סימון אדג’יאשווילי – עיר אחת, קיץ אחד ֻ|Simon Adjiashvili: One City, One Summer

Please scroll down for English

עיר אחת,קיץ אחד

עיר אחת,קיץ אחד. כותרת התערוכה, לקוחה משיחה שערכתי עם סימון אדג’יאשווילי בסטודיו, עם חלון פתוח לרחוב סואן בתל-אביב. זמן ומקום, המטריצה הבסיסית של קיום, היא מושא המחקר וההתבוננות המתמשכת של אדג’יאשווילי.

Simon Adjiashvili,Untitled 02,  2014,

Simon Adjiashvili,Untitled 02, 2014,

מתחילת המילניום הוא מצייר פנים של דירות תל-אביביות שניבנו בסגנון האדריכלות הבינלאומית , נכון יותר בבניאליזציה שלו. התפנימים (Interior) מצוירים במבט רך אך מפוכח: על קילופי הצבע והדלתות הדקות מידי, התקרות הנמוכות, הפרזול הרעוע ותעלות החשמל החשופות שנוספו בידי הדיירים שהתחלפו לאורך השנים. החללים הם ללא דמויות וללא נרטיב. הרהיטים המעטים שמצוירים: ספה, כסא או שולחן, עומדים בודדים, לא בקומפוזיציות שמשמשות בבתים שוקקי חיים. הם כאילו נשארו אחרי שדיירים עזבו, וגורלם,לשבט או לחסד, בידי הבעלים החדשים לכשיבואו.01_Untitled 2014, acrylic on canvas, 80x80 cm
ב עיר אחת,קיץ אחד שירת הדממה של אדג’יאשווילי עברה שינוי, וריאציה במובן של המושג במוסיקה כשהנושא המרכזי בעינו עומד ומרכיב מסוים, למשל הרמוניה או מלודיה, משתנה. חללי דירות, אדריכלות הבינלאומית בגרסה הישראלית ממשיכים להיות הסטורקטורה של הציורים אך בתוכם ארוגים יותר ויותר אלמנטים מהדמיון, מהחלום והגעגוע. העיר האחת היא אפוא ערים רבות, והקיץ הוא קיצים רבים, והדירות דירות רבות שספוגות בכמיהות.
כאידיאל אוניברסאלי בית מתקשרים לקביעות. הבית הוא האיתיקה שמחכה לנו בתום המסעות. הציורים החדשים רווים בתחושה של חולף,חומק של אי יציבות. הרצפות (באופן בולט במיוחד ב ללא כותרת 01, ללא כותרת 08 ו ללא כותרת 10 ) כמו מוצפות מים, כאילו מי תהום, כוח קדמון, תת מודע של הקיום, הציף את המוסדר והמוגדר, את האדריכלות שבתחילת המאה ה 20 נחשבהה למגלמת את הרציונליזם, מפתח לגאולת האנושות.
מה שנראה כהעלמות הרצפה, כשמיטת הקרקע, מחלחלת לתודעה אך כדרכו של אדג’יאשווילי אין בציורים תחושה של רגע קריסה אלא בחינה, אולי פיוס עם התרחשות שנשארת בלתי מוסברת.

Simon Adjiashvili,Untitled 04,  2014,

Simon Adjiashvili,Untitled 04, 2014,

האור המסמן את הזמן הוא החומר המרכזי בציורים. אדג’יאשווילי מקפיא את רגעי ההשתנות האין סופיים של הזמן ומאפשר כמעט לאחוז בו כאילו דווקא הציור השקט הזה מתווכח עם הזמן עם המהלך שעומד ביסוד עולם.
בציורים כמו ללא כותרת 11 האור שאדג’יאשווילי מפסל בו מעלה על הדעת את האור בציורים כנסייתים, כמו העליה לשמים של הבתולה של טיציאן בכנסיית הפרארי בוונציה (1516-18) בו שני סוגי אור מגדירים שתי ספרות מציאות: הבהירה את הארצית והזהובה את השמימית.

Titian, The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice

Titian, The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice

אסוציאציה מתבקשת היא לתפנימים של יוהאנס ורמיר. כוונתי בעיקר אישה עם מחרוזת פנינים מ 1664 בו האור הכמעט לבן מבליט את הדרמה של פס הצל לאורך וילון צהוב ושתי עבודות בהם נשים קוראות מכתב: אישה צעירה קוראת מכתב ליד חלון פתוח מ 1659 בגמלדהגלרי בברלין, עם האור החם שמכיל את הארגמן והאוקר של הטקסטילים בחדר המצויר ו אישה בכחול קוראת מכתב מ 1663-64 ברייקסמויזאום באמסטרדם בו האור יוצר מעגל של צינה שממקד את עיניו של הצופה בידים האוחזות בעוצמה רבה מדי במכתב.

Johannes Vermeer, Woman reading a letter,1662-1663

Johannes Vermeer, Woman reading a letter,1662-1663

העדר הדמויות בתפנימים של אדג’יאשווילי מרחיק אותם מאסוציאציות האלו מתולדות האמנות. האור מאיר ריק, מתערבל בעצמו ונושא את אבק הזמן, את נקיפות השעון הלא נראה של הקיום.ב ללא כותרת 11 האור שנשפך בעוצמה מצידו הימני של הציור, מחלון גבוה וממוסס את קווי המתאר של כסא , מטשטש הבדלי צביעה בקיר ושמשתבר לצלליות כהות. באזורים המוצללים של הציור הקירות נגועים בצבעי חלודה – מה שמעבר לאור אוצר סוד, המוכר הופך ללא מוכר. החלל המצויר הוא תצריף של זוויות שהיו בחללים קונקרטיים שונים, בזמנים שונים. החלונות, שבדרך כלל מסמנים קשר של חוץ ופנים הם, בציור זה ובציורים האחרים, הפניית גב לחוץ. אדג’יאשווילי מותיר בחוץ כאוס בחוץ אבל צילו הארוך מוטל על הפנים, ניגוד והשלמה לאור המסמא.
הדר שהתפורר נוכח בעבודות אף שנדמה שזה געגוע שיש בו גוון נוסטלגי למה שלא היה מעולם. הצבע המתקלף ב ללא כותרת 16 וחפצים שנראה כאילו הרגע הונחו על שולחן מתבוססים באור שעוטף אותם כמו קליפה גמישה. הרצפה שנראית מוצפת והתחושה של חוסר אפשרות לגעת הופכים את האינטימי למרוחק.
***
כשראיתי את ציוריו של אדג’יאשווילי לראשונה נזכרתי באמן הדני Vilhelm Hammershöi וילהלם המרסהיי (1864-1916),. עבודותיו מתאפיינות בצבעוניות כמעט מונכרומטית ובדממה. ב 2008 הוצגה תערוכה מקיפה שלו באקדמיה המלכותית בלונדון ובה גם חלק משישים התפנימים שצייר בדירתו ברחוב Strandgade 30 בקופנהאגן ואחר כך בדירה אליה עבר במספר 25 באותו הרחוב. המרסהיי צייר תמונות בהירות של חללים סגורים שנדמה שהם חלק ממבוך שיוביל לעוד ועוד חדרים דמומים.

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

קווי הדמיון בין העבודות של המרסהיי, שצוירו כמאה שנה לפני הציורים של אדג’יאשווילי, לאלו האחרונים בולטים. המסקרן,הטורד, הוא ההבדלים.
אדג’יאשווילי הפך את החללים הקונקרטיים למסלול ממנו ממריא הדמיון. הבדים בציוריו, ספק שמיכות, ספק צעיפים גדולים או כיסויים שהוסרו, מאובקים, מרהיטים, (ב ללא כותרת 02, ללא כותרת 07, ב ללא כותרת 09 , ב ללא כותרת 13 וב ב ללא כותרת 16 ) הם עקבות של נוכחות אנושית, של פעולה שיש בה תנועה חופשית או מחווה רחבה, כלומר שונה מאופי האמנות השקולה, המדויקת , הקונטמפלטיבית שהוא יוצר. קטעי החלל המשתקפים במראות (ללא כותרת 01, ללא כותרת 02, ב ללא כותרת 05 ב ללא כותרת 09) ניראים כאילו אינם שייכים למקום בו הם מצויים. הספק, מהסוג שנרכש במהלך החיים, מלווה את העבודות של אדיגשווילי. מה שנדמה פשוט מסתיר סוד שעלול להקיץ .

Simon Adjiashvili,Untitled 08,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 08, 2014

ב ללא כותרת 08 כסא, ספה (על צורתה אפשר להסיק ממסעד בודד) ותיבה שצמודה לקיר מוארים באור מרוכך שנכנס מחדר בו מצוי חלון מוארך. הם מהווים משפט חזותי שנשאר מחולק להברות, שבו לכל מרכיב משקל ויחד יוצרים את המוסיקה שבהתבוננות קשובה אפשר לחוש בה עולה מהציורים.
היופי שיוצר אדג’יאשווילי הוא כסכר למכאובי עבר, לתעלומות שאיננו יודעים, לזיכרונות שאולי יציפו. נחמה בליבה של עיר אחת וקיץ אחד.

אוצרת: ד”ר סמדר שפי

גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48, תל – אביב
שני- חמישי 11:00-18:30, שישי- שבת 11:00-14:00,

הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com

Simon Adjiashvili: One City, One Summer

The title of the current exhibition by Simon Adjiashvili is a phrase from our conversation in his studio, where the window overlooks a bustling Tel Aviv street. Time and place, the basic matrix of existence, is the subject of Adjiashvili’s continuing research and observation.

Simon Adjiashvili,Untitled 12,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 12, 2014

Since the turn of the millennium, the artist has been portraying interiors of Tel Aviv apartments built in the International Style, or rather, what may be referred to as its banalized form. The interiors are handled in a gentle but sober manner, depicting the peeling paint and too-thin doors, the low ceilings, shaky hardware and exposed wiring channels added by tenants as they replaced previous residents over the years. The spaces are devoid of people and narrative. The few pieces of furniture in the paintings (a sofa, chair or table) stand alone, insinuating dysfunctional households. It is as if they remained behind after the residents left, with their fate, whether doom or grace, to be decided by owners yet to arrive.
In One City, One Summer, Adjiashvili’s poem of silence has undergone variation in the musical sense, in which the main theme is preserved but elements such as harmony or melody change. These interior spaces of the Israeli version of International Style continue to be the underpinnings of the paintings, but they are infiltrated with more pronounced aspects from the imagination, dreams and longings. The “one city” reflects many cities, and in the “one summer” are enfolded numerous summers saturated with yearning.

Simon Adjiashvili,Untitled 16,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 16, 2014

The universal concept of “home” is its stability, the Ithaca awaiting the traveler at the end of the odyssey. Adjiashvili’s new paintings are imbued with impermanence and the elusiveness of instability. The floors seem flooded with water (especially in Untitled 01, Untitled 08 and Untitled 10), alluding to primordial chaos, the deep, the subconscious of all existence. The waters seem to have seeped into the floor, into the orderly and well-defined architecture which at the beginning of the 20th century was considered to be the embodiment of rationalism and the key to humankind’s redemption.
The ambiguity of the floor filters into one’s consciousness, but Adjiashvili’s paintings do not depict moments of collapse, but of observation and perhaps reconciliation with an inexplicable event.Light, symbolizing Time, constitutes the main material of the paintings. Adjiashvili freezes Time’s infinite changes, making it tangible. The stillness in his spaces challenges Time and the temporal process of life.
In pieces such as Untitled 11, the sculptural manner in which Adjiashvili treats light brings to mind church paintings, such as Titian’s The Assumption of the Virgin in the Basilica di Santa Maria Gloriosa dei Frari, Venice (1516-18). Titian uses two different types of light to define the spheres of reality: the cool light of the mundane, and the golden light of the heavens.

Johannes Vermeer, Young woman with a Pearl Necklace,1664

Johannes Vermeer,
Young woman with a Pearl Necklace,1664

The association to Vermeer’s interiors is inescapable, especially Woman with a Pearl Necklace (1664) in which the nearly white light highlights the drama of the strip of shade along the yellow curtain, and two paintings in which a woman reads a letter. The warm light in Young Woman Reading a Letter at an Open Window (1659) in the Gemäldegalerie Berlin, contains crimson and ochre in the textiles in the painted room, while in Young Woman in Blue Reading a Letter (1663-64) in the Rijksmuseum, Amsterdam, the chilly light defines a circle focusing the gaze on the hands holding the letter too tightly.

The absence of figures distances Adjiashvili’s paintings from the above art historical associations. The light in his paintings illuminates a void bearing the dust of Time and reverberating with the beats of the invisible clock of existence. In Untitled 11, the light shed powerfully on the right side of the painting from a high window melts the contours of the chair and blurs the hues of the paint on the wall and breaks down into dark shadows where the walls become rust. What is beyond the light conceals a secret, the familiar is transformed into the uncanny. Depicted space is a maze of angles taken from various concrete spaces as different times. Windows, commonly symbolizing the link between the external and internal, turn their back to the outside. Adjiashvili leaves the chaos outside, but its long shadow is cast on the interior, the polar opposite and complement to the blinding light.

Simon Adjiashvili,Untitled 09,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 09, 2014

Disintegrating splendor and nostalgia are reflected in the paintings. The peeling paint in Untitled 16 and the objects which appear to have been placed on the table a moment before are bathed light enveloping them like a flexible shell. The “flooded” floor transforms the intimate immediate into the distant untouchable.
***

When I first encountered Adjiashvili’s paintings, I was reminded of Danish artist Vilhelm Hammershöi (1864-1916). Hammershöi’s paintings are nearly monochromatic and possess an intense stillness. In 2008, the Royal Academy in London held a comprehensive exhibition of his paintings, with some of the 60 interiors painted in the artist’s apartment at Strandgade 30 in Copenhagen and later when the artist moved down the street, at number 25. Hammershöi painted well-lit pictures of closed interiors which seem to be part of a maze leading to more and more silent rooms.

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

Vilhelm Hammershöi, Strandgade 30 ,ca 1900

There are conspicuous similarities between Adjiashvili’s works and Hammershöi’s paintings, which preceded him by nearly a century. The differences are intriguing and disturbing.
Adjiashvili transformed concrete spaces into a springboard for the imagination. The fabrics in his paintings, which may be blankets, large shawls or perhaps furniture coverings which were removed, are covered with dust (Untitled 02, Untitled 07, Untitled 09, Untitled 13 and Untitled 16). They are the traces of human presence, of free movement or broad gestures, so different from the character of his carefully considered, precise, contemplative art. The sections of the space reflected in mirrors (Untitled 01, Untitled 02, Untitled 05 and Untitled 09) seem to be dislocated from their surrounding space. The doubt that comes with life experiences haunts Adjiashvili’s work. What seems innocent conceals a sleeping enigma.
The chair and sofa (whose form is definable from its lone armrest) in Untitled 08, as well as the box attached to the wall, are illuminated by a soft light entering from a room with an elongated window. They constitute a visual phrase which remains broken down into syllables, each with its own weight; together they form the music of attentive observation which we sense arising from the paintings.

Simon Adjiashvili,Untitled 07,  2014

Simon Adjiashvili,Untitled 07, 2014

The beauty which Adjiashvili creates holds back the aches of the past, mysteries and memories that may perhaps may perhaps surface, consoling the one city, one summer.
Curator: Dr. Smadar Sheffi

Rothschild Fine Art 48 Yehuda Halevi.Tel Aviv
Mon-Thu 11.00-18.30 Fri 11.00-14.00 Sat 11.00-14.00

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925

Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in Uncategorized, ציור. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art