מתח גבוה- תערוכה ראשונה בחלל האמנות נסימה לנדאו |High Voltage  – Nassima Landau Projects

בגלריה “נסימה לנדאו” החדשה החלל אמנם לא אידאלי, בעיקר בשל התקרה הנמוכה,  אבל הפתיחה מחדר קידמי מואר, משקיף ונשקף מהרחוב, הנמשך  למסדרון וחלל פנימי הופכת אותו לנעים בהחלט. התערוכה הראשונה, “מתח גבוה” לא מפרה את שלוות החלל.

מתח וודאי שאין באסופה המנומסת להפליא של ציורים שרובם לא גרועים  אבל רק בודדים מהם  מצליחים להיות יותר מכך. הפער בין ההצהרות בטקסט הנלווה ” עבודתם (של האמנים ,ס.ש) מפיחה חיים חדשים בציור הפיגורטיבי, תוך הרחבה של משמעות המונח פיגורציה”, לבין עבודות לב הקונצנזוס המוצגות לא יכול להיות עמוק יותר.

מביכה ממש היא האמירה  ש”התערוכה מאפשרת הצצה לשינוי המתחולל בעולם בקרב אמנים פיגורטיביים, עבור אלה שבוחרים להשתמש בציור כמדיום סובייקטיבי יותר. כאשר שכבות פיגמנט, צורות ורפרנסים, מייצרים נרטיבים פתוחים לפרשנויות רבות”.  סובייקטיבי יותר ממה? ומדוע נדרשה האמירה “… מייצרים נרטיבים פתוחים לפרשנויות רבות ” טובה לכל עת ומתאימה לכל אמנות או בלשון מעודנת פחות, חלולה.
מבין העבודות הלא מפרות שלווה, המתאימות ככתם צבע  לכל חלל, מתבלטות העבודות של אן טואבה העשויות קולאז’ים

מניירות קטנים עליהם היא מציירת דימויים הנראים כלקוחים מבתי בובות. הזיקה לציור אמריקאי נאיבי, מ  Grandma Moses,  ועד  Clementine Hunter  ניכר. היא  מצרפת פרספקטיבות  שטוחות, וכאלו ממבט על וצד למה שנדמה תחילה מתוק כבית בובות אך מרמז וטורד כמו בתי הפרברים האמריקאים בסרטים של דיוויד לינץ . העבודה בצרוף של קולאז’ וציור שכיחה בשנים האחרונות כשאחת האמניות המרתקות היוצרת כך היא Njideka Akunyili Crosby. קרוסבי אמנית ניגרית – אמריקאית שחלק ניכר מעבודותיה גדולות ממדים, משתמשת בקולאז’ שבו משולבים בדים, נייר עיפרון צבעי אקריליק ועוד. החללים הציור  שלה טעונים בעוצמה ודחיפות, במודעות מחודדת להיותם פרגמנטריים.  מעניין לחשוב על טוואבה גם ביחס לחלק מהעבודות של אלה אמיתי סדובסקי  קולאז׳ בדים, צבעי שמן וצבעי אקריליק והמרחבים שהיא יוצרת הופכים במיטבם למבוכים סיפוריים.
עבודות של גיא ינאי , נירית טקלה וגדעון רובין , שלושת האמנים הישראלים בתערוכה מיוצגים בעבודות אופייניות לסגנונם ולאו דווקא חזקות במיוחד. יתכן בהחלט שהדבר נכון גם לאמנים אחרים בתערוכה שנדמת קצת כמו שמיעה של קאברים של להיטים גדולים. אפשר להיזכר בה בציור של דנה שוץ Dana Schutz, גארי יום Gary Hume וגם ננסי קדוגן Nancy Cadogan.  יתכן שהדבר נובע מכך שחלקן הגדול של היצירות נוצרו, כך נכתב, במיוחד לתערוכה. ציורים מוזמנים מאכזבים לא אחת והתעוכה כן מדגימה זאת היטב.
אפשר לקוות שהתערוכות הבאות יהיו בעלות משקל רב יותר, שהשמחה על פתיחת גלריה חדשה, במיוחד בתקופה מאתגרת זו, לא תתפוגג.

 נסימה לנדאו – אחד העם 55,  תל אביב

מבט יוצא דופן על 2020  באמנות – השנה הכמעט אבודה (?)
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  4 ינואר 2021,  20:00
לינק לרישום ותשלום

https://forms.gle/QNT3iiQwgxrwQxag8

 משינוי באופן קריאת סמלים והיחס לפיסול חוצות, דרך אתגור עקומת ההירכיה בעולם האמנות, השאלה האם  אמנות חיונית ולמי, תערוכות שהחמצנו ואופני התבוננות, שינוי מפת הירידים, חילופי גברי ועוד, לאו דווקא בסדר הזה, בהרצאה שתתן מבט אד הוק על התרחשויות בארץ ובעולם .
                            לבירורים שלחו הודעת WhatsApp  ל 0507431106 

High Voltage  – Nassima Landau Projects

 Although the space of the new gallery Nassima Landau Projects is not ideal, due to its low ceiling, the graceful, well-lit front room opens onto a hallway leading to an inner room and creates a definitely pleasant place. However, the inaugural exhibition, High Voltage, does nothing to disturb the serenity of the space.

There is no voltage in the incredibly polite, tame collection of paintings. Most are not bad, but only a few succeed in rising above that. The gap between the declarations in the accompanying text, “They all breathe new life into figurative painting, pushing the boundaries of what figuration can mean…” and between works at the heart of the consensus currently on view, cannot be deeper. What is truly embarrassing is the statement, “The exhibition offers just a glimpse to how much the world has changed for figurative artists, and for those who choose to use painting as a highly subjective medium. Its tactile layers of pigment, form and references create narratives, that are open to ambiguous interpretations and ultimately to new inventions.” More subjective than what? The hollow statement “creating narratives open to many interpretations” is always applicable to all types of art.

From among the works that are no more than color patches that would complement any space, the works by Anne Toebbe stand out, made of gouache and cut paper collage on panel. Her link to naïve American painting, from Grandma Moses through Clementine Hunter, is obvious. She combines flatness and multiple perspectives of what at first seems to be a miniature dollhouse, but is as insinuating and troubling as the houses of American suburbia in David Lynch films. Works combining painting and collage have been shown frequently over recent years. One of the most fascinating artists making art in this way is Nijdeka Akunyili Crosby, a Nigerian-American artist. She uses fabrics, paper, pencil, acrylics and more in her collages, charging her painted spaces with power and urgency and the sharpened awareness of their fragmentary state. It is interesting to think about Toebbe in relation as well to some of the works by Ella Amitay Sadovsky with their fabric collages, oils and acrylics. In the best of her works, the spaces Sadovsky creates become narrative labyrinths.

The three Israeli artists in the exhibition – Guy Yanai, Nirit Takele and Gideon Rubin – are represented by works in their typical style, and not necessarily their strongest. It may be possible that this is true, as well, of the works by the other artists on view. The exhibition seems like hearing covers of big hits. It is possible to think of Dana Schutz, Gary Hume and Nancy Cadogan, because perhaps many of the works were made specially for the exhibition, as is stated in the text. Commissioned paintings are often disappointing.

One may hope that the next exhibitions will have more substance, and that the optimism of the opening of a new gallery – especially during this challenging period – will not dissipate.

Ahad Ha’am 55 TLV