Please scroll down for English
רמברנדט: העבודות המאוחרות.
מבחר מצוין של תערוכות מוצג בלונדון בסתיו – חורף הנוכחי. המשפט הזה נכון לגבי לונדון כמעט כל שנה (וכל עונה) ובכל זאת הריכוז הפעם טוב במיוחד. גם כך , בין אנסלם קיפר בתערוכה נפלאה ב Royal Academy והעבודות המאוחרות, המשובחות, של טרנר ב Tate Britain (ואגון שילה ועוד ועוד) גולת הכותרת היא ” רמברנדט: העבודות המאוחרות” ב National Gallery. התערוכה נחרטת בזיכרון ומרגשות כשם שהיא שיעור חשוב בקריאת אמנות (הרבה יותר מאשר בתולדות האמנות).
אין סופרלטיב שלא נכתב על רמברנדט ( 1606- 1669) והתערוכה מוכיחה עד כמה כולם נכונים. אמן וירטואוז ומומחה בתולדות האמנות רמברנדטעסק בעשורים האחרונים של חייו בהתבוננות על סביבתו ועל המצב האנושי בפיכחון רחמים, וגם השלמה, של מי שכבר צבר ניסיון חיים, ומחשב את קיצו. השליטה המלאה שלו במדיה הציורית אפשרה לו לפנות לניסיונות חדשים, לנוע בין חגיגה של חומריות לעיסוק בהשתברויות של זהרורי אור וחלקיקי אבק. מה שמתרחש בציורים פנימה הוא לא פחות מסערה והמבט של הצופים עובר מהתקרבות להתרחקות שוב ושוב, נע בין התמונה הכוללת לפרטיה.
The Conspiracy of the Batavians under Claudius Civilis
Rembrandt
about 1661-2
Oil on canvas 196 x 309 cmThe Royal Academy of Fine Arts, Sweden© Rijksmuseum, Amsterdam
הקבץ העבודות בתערוכה הוא קרוב לוודאי חד פעמי – לצד עבודות ששייכות לנשיונל גלרי, ול Rijksmuseum באמסטרדם, המארגנים את התערוכה, מוצגות עבודות ממוזיאונים ואוספים מסקוטלנד, אוסטרליה, ארה”ב, שוויץ, גרמניה, צרפת , שבדיה, אנגליה והולנד. לצד רישומים ותחריטים מוצגים ארבעים ציורים. המוכרים בהם (המילה בולטים לא ניתנת לשימוש בהקשר זה –כולם בולטים) “הכלה היהודיה” מ 1665 , שלושה דיוקנאות עצמיים כולל “דיוקן בגיל 63” שנעשה בשנת מותו , “יוסף ואשת פוטיפר” מ 1655 ו”בת-שבע קוראת את מכתב דוד” מ 1654 . הצפייה בהם יחד,מתבקש לומר כאנסמבל, מאירה את האופן חסר המורא בו הביט רמברנדט בדעיכה שלו עצמו ואת מניפת התחושות שלו ביחס לסביבתו מאירוניה לאהבה.
העבודות מחולקות לנושאים כך שסדר אינו כרונולוגי. ההליכה היא במסלול מסודר ומובנה של שבעה חללים המתחיל בחלל שכותרתו “התבוננות עצמית ” ובו מוצגים הדיוקנאות העצמיים המאוחרים ומסתיים בחלל השביע בו מוצגות עבודות תחת הכותרות “קונפליקטים פנימיים” ו”פיוס”
אפיוני הסגנון המאוחר של רמברנדט הם בעיקר משיחות המכחול הרחבות, המשוחררות והעבודה בהנחות צבע זו על גבי זו, כנראה גם כשהיה הצבע עדיין רטוב. רמברנדט של אחרי “משמר הלילה” , יצירתו המונומנטלית שהושלמה ב1642, החל במסע בתוך סגנונו שלו שהתרחש במקביל לכך שהפך מאמן פופולרי לכזה שתלמידיו, בהם Govert Flinck ו Ferdinand Bol מאפילים עליו.
חיי רמברנדט היו רצופים עליות ומורדות בחיים המקצועיים והאישים: הצלחה רבה והכרה נרחבת כאמן, מות שלושה ילדים, מות רעיתו האהובה ססקיה (באותה שנה בה הושלם “משמר הלילה”). עבודתו המאוחרת , המוצגת כאן נעשתה במקביל לרצף אירועים קשים שנדמים לסיפור איוב : פשיטת רגל כלכלית,לאחריה דחית The Conspiracy of Claudius Civilis ציור ענק שהוזמן ממנו לבית העירייה של אמסטרדם, וירידת קרנו כאמן, מות בת זוגו הנדריקה ולבסוף מות בנו טיטוס ב 1668. קטע ששרד מהעבודה הגדולה שהוזמנה ונדחתה על ידי עיריית אמסטרדם מוצג בתערוכה. רמברנדט אמנם המשיך לקבל הזמנות גם מפטרונים מקומיים ומחוץ להולנד אך אי הבנות וסכסוכים הובילו לכך שרוב ההזמנות לא שיפרו את מצבו הכלכלי הנואש.
Self Portrait with Two Circles
Rembrandt
about 1665-9Kenwood House, The Iveagh Bequest, English Heritage, London© English Heritage
הדיוקנאות העצמיים המאוחרים רמברנדט הם זירה של עימות פנימי מבט על הבדידות האנושית. במהלך חייו יצר רמברנדט כשמונים דיוקנאות. המוקדמים היו לעיתים משחקיים או תרגילים בווירטואוזיות אך במאוחרים הכנות קשה להכלה. הזקנה אינה מוצגת כיפה או כמכובדת. ב”דיוקן עצמי עם שני עיגולים” Self Portrait with Two Circles המתוארך לשנים 1665-1669 צייר את עצמו עם הפלטה, כלומר הדגיש את זהותו המקצועית. הציור הוא מאלו שאינם נותנים מנוח, מדגימים עד כמה מושגים כמו “רלבנטי” בהקשר אמנות, הם מרוקנים.זהו דיוקן שרלבנטי לכלום ולהכל.האמנות אינה מגינה על האמן מאימת הזמן, ואינה בבחינת שקר המספר אמת. האמנות היא כורח – משני צידי ראשו של רמברנדט סימונים של שני מעגלים על קיר אפור ,ספק סימונים לרוטונדות ציור (ציורים במסגרת עגולה) ספק הילות לקדושי ענק שלא צוירו ואולי, כך הוצע בפרשנויות שונות התיחסות למבחן ציור העיגול המושלם ביד חופשיות, מבחנו האולטימטיבי של האמן שנוסח על ידי ג’וטו ברנסנס המוקדם.ידיו של רמברנדט, זו המונחת על המותן וזו האוחזת בפלטה כמו נמסו לתוך הצבע, לתוך החלל, היד האוחזת בפלטה כאילו התאחדה איתה ללא הפרד. האדום של חולצתו מתריס וכשעומדים מול הציור הנשימה נעתקת מהנועזות בה האדום מגן על ליבו של רמברנדט כמו חושן על כהן. הפלטה כמעט שקופה, כמו נוקז ממנה הכוח של האמנות לברוא. הסנטר והשפתיים חשוקות בניגוד לעיניים המשלימות- עצבות. בדיוקן יש לא פחות חשיפה, מהדיוקן העצמי של לוסיאן פרויד מ1993, ובודאי שלא פחות הסתכנות, התחככות עם תהום של אמן הניצב מול סוף.
Lucian Freud, Self Portrait, 1993
ב”דיוקן עצמי בגיל 63″ שצויר בשנת מותו ניכרת הידרדרות במצבו הפיזי של רמברנדט אבל בציוריות יש חיות מפתיעה, עבודה בשכבות עדינות לתיאור העור הרפוי, המקומט, המוכתם. כפות הידיים מצוירות גדולות, משולבות, כאילו תמה מלאכתן.התערוכה היא שיר הלל למפגש בין הרגישויות האנושיות של רמברנדט ליכולותיו האמנותיות. ב”כלה היהודייה (דיוקן זוג כיצחק ורבקה)” עשויה השמלה של רבקה באדום לוהב, שונה מאותו אדום מתריס ב”דיוקן עצמי עם שני עיגולים” המתוארך לאותה שנה. אמפטיה ורוך משפיע רמברנדט על מושאי הציור שלו, והציוריות הנוצתית בה הם מתוארים כמו מערסלת רגע יקר מפז של שלוה ואינטימיות.
Portrait of a Couple as Isaac and Rebecca, known as ‘The Jewish Bride’
Rembrandt
about 1665Rijksmuseum, on loan from the City of Amsterdam (A. van der Hoop Bequest)© Rijksmuseum, Amsterdam (SK-C-216)
Curator: Betsy Wieseman
***
התערוכה מוצגת בלונדון עד ה 18 בינואר 2015 ותוצג מה 12 בפברואר עד ה 17 במאי ב Rijksmuseum באמסטרדם. (כדאי מאד להזמין כרטיסים מראש).
Daily 10am – 6pm, Friday 10am – 9pm,The National Gallery,Trafalgar Square, London
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
Rembrandt:The Late Works
An excellent selection of exhibitions are on view in London during this Fall/Winter (this is true of London nearly every year and every season, but this time, the plethora is outstanding). With Anselm Kiefer’s fantastic exhibition at the Royal Academy of Art, and the glorious Turners at the Tate (and Egon Schiele and many others…) the jewel in the crown is “Rembrandt: The Late Works.” This moving exhibition makes an indelible impression, and is an important lesson in reading art much more than a lesson in art history.
Joseph and Potiphar’s Wife Rembrandt
1655
Gemäldegalerie, Staatliche Museen zu Berlin-Preussischer Kulturbesitz
© Scala, Florence / Bildagentur für Kunst, Kultur und Geschichte, Berlin. Photo: Jörg Anders
Not a single superlative has been left out when writing about Rembrandt (1606-1669), and here they all prove to be true. During the last two decades of his life, Rembrandt, a virtuoso artist extremely knowledgeable in the history of art, observed his surroundings and the human condition, turning a sober yet merciful gaze, full of acceptance, as only a person with vast life experience and awareness of mortality is capable of. His complete mastery of the painterly medium enabled him to experiment and move freely between celebrating materiality and engaging in fleeting refractions of light and dust particles. What takes place within the paintings is no less than a tempest, with the viewer’s gaze making the transitions between scrutinizing and distancing, between the overall picture and its details.
The works assembled for this exhibition turn it into a one-time experience. It is composed of works belonging to the National Gallery and the Rijksmuseum (the exhibition organizers) along with works from museums and collections from Scotland, Australia, the USA, Switzerland, Germany France, Sweden, England and Holland. Along with drawings and etchings, 40 paintings are on exhibit. The most familiar works (it’s impossible to use the word “outstanding” because they all stand out) are The Jewish Bride (1665), three self-portraits, including Portrait at age 63 (1669, the year of his death), Joseph and Potiphar’s Wife (1655) and Bathsheba Reading David’s Letter (1654). Viewing them as an ensemble illuminates the fearless manner in which Rembrandt looked directly at his own decline, changing his attittude from irony to love.
The works are arranged thematically instead of chronologically. Viewers are directed in an orderly, structured route through seven spaces, beginning with “Self-scrutiny,” in viewers are confronted with his late self-portraits, ending with “Inner Conflict” and “Reconciliation.”
Rembrandt’s late style is characterized primarily by broad, unrestrained brushstrokes, color over color and apparently wet on wet. His style began to change after The Night Watch, his monumental work completed in 1642. During that period, his popularity declined, and his students, such as Govert Flinck and Ferdinand Bol, overshadowed their teacher. Rembrandt experienced exhilarating times of great success and recognition as a great artist, but also experienced deep personal loss – the death of his three children and beloved wife Saskia the same year he completed The Night Watch.
Rembrandt’s gaze at human loneliness in his late works seems to reflect the second wave of tragedies that read like the Book of Job: bankruptcy, followed by the rejection of The Conspiracy of Claudius Civilis (1661-62) – a huge canvas commissioned for the Amsterdam city hall and then rejected by the city council, diminishing of his reputation as an artist, the death of his beloved Hendrickje and last remaining son, Titus, in 1668.
Titus at his Desk
Rembrandt
1655 Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam© Museum Boijmans Van Beuningen, Rotterdam. Loan Museum Boijmans Van Beuningen Foundation / Photo: Studio Tromp, Rotterdam
A surviving section of the large Conspiracy is part of the exhibition.
Despite these circumstances, Rembrandt created an impressive body of work during his later years, and continued to receive commissions from patrons outside of Holland (yet misunderstandings and quarrels resulted in most of the commissions failing to improve his desperate financial situation).
Rembrandt’s late self-portraits form an arena of self-confrontation. Out of the approximately 80 self-portraits that Rembrandt made during his lifetime (paintings and etchings), the early ones were sometimes playful or exercises in virtuosity, while the later ones feature uncompromising observation, difficult to contain . Old age is not depicted as beautiful or respectful. In his Self-Portrait with Two Circles (1665-1669), he presents himself holding his palette, emphasizing his professional identity. This is an unforgettable painting demonstrating how concepts such as “relevance” used in an art context are meaningless. This is a portrait relevant to nothing and everything.
Art, symbolized by the palette, fails to protect the artist from the ravages of time, and is not a lie telling the truth. Art is a necessity. On either side of Rembrandt’s head is a circle marked out on the grey wall. They might be outlines for tondos (paintings in a round frame), halos for huge saints which were not completed, or, as suggested by various interpretations, circles referring to the ultimate test of the artist as formulated by Giotto during the Early Renaissance: the challenge of drawing a perfect circle freehand.
Both of the artist’s hands, one on his hip and the other holding the palette, seem to melt into the paint, into the space, the hand holding the palette blending in with it. The red of his shirt looks challenging, and when standing in front of the painting, it took my breath away. It was a bold red, protecting Rembrandt’s heart like the high priest’s breastplate. The palette is almost transparent, as if the power of art drained out of it into its creator. His lips are tight in contrast to the all-embracing eyes. Rembrandt’s self-portrait is no less an exposure of self than Lucien Freud’s self-portrait of 1993, and certainly with no less self-endangerment in confronting the abyss.
- Self Portrait at the Age of 63
Rembrandt
1669The National Gallery, London© The National Gallery, London
In the Self-Portrait at the Age of 63 (1669, the year Rembrandt passed away), his physical decline is visible, but the painterliness has surprising vitality, in its delicate layers describing the sagging, wrinkled and spotted flesh. The large hands are clasped, as if their work is done.
The exhibition is a song of praise to the encounter of Rembrandt’s human sensitivities with his artistic abilities. In The Jewish Bride (portrait of a couple as Isaac and Rebecca), Rebecca’s dress is made of bright red, different from the challenging red of the Self-Portrait with Two Circles dated the same year. Rembrandt showers empathy and softness on his subjects, the painterly treatment seeming to cradle an invaluable moment of peacefulness and intimacy.
Curator: Betsy Wieseman
***
The exhibition remains in London through January 18, 2015, and will then be shown at the Rijksmuseum, Amsterdam, from February 12 – May 17. It is highly advisable to order tickets in advance.
Daily 10am – 6pm,Friday 10am – 9pm
The National Gallery,Trafalgar Square, London
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write thewindowartsite@gmail.com
