הביאנלה  באיסטנבול 2022 | The Istanbul Biennial 2022

+1

English follows Hebrew

הביאנלה  באיסטנבול 2022

מעניינת ומאכזבת. האג’נדה של הביאנלה ה 17 באיסטנבול צפויה: נשים, פליטים ומהגרים ההדרדרות המסוכנת במצב כדור הארץ, וקורי הכוח והכסף המחברים בין נושאים אלו.

              במהלך  הביקור באתרים הפזורים ברחבי העיר תמונת המציאות  הופכת מעיקה יותר, מקבלת שכבות נוספות של עוולות שלא היו מוכרות לי . כך  ב Barın Han , מרכז תרבות שנפתח במה שהיה סדנת אמן קליגרפיה מוצגת עבודה בנושא גירוש ה  chakra עם שחי בגבעות בנגלדש,  ובא 1962 בעת בניית סכר להפקת חשמל הוטבע אזור מגוריו, כפרים וגם ארמון השליט. אנשיו איבדו זהות ותרבות ונושלו מזכויותיהם. המיצב של Pathshala South Asian Media Institute, קבוצה הפועלת בדאקה בבנגלדש מרשים. כמו פרויקטים רבים בביאנלה הוא בעיקר מוביל לקריאה.

Carlos Casas , 2022 Yaklaşım Tüneli Taksim

האוצרים , Ute Meta Bauer, Amar Kanwar ו David Teh הפועלים בשנים האחרונות בעיקר במזרח אסיה ואזור האוקיאנוס השקט אצרו תערוכה הנותנת קול ונוכחות ולבעיות ולהידרדרות האזורים תרבותית ופיזית ששורשיה נעוצים בתקופה הקולוניאלית והוא מואצת בעשורים האחרונים בקצב מבעית. הביאנלה מציגה פרויקט מחקר אחרי פרויקט מחקר, כשגם ההצבות, רובן מרשימות, אינן הופכות לחוויה ריגשית.

        הדיון על מקום החוויה הרגשית באמנות, במיוחד באירועים הבינלאומיים הגדולים מבעבע כבר מאז סוף שנות ה 90 עם אירועים כמו דוקומנטה 1997 שאצרה קתרין דוד כנקודות ציון בהסטת המשקל להצגה בעיקר של חומר דוקומנטרי וכתוב.  (דוד היא יועצת במרכז המחקר בסינגפור בראשו עומדת Meta Bauer). בדוקומנטה של השנה, שאלת מקום או חיוניות החוויה האמנותית עלתה ביתר שאת שהרי מלבד בעיתיות השימוש  בסטראוטיפים גזעניים הייתה תחושה שתכנים קהילתיים- חברתיים למעשה דחקו את האמנות .

בביאנלה הנוכחית באיסטנבול הגישה הדוקומנטרית המכוונת אידאולוגית אינה מספיקה, למרות הסימפטיה לרעיונית ואף שיש גם מספר עבודות שרושמן נשאר עם הצופה אחרי הצפייה. העבודה החזקה ביותר  היא “קיקלופ” מיצב קול ואור שיצר קרלוס קסאס Carlos Casas במנהרה הצמודה לפארק גזי, היוצא מכיכר טקסים. המנהרה נבנתה ב 1992 בעת בניית קו הרכבת התחתית העובר באזור. הצופים נכנסים למנהרה שעוצמת הקול בה בלתי נעימה (מומלץ להשתמש באטמי אוזניים) ועוברים בין אור כחול ואדום, לעבר לא נודע. המנהרה הופכת  לאינפרנו, מסע בשאול בנוסח דאנטה, והאסוציאציות למלחמות, הסתתרות והימלטות הולמות בצופים. סמוך לקצה מתגלים ציורי קיר שחורים גדולים, בהם חורבות מיבנים תעשייתים שכאילו נמסו או קרסו לתוך עצמם. קסאס יוצר איזון ומתח בין היופי המפתה של האור (שמזכיר מועדונים) ללחץ ההולך וגובר של הצלילים הצורמים הנעים בין צלילי ירי למוסיקת טכנו. החוויה מקיפה ומעיקה כששמה יוצר את ההקשר למיתוסים של כוח ופראות (הענקים בעלי העין האחת שחוזרים במיתולוגיה היוונית) והקשריה העכשווים אינם זקוקים לפרשנות. הקרבה לפארק גזי , שעמד במוקד המחאות ששטפו את טורקיה ב 2013 ודוכאו ביד קשה בידי ארדואן (אז ראש ממשלה) יוצר את אחד ההקשרים הביקורתיים הישירים הבודדים לממשל הטורקי בביאנלה זו.

הקבץ העבודות במוזיאון פרה Pera Museum, אתר שבביאנלות קודמות היה בדרך כלל בבחינת תיבת אוצרות של ממש, מצטיין בהצבה משובחת של עבודות שיכלו להיקרא כמאמרים והפיכתם להיגד חזותי נראית מאולצת . מזכויות נשים בנפאל, ועד המלחמות והמהלכים של המעצמות הקולוניאליות שעיצבו את לבנון של ההווה התחושה שעדיף לקרוא מאשר להתבונן במערכים חזותיים של חומר דוקומנטרי.

Nepal Picture Library (NPL) (estd. 2011, Kathmandu, Nepal), Pera Museum

לעיתים מבליחה התרגשות כמו בעבודה של Sim Chi Yin העוסקת במלחמת הגורילה במלזיה נגד הקולוניאליזם הבריטי והסריטה לוחמים קשישים השרים בדבקות, ללא צל של אירוניה את האינטרנציונל בשפתם. תקוות שהתבדו.

Lamia Joreige 2022 ,

מאכזבת העבודה של Gülsün Karamustafa, אמנית טורקית מעולה שמציגה ווידיאו של זכוכית מתנפצת, דימוי שרמת השחיקה החזותית רעיונית סימבולית שלו הופכת אותו לדימוי ריק.

התחושה של מסע תיקון עוולות, חשוב ביותר אך לאו דווקא זקוק לאמנות כקביים ,נמשכת גם בקומפלקס היפה  של Müze Gazhane , אזור שהיה תחנת כוח והוסב למרכז תרבות ובו חללי עבודה, ושמכון מחקר העוסק באיכות סביבה. גם במרכז Barın Han, שנפתח בבית קליגרף טורקי מוביל  ב 2019, מעטות העבודות שמצליחות להפוך להט רעיוני ליותר מדיווח חזותי. המטרה של הכרת העיר, מטרה מוצהרת של הביאנלה בהחלט מצליחה. ביקור  arthereistanbul מרכז תרבות שיצרו פליטים סוריים ב 2014 הוא מסע לחלקים פחות מוכרים וודאי של תיירי תרבות. במרכז עצמו, צירוף של ספריה חדר עבודה והמוני חתולים, מוצג “הבית הלבן” ווידאו של לידה עבדול,  אמנית אפגנית אמריקאית. בווידאו המר , המתריס, היא נראית צובעת קירות בית הרוס בלבן  וגם את גבו של גבר המגיע למקום.

בשני מבני חמאם Mustafa Paşa Hammam , Çinili Hamam האדריכלות יוצרת רגעים אסתטיים מרגשים.  בין העבודות בולטת  זו של Renato Leotta המוצגת ב Çinili Hamam (תכנן  האדריכל העות’מאני הדגול מימאר סינאן). במיצב סאונד , מדיטציה על יחסי ים – אדמה -שמיים נוצר חלל להתבוננות פנימית והאמנות משוחררת מכל ניסיון לייצג או לספר.

חלל כזה נדיר, במיוחד בביאנלה המתמקדת במבט ביקורתי למציאות  ולהיסטוריה. דומה שלהט הצדק  (שרק קו דק מפריד בינו לבין צדקנות,) שמפעם  בתערוכה השכיחה מליבה את  הצופה.

Renato Leotta ,2022

The Istanbul Biennial 2022

Both interesting and disappointing, the 17th Istanbul Biennial displays a predictable agenda focused on women, immigrants and refugees, the dangerous deterioration of the state of the planet, and the strands of power and money connecting these issues.

Naeem Mohaiemen 2022
a piece on the displacement and deportation of the Chakma people .

During my visit to the different venues throughout the city, the picture of the current state of affairs grew ever more distressing as it accumulated more and more cases of injustice with which I was unfamiliar. Thus at Barın Han, a cultural center opened in a former calligraphic artist’s workshop, a piece on the displacement and deportation of the Chakma people that used to live on the Bangladesh hilltops. In 1962 while constructing a dam for the production of electricity, their living area was flooded, including villages and the palace of the local ruler. The Chakmas lost their identity and culture, and were deprived of all rights. The installation by the Pathshala South Asian Media Institute, a group active in Dhaka, Bangladesh, is impressive, and as many projects in this year’s Biennial, primarily leads to further reading.

Carlos Casas, 2022, Yaklaşım Tüneli Taksim

 

 

 

 

Curators Amar Kanwar, Ute Meta Bauer, and David The, who have recently been active mainly in Eastern Asia and the Pacific, curated an exhibit providing a voice and presence to the problems and accelerated deterioration of the cultural and physical zones whose roots lie deep in the colonial era. The Biennial displays research project after research project, with most of the installations well mounted but do not deliver an emotional experience.
The discourse on the place of the emotional experience in art, especially in large international events, has been on the public agenda since the late 1990s with events such as the 1997 Documenta curated by Catherine David as a milestone in the balance shifting to mainly exhibiting documentary and written materials (David is a consultant in the research center in Singapore headed by Meta Bauer). In this year’s Documenta, the issue of the place or necessity of the art experience was present to an extreme degree, since beyond the use of racist stereotypes, there was a feeling that social and community contents have, in practice, have relegated art to second place.In the current Istanbul Biennial, the documentary-ideological approach is insufficient despite my empathy towards its goals. As in any big exhibition, there were some works whose impression remained. My favorite work was “Cyclops,” a sonic and visual installation by Carlos Casas in the tunnel adjacent to Gezi Park on the edge of Taksim Square. The tunnel was built in 1992 during construction of the subway line for the region. Viewers enter the tunnel, whose volume of sound is aggressive (earplugs recommended), and move between blue and red lights towards the unknown. The tunnel becomes an inferno, a journey through a Dante-esque underworld, and associations to wars, concealment, and escape strike the viewers. Near the end, large black murals can be seen of ruined industrial buildings that look as if they have collapsed on themselves. Casas balances the tension between seductive beauty of the light (reminiscent of nightclubs) and between the increasing dissonant sounds moving between sounds of shooting to techno music. The experience is immersive and stressful, and its name evokes a context of myths of power and wildness (the one-eyed giants who recur in Greek mythology) and its contemporary contexts are in no need of interpretation. The proximity to Gezi Park, focus of the protests that swept Turkey in 2013 and were crushed by then Prime Minister Erdogan creates one of the few contexts critical of the Turkish regime in this Biennial.

Nepal Picture Library (NPL) (c. 2011, Kathmandu, Nepal), Pera Museum

The roster of works in the Pera Museum, which in previous Biennials was usually an artistic treasure trove, excel in being well-mounted works on important subjects, but whose transformation into visual statements is lacking. From the rights of women in Nepal through the wars and actions by colonial powers that shape present-day Lebanon, the displays gave the feeling that it would be preferable to read than look at the visual systems of documentary material.

There is a work with emotional impact: Sim Chi Yin’s film depicts aged former guerillas who fought in Malaysia against the British colonialism singing the Internationale in their own language, without the slightest tinge of irony. Lost hopes.

The work by prominent Turkish artist Gülsün Karamustafa is disappointing. Her video of glass shattering uses an image whose level of visual conceptual symbolic burnout nullifies its impact.
The symbolic journey of rectification of injustices is most important but does not necessarily need art as a crutch. The journey continues in the beautiful complex of the Müze Gazhane, a former power station that was made into a cultural center with workspaces and an environmental research institute. At the Barın Han center, as well, very few of the works succeed in transforming a conceptual enthusiasm into something more than a visual report. The goal of exploring Istanbul, a declared aim of the Biennial, has definitely been successful. A visit to the arthereistanbul cultural center founded by Syrian refugees in 2014 is a journey into sections less familiar to art tourists.  At the center, a combination of a library, work hub, and lots and lots of cats, White House, a video by Afghan American artist Lida Abdul, is being screened. The bitter, subversive video shows the artist painting walls of a destroyed house white, as well as the back of a man who arrives at the site.
In two Turkish bath buildings (hammam), the Mustafa Paşa Hammam and Çinili Hamam, the architecture creates exciting aesthetic moments. Among the works on view, Renato Leotta’s piece displayed in the Çinili Hamam (designed by the great Ottoman architect Mimar Sinan). In the sound installation, a meditation on the relationship between sea, land, and sky, forms a space for internal contemplation, liberating art from all attempts at representation or narration.
Such a space is so rare, especially in a Biennial focusing on a critical look at current reality and history, and it seems that the enthusiasm for justice (separated by a thin line from self-righteousness) made it forget the viewer.

Renato Leotta , The Çinili Hamam

 

 

Print Friendly, PDF & Email
+1
This entry was posted in Evants, Video, וידיאו and tagged , , , , , , . Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art