טקסט המודעה של בית לאמנות ישראלית “הציור הוא סקס”, (קטע מפרסום הקורס :”8 תשובות אפשריות לשאלה – מהו ציור?” יוצר תחושה עזה של סלידה פיזית. (ראו הצילום)
הטקסט הרגרסיבי מעלה זיכרונות מעברו עולם האמנות הישראלי כשהיה נגוע בסקסיזם בוטה, שוביניזם גס והתאפיין באמנות שברובה הייתה בינונית (במקרה הטוב). אם ” העין בועלת את העולם והמכחול הוא פאלוס.” הרי מה שנשים עושות אינו נחשב, אינו ראוי לקריאה ודיון. אפשר להמשיך להדיר נשים ומי שאינו רוצה, או יכול ,לראות באמנות פורקן אגרסיבי, זיון העולם, פשוט אינו שייך.
רמת הטקסט ,כפי שכבר ראינו, מביכה : “ניתן להדגים את מעשה הציור כסקס בעבודות של פיקאסו, פולוק, רפאל, פיליפו ליפי ובמבט מקומי בעבודות של אופיר דור, גרשוני ומרים כבסה”.
“להדגים את הציור כסקס”???. אפשר להדגים גם אכילה כסקס , ספורט כסקס ,כתיבה כסקס, והשאלה היא למה הדגמה כזו מובילה ?חזרה לתפיסות שנשים הן דגם חסר של הגברי ?
לרשימת הגברים שעבודתם תסקר בשיעור נוספה, אחרונה חביבה, מרים כבסה. אפשר לשמוע, מבעד למודעה, את הרגע בו הפציעה ההכרה, בהנהלה (או ביח”צ), שאין אף אמנית ברשימה ונדרשה הוספה לשם ה”איזון”.
נחשוב על האמנים שברשימה, על פולוק למשל. כינויו כ “Jack the dripper” רלוונטי, מהדהד את תרבות האונס והדורסנות של הכותרת הפסבדו אינטלקטואלית. ג’קסון שהתזות המכחול שלו נתפסו כשפיכה רבת און. קריאה כזו, כאחת הקריאות, סבירה בהחלט, אך בקריאה המצמצמת ,הצרה, של אמנות כסקס , היא חזות הכל. לא נדרשת חקירה רבה כידי לראות את הקשר בין קריאה כזו לכך שנדרשו עשורים אחדים אחרי מותו של פולוק עד שהאמנות של לי קרסנר, אמנית מצוינת ובת זוגו, זכתה לקריאה עצמאית.
ואז באה הנוצה האינטלקטואלית בקטע המביש שלפנינו. ” על פי הפילוסוף מרסיליו פיצ׳ינו שפעל בימי הרנסנס – האמן נכנס להריון מההשראה וכך נולד הציור”. פיצ’ינו, כתב בהרחבה על אהבת היופי כאמצעי לגאולה, להתקרבות לאהבת האל ועל היחס בין שני אלו לאהבה גופנית (פיצ’ינו מקיים דיון ער עם הדיאלוגים של אפלטון). כמו רבים אחרים , גם הוא, השתמש הריון ולידה כמטאפורה ליצירה .מטאפורה זו שונה מהותית ממטאפורה של סקס ובעילה.
למקרא ההתייחסות ל”מבט” ה GAZE באמנות אי-אפשר שלא להתקומם וגם לדאוג. ” נקודת נוספת למחשבה היא על נשים או גברים שחשים אי-נוחות ממבטם החודר של גברים או נשים, כאילו הם מפשיטים אותם במבט. כלומר, האם לראות זה לקחת בעלות, לראות זה לבעול, לראות זה לדעת?”
בשפה מגדרית שיוונית -צדקנית נדחסות מאות שנות החפצה של נשים באמנות לשאלה”האם לראות זה לבעול? . השאלה נידונה שוב ושוב, מאז סוף שנות ה 80. נזכור למשל, את ספירת המלאי המפורסמת של עירומות במוזיאונים שערכו ה GUERILLA GIRLS , שקיבלה ביטוי חזותי בעבודות כמו הפוסטר ה מ 1989
Do women have to be naked to get into the Met. Museum?
מבטים חודרים ש”כאילו הם מפשיטים אותם במבט” הם הטרדה מינית, לא סקס שאמור להיות בין פרטנרים שותפים. אי ההבנה של ההבדל מדאיג , ושוב לוקח לימים בהם עולם האמנות היה מלא גברים, אמנים טובים ורובם פחות, שחשבו שהטרדה היא התנהגות לגיטימית.
משפט הסיום של הקטע הקצר והדוחה פורנוגרפי ממש. “מתי ואיך מתרחש המעשה הפאלי בפעולת הציור” שואלים הכותבים ,והנה מה שהחל בשאלה “האם הציור הוא מעשה סקס? ” מסתיים באקסיומה: יש מעשה פאלי בציור והשאלה היא איך בדיוק (ואולי בעזרת איזו ויאגרה) הוא מתקיים.
מבחיל. סקס, גילה גם בית לאמנות ישראלית, מוכר .
