלתי פתיר, אך ההימצאות בו יכולה להיות מעשירה. קוּרים של משמעות מקשרים בין העבודות: בכולן יש עיסוק באזורים לימינליים, בגמישות ובקיבעון, כמו גם בתהייה על המקום שבו הדרכים נפרדות לכדי מחלוקת ומתקרבות לכדי פיוס.

Pesi Girsch, Window and the Shadow of Books (detail ) 2019
Courtesy of: The Jerusalem Biennale
Photo: Daniel Rachamim

עבודתו של מיכה אולמן, ‘שולחן חול’, ממשיכה את שולחנות החול שהעסיקו אותו מראשית דרכו האמנותית בשנות השבעים. בתיבת ברזל מכוסה זכוכית סידר אולמן חול סביב פתח שצורתו כקווי מתאר של בית סכמטי: גג מחודד ודפנות ישרות. במידה מסוימת הדימוי אבסורדי: שולחן שמכיל בית שתוכנו מאיים להינגר מתוכו, ואף על פי כן, באופן כמעט הרואי, הוא נותר יציב וקווי המתאר נותרים שלמים. על הרצפה התאורה מתווה צל כפול – בית מחולק.כפול ההשולחן, כדימוי, מכיל הקשרי פעילות יומיומית של אכילה ושיחה; בהקשר היהודי יש לו משמעות מטאפיזית כתחליף למזבח; ובהקשר הצבאי הוא מזכיר את שולחנות החול הצבאיים שבהם נקבעים מהלכים אסטרטגיים קרי מסעות הרג. פקעת המשמעויות המורכבת הזאת מעיבה על הקריאה האופטימית, החד ממדית, של השולחן כמקום של יישוב מחלוקות בדרכי שלום.

Micha Ullman, Sand Table , 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

גומיות משרד הן חומר הגלם ל’הנפילה’ – המיצב של ורדי בוברוב. החפץ הטריוויאלי מתקשר לפרוצדורות, אדמיניסטרציה וביורוקרטיה, ודבקה בו מידה של קטנוניות וצייקנות. בוברוב מתבוננת באלסטיות של הגומיות כבתכונה אנושית. היא בוחנת את המקום בו הגמישות פוקעת והגומי הכנוע הופך למצליף. בספרו של אלבר קאמי, ‘הנפילה’ (1956) נוכח המתח התמידי בין הרצון לחיות לאור אידאליים מוסריים, לבין הצורך להתפשר. צבע הגומיות המזכיר עור אנושי מחזק את הזיקה האסוסיאטיבית, והופך אותן למסמנות פשרה, אולי תבוסה מוסרית, תחת מעטה הביורוקרטיה והסדר הטוב.

Vardi Bobrow. , Fall. 2019
Courtesy of: The Jerusalem Biennale
Photo: Daniel Rachamim

חיכוך של זמן ומרחב, אובייקטים וזיכרון מקבל צורה מוחשית במיצב של פסי גירש, ‘חלון וצל ספרים’. גירש יצרה מיצב תלת ממדי, המורכב ממאות כרכי האנציקלופדיה העברית, לצד צילומים. הצילומים , כולם מצולמים באותו חלל, ובהם ספרים ופריטי ריהוט מעוצבים כמיזנסצנות, כבימת תיאטרון, רגעים קפואים של יופי וכאב מופקעים ממהלך הזמן. באנציקלופדיה מהדהד כישלונה של אופטימיות כפולה: זו של עידן ההארה, של האמונה שניתן להקיף את הידע ושיסודותיו בלתי משתנים; וזו של ימי ראשית המדינה, בהם הוצאה האנציקלופדיה העברית הראשונה כמימוש הצרוף של אוצר התרבות הכללי והיהודי. הכרכים המושלכים כעת ללא חפץ, הופכים בידי גירש לחומר המסמן מפגש בין זיכרונות אישים, כמיהה לזמן ספציפי ועבר נוסטלגי, מודרניזם מרוסק. צילומי האנציקלופדיה ליד הכרכים עצמם יוצרים מפגש פיזי עם תרבות כתב וספר, קשב ודממה שכמעט נכחדו.

דוד בן הרא”ש מגדיר חלל, ממסגר אותו במתכת ויוצר בתוכו שיח מרהיב בין חומר וצורה. הוא מתדיין עם האמנות כמהות, כווקטור בעל כיוון פנימי שפעולת האמן מתנהלת מולו ואיתו, כשגם אקראיות ממלאת תפקיד. בן הרא”ש משתמש במלח – חומר מחטא ומרפא, משמר וגם ממית – עץ ושעווה, לצד חומרים מלאכותיים כמו סיליקון וניילון, ויוצר דיאלוגים דיאלקטיים ביניהם, כשאופני עיבוד כמו חום יוצרים בהם שינויים בלתי צפויים. בתוך המרחב שסומן, מוכלת ואפילו נחגגת מידה של אי-ודאות, מחלוקת שניתן לשהות בה. שם העבודה Negative Capability הוא מונח שטבע המשורר הרומנטי ג’ון קיטס, ליכולת להיות באי-ודאות וספק, ולהעדפת היופי על פני הידיעה.

David Benarroch,Negative Capability ,2019 Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

אבנים ועליהן טקסט (טכניקה מעורבת) יוצרות דימוי  בו מולחמות יחד תרבות ואלימות. ב’כראשנים’ אבנר שר מתייחס לרגע הדרמטי של ניפוץ לוחות הברית כאשר משה יורד מההר ומגלה שהעם עובד את עגל הזהב. דומה שההכרעה בין הרוחני והחומרי נעשתה והעם פנה לגשמי, לנמוך ולמידי. שר משכפל שוב ושוב את הפסוקים המספרים כיצד אלוהים מבשר למשה שהעם לא חיכה לו, וחזר לעבודת האלילים. האבנים מסמנות אלימות, בימינו בעיקר פוליטית, מאזכרות סקילה, וגם את המנהג היהודי של הנחת אבן על קבר.

Avner Sher Like the First, 2019
Courtesy of the Jerusalem Biennale, Photo Daniel Rachamim

במקום הנוגה שבין זיכרון לבנייה מחודשת של עבר; בין היכולת לראות באי-הסכמה ראשית הדיון ולהכיר ביופיו של המעורפל – שם נמצאות רגישויות משותפות, ואלו סופן להתקיים.

במסגרת  הביאנלה של  ירושלים  2019  . מוזיאון וולפסון לאמנות יהודית , קינג גורג 58 , ירושלים .
עד 28 נובמבר 2019 .

                  הביאנלה לאמנות, ירושלים 
                 סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי
יום רביעי,  23   אוקטובר 2019,  10:00 – 12:30
לפרטים והרשמה שלחו Whatsapp   לסמדר  0507431106  או אימייל ל
  thewindowartsite@gmail.com

Pesi Girsch, Angel 2015

The five installations in Human Nature: Shared Sensitivities delve into themselves, searching for a core, a point at which reality converges. “For Heaven’s sake,” the theme of the 2019 Jerusalem Biennale, comes from the Mishna: “Every dispute that is for the sake of Heaven will in the end endure” (Ethics of the Fathers 5:17). The works touch on the fracture found in every dispute, a situation that is, perhaps, unsolvable, but whose ideas may enrich. Webs of meaning connect the works: all relate to liminal areas, to flexibility and obsession, as well as meditation on the point where paths in a dispute separate and converge in reconciliation.

 

The work by Micha Ullman, Sand Table, continues his sand tables from the early 1970s. In a glass-covered iron box, Ullman arranges sand around an opening shaped as an outline of a house with a pointed roof and straight walls. The image is somewhat absurd: the image of the house within the box-table whose contents, sand, threaten to spill out. Yet, in an almost heroic fashion the sand remains stable and its outline remains unblemished.  The table contains the meaning of everyday activities like eating and conversation; in a Jewish context it holds metaphysical meaning as the substitute for an altar; finally, in the military context, it recalls the sand tables used to determine military operations. This complex skein of meaning darkens the optimistic, one-dimensional understanding of the table as a setting for the peaceful settlement of disputes.

Rubber bands are the raw material in Fall, the installation by Vardi Bobrow. The trivial object connects with paperwork and bureaucracy and exudes a degree of pettiness and parsimony. Bobrow sees the elasticity of the rubber bands as a personality trait. She explores the limits of flexibility and at what point the submissive rubber becomes a whip. In The Fall (1956) by Albert Camus, constant tension exists between the yearning to live according to high ideals and the need to compromise. The color of the rubber bands, reminiscent of human skin, reinforces the connotations and transforms them into a sign of compromise, or maybe moral defeat, in homage to bureaucracy and order.

Friction between time and space, and objects and memory, becomes tangible in the installation by Pesi Girsch, Window and the Shadow of Books. Girsch created a three-dimensional installation consisting of volumes of the Encyclopedia Hebraica and photographs. The photographs were all shot in the same space and show books and furniture designed as a mise-en-scène, like frozen moments of beauty and pain seized from the passage of time. The encyclopedia echoes the failure of twofold optimism: the belief from the Age of Enlightenment that knowledge can be encompassed and that its foundations are unchanging; and the early days of the State of Israel, when the first Encyclopedia Hebraica was published and signified the culmination of general and Jewish culture.  The now discarded volumes are transformed by Girsch into a material that signifies a meeting of personal memories, the longing for a specific time and a nostalgic past, and a crushed Modernism. The photographs of the encyclopedia alongside the volumes themselves create a physical encounter with written culture and books, an attentiveness and silence that have almost disappeared.

David Benarroch defines a space, frames it in metal and creates a spectacular dialogue between material and form. He approaches art as an essence with an internally directed vector, with and against which the artistic act evolves, but where randomness also plays a role. Benarroch uses salt, a material that disinfectants, heal, preserves and even kills, wood, and wax, along with synthetic materials like silicone and nylon. He creates dialectical dialogues between the materials that processing methods, such as heat, change in unexpected ways.

A degree of uncertainty is contained, even celebrated within the delineated space: a dispute in which one can spend time. Negative Capability, the title of the work, was a term coined by the Romantic poet John Keats to describe the ability to remain uncertain and doubtful, and to value artistic beauty over understanding.

Stones marked with text create an image that weld together culture and violence. In the mixed-media installation, Like the First, Avner Sher refers to the dramatic moment when Moses smashes the Tablets of the Covenant after descending Mount Sinai and discovering that the Israelites are worshipping the Golden Calf. When forced to choose between the spiritual and the corporeal, the people turned to the corporeal, the base and the instantaneous. Sher repeatedly replicates the verses describing how God reports to Moses that the people have returned to idolatry. In contemporary imagery, stones symbolize violence, especially political violence, as well as execution by stoning and the Jewish custom of placing a stone on a grave to mark one’s visit.

In the melancholy space between memory and rebuilding of a past, and between the ability to first find a discussion in disagreement and to recognize the beauty of ambiguity – this is where we find shared sensitivities. These are what will endure

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in פיסול ומיצב, צילום and tagged , , , , , . Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art