כבר קיומו של האירוע השנתי הראשון של איגוד האוצרות.ים היה ראוי להיחשב כהישג. הערב המוצלח, המעניין, היצירתי ובעיקר האווירה הקולגיאלית בה נערך אתמול (29 מרץ) הופכים אותו למקור לתקווה שההשלכות שלה הן מעבר לשאלות מקצועיות גרידא. המארגנות.ים הצליחו ליצור מסגרת מפגש נעימה, מקום לשיח, אמנם קצר ובלתי מחייב, לאחת מקבוצות האנשים הביקורתיות, האינדיווידואליסטיות ואולי הציניות ביותר.
עבודה באוצרות אינה מוערכת כראוי כבר שנים. במבט רחב, הקמת הארגון נובעת משינוי מתמשך והבנה מחודשת של חשיבותם של ערכים סוציאליים, שינוי שבארץ אפשר למקד בקיץ המחאה 2011, שגעש כעשור אחר גאיית גל הפרטות הענק בשנות ה 90. הכוונה להפרטות שהובילו ליצירת (או חיזוק ) שכבת האוליגרכים המקומית וכיום מתחילים להיחשף יסודות השחיתות עליהם נבנתה. בתרבות הופרטו מוסדות כמו “אמנות לעם” שבמבט לאחור אפשר לראות שלמרות חזותו המאובקת עשו עבודה חשובה. קרנה של התרבות בארץ ירדה במקביל לירידה קרנם של מדעי הרוח שהתרסקו בעידן ה”start up nation”.
המעגל שנוצר בתחום זה, אי שם משנות ה 80 או ה 90 היה סחרחרות הידרדרות שהארגון יהיה , אולי בבחינת הילד שמכניס אצבע בסכר המתרוקן. לצד מידה רבה של סטגנציה באוצרות במוסדות הגדולים צמח שדה אמנות עצמאי שבו היו כמה וכמה אוצרות.ים בולטים. אלו נהנו לא פעם מהכרה, אך לזו לא התלוותה תמורה כספית שאפשרה יצירה איכותית לאורך שנים.
IMG-8379
במהלך שנות ה 2000 בהן תחום האמנות הפך למגרש משחקים למגה עשירים, ובלמי האיכות שפעלו בעבר נשחקו (לא במקרה גיבורת “להמציא את אנה” סדרת המציאות של נטפליקס שואפת להקים מועדון/גלריה פרטי) אוצרות עברה תהלכים מקבילים: מחד הפיכה למוצר זול – כאשר א.נשים בעלי השכלה נרחבת,ו יכולות מוכחות קיבלו שכר מעליב, לא פעם תחת התרוץ של קבלת “חשיפה”, ומאידך הפכה אוצרות, כמו עשיית אמנות, למין תחביב להתנאות בו, קישוט עם ניחוח אינטלקטואלי שעם שימוש בז’רגון עכשווי, מוסיף הילה. בשני התהליכים יש חשיבות עליונה לכך שמדובר במקצוע שהפך למקצוע נשי במובהק – להערכתי כיום מעל 90% מהעוסקים בתחום הן עוסקות. כמו תחומים אחרים שהפכו למזוהים כבעלי רוב נשי, היוקרה והשכר צללו.
באופן כמעט טרגי-קומי, תרומה משמעותית להידרדרות מקצוע האוצרות הייתה לעולם האמנות עצמו שבמרוץ הכלכלי הבלתי נסבל אליו נקלע מיהר לייסד תוכניות הוראה לאוצרות. אלו מעניקות מספר רב של תעודת אוצר.ת. בוגרי.ו התוכניות (שאיכותן המגוונת נעה ממצוינות ועד, ובמקרה הרע לכאלו שגובלות בשרלטנות) ישמחו, לא פעם לעבוד בחינם. היות ואין מדד ברור לאיכות העבודה, זו לעיתים קרובות תימדד בקשרי האוצר.ת חברתיים/עסקיים/משפחתיים למכור את האמנות שיציג.
מוסדות, ממשרדי עריכת דין עתירי ממון ועד אוספים פרטיים וארגוני צדקה מתייחסים לאוצרות כאין התנדבות חביבה שדורשת (אולי) כיסוי הוצאות.
ארגון האוצרות.ים נמצא מבחינות רבות בשלב ירח הדבש: קשה לא להסכים לכך ששכר האוצרות.ים, גם בחלק ניכר מהמוסדות, אינו מתקבל על הדעת. סטטיסטיקה של הארגון מעלה שהשכר השנתי החציוני הוא 30,000 אלף ₪, כלומר כמחצית שכר המינימום. גם על הצורך לבסס תרבות של עבודה עם חוזים מוגדרים אין חולק וכך גם לגבי הזכאות המלאה של אוצרות.ים לקבל קרדיט מלא.
מקימות.י הארגון ומפעילות.יו בשנתיים האחרונות, בראש אלפא חיימוב, ביקשו גם לייסד תרבות של שיח וקולגיאליות והחלו בכך, הלכה למעשה, במפגש אתמול בו נערכו דיוני ‘שולחן עגול’ במבחר נושאים. מעניין לראות שבמקביל לאיגוד העצמאי של האוצרות.ים חלה גם עלייה דרמטית בפעילות של סניף ICOM הישראלי בפעילות בנושאים שחלקם דומים. אפשר לקוות ש’קנאת סופרים’ תרבה חכמה.
האתגרים המורכבים של ארגון האוצרות.ים עוד לפניו. שאלות של הגדרת אוצרות ואיכות אוצרות ידרשו התבוננות. המושג שהפך מילה נרדפת לכל בחירה (וליקוט במקרה הרע ) בכל תחום מאוכל, ריהוט ועד אופנה סופג חבטות מכל צד. יש חוסר אבחנה מוחלט בין ארגון תערוכה – כמו איסוף עבודות מאמנים למכירת צדקה – לבין אוצרות המנסחת היגד על העולם.
בארוע נמסר שבחירות פתוחות ודמוקרטיות לועד המנהל יערכו בקרוב כך שמבחן הארגון קרב. אם יצליח, ואקווה שכך יהיה, המשקל של תרומתו לתרבות הישראלית יכול להיות מעבר למשקל הסגולי של התארגנות עובדים.
***
רשימת העושות.ים במלאכה בארגון האוצרות.ים כפי שהתקבלה מאלפא חיימוב, מתפרסמת כאן במלואה:
קבוצת ההיגוי: אלפא חיימוב, הדסה כהן, אלעד ירון, גליה בר אור, לאה אביר, ניצה פרי, רולא חורי, טלי בן נון, נועה רוזנברג. ועדת תוכן: (הדסה כהן), בר ירושלמי, טלי קיים, מאיה במברגר, דביר שקד, חגית ורנר ושחר בן נון. ועדת גלריות עירוניות: (ניצה פרי), אפי גן, שירלי משולם, קרן וייסהאוז, רוני ראובן, גבי יאיר , עדי אנג’ל, ועדת מחירון בבנייה: סאלי הפטל נווה, מעין שלף, אבי לובין. יעוץ במחירון: שרי גולן, הגר רבן.: אירוח פגישת ועדת היגוי : קרני ברזילי. ארגון ואירוח במפגש צפון: רות אופנהיים
*גילוי נאות – לימדתי בתוכניות אוצרות שונות.
Thoughts on the first annual event of the Curators’ Union
The very fact that the Curators’ Union held its first annual event should be considered an achievement. The interesting, successful, creative evening, and especially its collegial atmosphere made it into the source of hope with ramifications that go beyond professional issues. The organizers created a pleasant framework for meeting, a place for discussion between some of the most critical, individualistic, and perhaps cynical people.
For years, the curator’s work has been under appreciated and underpaid. From a broad perspective, the Union was established against the backdrop of continuous change and re-evaluation of social values. We can date this change to the “Summer of Protest” of 2011, an upheaval that followed the huge wave of privatization a decade earlier. I am referring to the agreements that led to the creation (or strengthening) of a stratum of local oligarchs; at present, their corrupt foundations are beginning to be revealed. In the culture field, institutions such as Omanut La’am were privatized. A retrospective look shows that despite it drab look they accomplished a great deal. The value of culture in Israel declined along with the depreciation of humanities studies in the era of the hi-tech “start-up nation.”
A vicious circle of decline arose in the field somewhere back in the 1980s or ‘90s, against which the Union would be like the boy and the dike. The stagnation in curating practices in large institutions gave rise to independent curators, several of whom were outstanding. They were frequently appreciated but received no monetary compensation that facilitated long-term high quality practices.
Since the millennium, as art became the playground of the ultra-rich, the “brakes” on quality control in the past became worn out. (It is no coincidence that the main character in “Inventing Anna,” Netflix’s reality series, strives to establish a club/private gallery). Curators experienced parallel processes: on one hand, curating became a cheap commodity, as curators with a broad education and proven abilities received a paltry salary, frequently with the excuse that the curator would receive exposure; on the other hand, curating, like making art, became a kind of hobby, decoration with a touch of the intellectual, with an aura added by contemporary jargon. I must note that the profession has become clearly feminine with an estimated over 90% in the field are women. As in other professions that became identified as “women’s jobs,” its prestige and salary plummeted.
In an almost tragicomic way, the art world itself contributed to the decline of the profession of the curator. During the unbearable economic race, there was a rush to establish programs of curatorial studies, with a certificate at the end of the course. The quality of these programs varied (in the worst case scenario bordering on charlatanism) with many graduates happy to work for free. Since there is no clear index to measure the quality of the work, the result will always be assessed by the curator’s social/business/family ties to sell the art that is on display. Institutions, from law offices with plenty of money through private collectors and charitable organizations refer to curating as a kind of “nice” volunteer work that (perhaps) requires expenses to be covered.
The Curators’ Union is still in its “honeymoon phase” in many aspects. It is hard to disagree with the statement that at present, the majority of institutions offer a fee for curating that is unacceptable. The Union’s statistics show that the median annual salary of a curator in Israel is NIS 30,000, i.e., approximately half the minimum wage. Furthermore, there is no disagreement on the need to establish a work culture based on defined contracts and the right of the curator to receive full credit.
The founders of the Union and those who have been running it over the past two years, headed by Alfa Haimov, have been striving to establish a culture of discourse and collegiality and began to do so in practice at last night’s meeting in which there were round table discussions on a variety of subjects. It is interesting to see that parallel to the independent curators’ union there has also been a dramatic rise in the activities of the Israeli branch of ICOM referring to similar issues, with some in common. We can only hope that competition will drive more productivity.
The Union is still facing complex challenges. Questions of the definition of the curator’s work and quality guidelines require further examination. The concept that became a synonym for choice (and in the worst case – gathering), in every field from food, to furniture, through fashion, is suffering blows from all sides. There is currently an absolute lack of distinction between organizing an exhibition, such as gathering artworks for a benefit sale – and between etween the organization of an exhibition – such as collecting works from artists for a benefit sale – and between the work of a curator who is formulating a statement to the world.
At the event, we were informed that open and democratic voting for the Executive Committee will be held soon, so that the test of the organization is drawing closer. If it succeeds – and I do hope it does – the weight of its contribution to Israeli culture will go far beyond it being a labor union.
***
Attached is a list of those working in the Union, as I received in full from Alfa Haimov. Steering Committee: Alfa Haimov, Hadassa Cohen, Elad Yaron, Galia Bar Or, Leah Abir, Nitza Perry, Rula Huri, Tali Ben-Nun, Noa Rosenberg. Content Committee: (Hadassa Cohen), Bar Yerushalmi, Tali Kayam, Maya Bamberger, Dveer Shaked, Hagit Werner and Shahar Ben Nun. Municipal Galleries Committee: (Nitza Perry), Effi Gen, Shirley Meshulam, Keren Weisshaus, Roni Reuven, Gabi Yair, Adi Angel. Pricing (in progress): Sally Haftel Naveh, Maayan Sheleff, Avi Lubin. Consultants to the Pricing Committee: Sari Golan, Hagar Raban. Hospitality for the Steering Committee: Karni Barzilay. Organization and hospitality for the meeting in the north: Ruth Oppenheim.
Full disclosure: I have taught in curatorial studies programs.
