שלמה לי אברהמוב היה צלם של צלמים. אחרי שנים שהכרתי את שמו כמורה וראיתי מעט מאד עבודות הגיע לידי הספר היפה (בעיצוב מגן חלוץ) של עבודותיו שעורר את השאלה מדוע לא הוצג יותר. כמה שבועות אחרי צאת הספר הלך אברהמוב לעולמו. ב מקום לאמנות מוצגת תערוכה לזכרו, מחווה שמקפל בתוכו קודים תרבותיים שלא תמיד נשמרים כאן.
התערוכה שאצרו פסי גירש וניר הרמט מחולקת לשני חללים שהפער ביניהם ניכר: “פרק א” הוא החלל בו מוצגות העבודות של אברהמוב ו”פרק ב” הוא תערוכה קבוצתית שבטקסט הנלווה נכתב שהייתה אמורה להתכתב “עם מושאיו ומבטו של אברהמוב דרך ייצוגים ומדיומים שונים”. הניסיון צלח באופן חלקי בלבד. האלגנטיות של אברהמוב, התמצות והדיוק אינם מקבלים מענה בקיבוץ אקלקטי של עבודות שחלקן בינוניות ביותר.
אברהמוב הוא קלאסיקן. את העבודות שלו ניתן היה לתארך על סמך התבוננות בלבד לתקופה שבין ראשית המאה העשרים לרבע האחרון שלה, עם זיקות לעבודה של עמודי תווך בצילום החל באלפרד שטיגליץ (1864-1946) דרך גוזף סודק (Josef Sudek (1896- 1976 וכלה באנדרה קֶרְטֵס (Andre Kertesz (1894-1985.
הצילומים של אברהמוב נעשו במבט חודר, ישירים, ללא אפקטים או התחכמות רעיונית וניחנים במידה שלאומץ אסטתי. העבודות המוצגות נמצאו מפותחות בעיזבון, חלקן כשהן ממוסגרות. הן הודפסו ידנית על ידי אברהמוב ובאיכות משובחת.
הגדלים הקטנים, לפעמים זעירים של מרבית העבודות מחייבים התבוננות מקרוב. אובייקט ועוד אובייקט יוצרים הרגשה של צלילה פנימה: “כוס קפה, לוס אנ’גלס” מ 1994 “אגסים” 1993, פסל שמצולם בתקריב אינטימי “אלכסנדר מוזיאון גטי” 1995 הם שירה. אברהמוב, שלמד בקליפורניה את התואר הראשון והשני (תואר שלישי עשה באנגליה ) לא צילם תמונות אופייניות של ערים ונופים אלא התמקד בביתי, באישי, במה שיכל להיות בכל מקום או לפחות אפשר לחפש אותו. מה שנדמה לרגעים כשלווה – צלחת עם פירות, פרחים כאגרטל מקבל גוון מלנכולי, אולי טרגי ליד צילומי הידיים שחוזרים בפורמטים שונים.
הידיים של אברהמוב עירומות כמו שמעט מאד גופים עירומים, לרבות צילום העירום מאחור שתלוי בתערוכה. האצבעות בהן פתוחות כמו חזר התהפך המשפט של עמיחי ” גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות” (מהשיר “חוליקת – השיר השלישי על דיקי”) והאגרוף , שהתעייף ,חזר להיות יד פשוטה.
משני צידי החדר תולים שקפים של ידיים. גירש והרמט מצאו את השקפים בעיזבון כאשר לא לגמרי ברור כיצד רצה אברהמוב לפתח אותם . הידיים מבודדות תלויות בניצב לקיר ונדמה שיכולה הייתה להיות בהן פצע כמו בידיו של ישו הצלוב או סטיגמטה , פצע שלפי האגדה נוצר בידיו של הקדוש פרנציסקוס בשל הזדהותו המוחלטת על סבלו של ישו.
אחת העבודות הבודדות שהוצגה בחייו של אברהמוב היא Science Silence Yellow Rose מ 2009 , ורד צהוב, מעט כמוש אך עם עלים בירוק עז, בבקבוק שנראה כבקבוק רפואה מבית מרקחת ישן. הורד הצהוב, פרח שנחשב למסמן ידידות (ולא אהבה כמו ורד אדום) חנוט בבקבוק שהפקק המונח על ידו נראה כמרמז על סופיות ואולי געגוע למצב אחר.
יותר משהתערוכה היפה הזו דומם וגעגוע > פרק א’ מקבלת מענה ב דומם וגעגוע > פרק ב’ היא מקבלת מאין תמונת נגטיב. במקום השקט שנפרש כמו שטיח סמיך בחלל של אברהמוב בפרק ב יש תחושה של מערבולת שחסרה ניואנסים מהסוג המצוי בשפע בעבודות של אברהמוב. יותר מאשר העבודות בינוניות הבעה היא שאין לנוכחותן את אותה תחושה של הכרח, ישי לכל עבודה בחלל של אברהמוב.
חבל שדי בנושא משותף, כמו צילום נעלים של אברהמוב לעומת צילום נעליים של יובל אצילי כידי לראותם כ”מתכתבים” . אברהמוב מצלם נעלים שהופכות כל כך מואנשות שיותר מאשר אסוציאציה כמעט פבלובית לציור הנעלים של ואן גוך הן מעלות על הדעת את “שותק ונכרי בחדרך השליו / אחכה לך כמו נעלייך (אלתרמן “את שומעת”).
בחלק זה של התערוכה בולטות העבודות של תמרין מקרוב בצילום שחור לבן של שדה שהוקרנה על צלחת ובצילום של נוף עצים שצילמה במצלמה דיגיטלית השתקפות שנוצרה בקאמרה אובסקורה גדולה שבנתה לצורך זה. יפות הן העבודות של שחר קורנבליט שצייר בקו מהסס ידיים על נייר משבצות כשמתוכם צומחים או דומעים מה שנראה כגפרורים או פרחים אדומים, צרוף שהוא על היפה והזהיר והפצע אכן מתכתב עם הדומם והגעגוע של אברהמוב.
טבע דומם וגעגוע / פרק א’ פרק ב’
אוצרים: פסי גירש וניר הרמט
שלמה לי אברהמוב ז”ל / איילת השחר כהן / ברקת בן יעקב / גדעון לוין / יובל אצילי / ניר דבוראי / ניר מצליח / נחמה גולן / עמית רונן / שולי בר נבון / שחר קורנבליט / תמרין מקרוב
מקום לאמנות בקרית המלאכה’, רח’ שביל המרץ 6 תל אביב, 03-6725124
שעות פתיחה: ב’ – ה’ 18:00-11:00; ו’- ש’ 14:00-10:30
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com