Please scroll down for English
טל פרנק: שובר שוויון : Tie-breaker Tal Frank
הקבץ התערוכות החדש במוזיאון הרצליה לאמנות מרשים: מספר רב של עבודות טובות והפחות טובות אינן מביכות. (ועל כך בפוסט נוסף).
תערוכת היחיד של טל פרנק שובר שוויון שמהווה חלק ממנו, מעניינת ביותר. היא עשויה היטב ,מורכבת רעיונית , ומציבה את פרנק, שהיא בבחינת הבטחה כבר לפחות עשור כמי שממשת את התקווה שיצרה.
המיצב בנוי משלושה חלקים,שפרנק קראה להם מערכות, המתייחסים לפינג פונג, בייסבול, וטניס, . בעוד הטניס התאזרח בישראל הרי פינג פונג ובייסבול הם בשולי עולם הספורט הישראלי. הבחירה בהם, לצד הטניס הנחשב לאליטיסטי, כנושאי המיצבים, יוצר נקודת מוצא למהלך המסויט – סוריאליסטי שפרנק יוצרת. הם שייכים לסוגי ספורט שמתקשרים לתרבות של מקום אחר, זר- מוכר לחלק גדול מהצופים.
מחבטי פינג פונג, מגרש טניס ואלות בייסבול אטריבוטים של תרבות הפנאי המערבית, מוצגים כמי שעברו מטמורפוזה בעולם ששקוע בכאוס. במגרש הטניס שכותרתו “מערכה ראשונה” גדלה צמחיית פרא, ב”מערכה שנייה” מחבטים שהתעוותו כאילו מחום, וב”מערכה שלישית” מחבטי הבייסבול הפכו לספק כלי נשק ספק כלי פולחן במוזיאון לתרבות שנכחדה.
ספרו של קורמאק מקארתי “הדרך” מ 2006 מההד בעבודות וכך גם אין ספור סרטי מדע בדיוני ואירועים קטסטרופליים כמו אסון צרנוביל שהתרחש לפני קרוב ל 30 שנה.שם התערוכה, שובר-שוויון , לקוח ממצב בטניס בו נדרשת הכרעה לאחר מצב של שוויון בניקוד. בהקשר של אחר אפוקליפסה אפשר לחשוב על כך כנקודת איפוס.
ההדרגה של מימדי האסון בין שלוש המערכות המהוות את העבודה ברורה אך חבל שסדר העמדת המיצבים אינו עוקב למספרם . ההחלטה להעמיד את “מערכה ראשונה” מגרש הטניס, בתווך בין המערכה השנייה לשלישית מחלישה את המבנה הרעיוני וחבל. המגרש עשוי דשא מלאכותי בקנה מידה של 1:2ממגרש טניס אמיתי. יריעת הדשא מגולגלת,מצד אחד, כמו שטיח. הנכחת הדימוי הופכת אותו למאין תמונת מראה מצמררת לשטיחים של תרבויות אסלאמיות ופרסיות בהן שטיחים היו לעיתים קרובות דימויים של גן העדן, אופציה לפרוש עולם אלטרנטיבי באתרי נדודים או בהיכלות גשמיים.
ב”מערכה ראשונה” הטבע מנכס מחדש שטחים שהופקעו לטובת התרבות והשאלה עם זו בבחינת הפיכת עקוב למישור או אסון הם בעיני המתבונן. המלאכותי, המוגן והמוסדר, שבו שולטים חוקי משחק כמו בטניס, נוצח על ידי צמחייה.
המורכבות של יחסי טבע/תרבות בא לביטוי בפליטת קולמוס בטקסט הנלווה “מראה דו-משמעי של גינה אקולוגית מהונדסת ושלווה מצד אחד, אך גם של שטח הפקר שנזנח לטובת עשבים שוטים” כותבת האוצרת סאלי הפטל כאילו “אקולוגית” ו”מהונדסת” יכולים לשכון יחדיו.
תחושת האסון שמרחפת כעב מעל למגרש המגודל מתחזקת מאסוציאציה, קלושה אולי, למגרשי הטניס בגן של פינצי קונטיני, ספרו של ג’ורג’ו באסאני מ- 1962 (וסרט מ-1970 של ויטוריו דה סיקה) על יחסי יהודים ולא יהודים באיטליה הפשיסטית .
מחבטי פינג פונג המעוותים במערכה שנייה נראים כמו שורת מוטציות של אחרי התפרצות חום או קרינה. אובייקטים שזהותם נשמרה אבל הם איבדו את הפונקציונאליות, את יכולתם לחולל תנועה והם כקליפות ריקות. הדימוי בטקסט התערוכה פואטי בהרבה: הפטל כותבת על דמיון לעלי שלכת, דימוי רומנטי מידי לאובייקטים הכאובים שנראה שכל מה שהיה סביבם הותך והתאייד בגל החום או הקרינה שעיוות אותם.
אלות בייסבול המגולפות בוויטרינה ב מערכה שלישית יפות. בראש כל אלה עץ קטן, או ספק קרניים של איילים או חיות דומות. פרנק יוצרת מאלת בייסבול, אובייקט טעון בהקשר ספורט אמריקאי ואלימות, יצור היברידי שמסרב לכל הגדרה. היא מתקרבת לסוריאליזם נוסח דאלי עם מפרשים שהם פרפרים או בת הים ההפוכה של מגריט, ובאובייקטים מפעם גם זיכרון דימויים מיתולוגיים קדומים כמו הנימפה דפנה שהפכה לעץ הדפנה כשברחה מהאל אפולו .
הוויטרינה , ששומרת ומפקיעה אובייקטים מהמציאות ומשמשת לאובייקטים נדירים היא גם כסוג של חניטה. העצים – קרניים הקטנים הללו נראים כחפצי פולחן שחלקם התחתון מגלה סוד שביקשו להסתיר. לצד הוויטרינה הסברים לגבי סוג העצים מהם עשויות האלות . בהסברים החומריים כביכול יש שכבות של שירה וסיפור היחס בין המגלף לעץ . כך למשל על עץ המייפל נכתב שהוא “עץ מייפל נמנה על העצים הקשים… משמש בתחום בניית כלי הנגינה”, על האלון שהוא “נוח לעבודה”.
המיצב של פרנק הוא חלק משימוש של אמנות עכשווית בכלל (מדגאלס גורדון ועד פיפי לוטי ריסט) וגם ישראלית בדימויים ששאולים מעולם הספורט. בהקשר הישראלי משקל לבניית דימוי יהדות השרירים (“היהודי החדש” )שבלט בעיקר בעבודות צלמים במחצית הראשונה של המאה הקודמת בהם וולטר צדק , ליזלוטה גרז’בינה’,זולטן קלוגר ואלפונס הימלרייך .בשנות ה 90 היה הספורט נושא פופולארי למדי בקרב אמנים צעירים משיבץ כהן שהתייחס לגלישה וסקייט בורדס, עדי נס וגיא רז עם מתאגרפים, אורי צייג עם משחקים כמו משחק כדורגל משובש וסיגלית לנדאו עם שחיינית קטנה.
פרנק מתבוננת באמצעים של הספורט – בחלל ובאביזרים. הגוף נשאר בחוץ, נדחק מהדיון, נאלם ונעלם, נוכח רק כצופים בעתיד שיביטו באלות הבייסבול שהפכו לצלמים.
אוצרת: סאלי הפטל נוה
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, רח’ הבנים 4, הרצליה
צילום שני של “מערכה ראשונה” : שחר תמיר
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
Tal Frank: Tie-breaker
The current exhibitions at the Herzliya Museum of Contemporary Art are impressive. There are quite a few good pieces, and those which are less are not embarrassing (to be discussed in a later post).
Tal Frank’s one-person exhibition Tie-breaker is intriguing and well executed. Tal, a promising artist for at least a decade, justifies the hope.
Three sections referring to competitive sports – ping pong, baseball and tennis – comprise the solo show. While tennis has become a part of Israeli athletics, ping pong and baseball remain marginal on the local sports scene. Frank’s choice of them alongside tennis, considered an elitist sport, creates a point of origin for a diverted surrealistic process she creates, since the games aren’t part of the lives of most Israelis.
Attributes of the culture of leisure and plenty, ping pong paddles, a tennis court and baseball bats are exhibited as if metamorphosized in a world of utter chaos. The “first act” presents wild vegetation sprouting the court; in the “second act,” ping pong paddles have become deformed, as if by heat; and in the “third act,” the baseball bats look like weapons cum ritual objects in a museum of an extinct culture.
Cormac McCarthy’s apocalyptic novel, The Road (2006) echoes through the work, as well as numerous science fiction films and real life catastrophes such as Chernobyl, which took place nearly 30 years ago.
The graduation of disaster between the three “acts” which make up the work are clear, but it is regretful that the physical order does not follow the numerical order. The decision to place the tennis court amidst the second and third “acts” deconstructs the narrative. The tennis court is made of artificial grass on a scale of 1:2 of standard court dimensions. The grass is rolled up like a carpet, turning it into a chilling mirror image of Persian and Islamic carpets with images of paradise, presenting the option to offer an alternative world during wandering or in earthly abodes.
The issue is whether this is a transformation of the natural order or a disaster. What is artificial, protected, and structured, regulated as in tennis, has been overcome by disorderly vegetation.
The complex relations of nature/culture are reflected in the accompanying text: “An ambiguous look at an engineered ecological garden, which is both engineered and calm, but also a view of a ‘no-man’s land’ neglected in favor of rampant weeds,” writes Curator Sally Haftel Naveh, as if “ecological” and “engineered” can dwell together. The sensation of impending disaster hovering over the overgrown court is reinforced by the association no matter how slight, to the tennis courts in the Garden of the Finzi-Contini (the 1962 book by Giorgio Bassani made into a film in 1970 by Vittorio de Sica) on Jewish-non-Jewish relations in Fascist Italy.
The distorted ping pong paddles in the Second Set look like a row of mutations after a severe heat wave or deadly radiation. Objects whose identity has been preserved but have lost their functionality, unable to create movement, and are just empty shells. The metaphor in the exhibition text is very poetic: Haftel writes about their similarity to autumn leaves, an image too romantic for the pain-filled objects which seem to be in the center of a melted landscape which evaporated in the heatwave or the radiation that distorted them.
The carved baseball bats in the glass display case in the third act are beautiful. The top of each bat looks like a small treetop or rack of antlers. Frank uses the associations of American baseball and violence to create a hybrid unable to be categorized. She almost becomes Surrealistic à la Dali with sails that are butterflies or Magritte’s “reverse” mermaid. Through the objects resonate with the memory of early mythological creatures such as the nymph Daphne who became a laurel tree when fleeing from Apollo.
The glass display case which both preserves and appropriates objects from reality, serving to store rare objects, also mummifies the objects. The trees/small antlers look like ritual objects whose lower sections reveal a secret which sought to remain concealed. Alongside of the glass cabinet are explanations of the different types of wood from which the bats were made. For example, “Maple is a hardwood…and is used for building musical instruments,” or, “Oak is easy to work with.”
Frank’s installation is part of contemporary art’s references to sports internationallly (Douglas Gordon through Pipilotti Rist) and in Israel. In Israel the issue of the “muscle Jew,” was pronounced especially in the workd of Eretz Israel photographers in the 1940s, such as Walter Zadek, Liselotte Grschebina, Zoltan Kluger and Alphons Himmelreich. In the 90s, the subject was very popular among young artists, from Shibetz Cohen, who referred to surfing and skateboarding, Adi Nes and Guy Raz references to boxing, Uri Tzaig with game interventions, and Sigalit Landau with her little swimmer.
Frank takes a close look at the sports in space (the court) and its paraphernalia (the paddles and bats). The body remains outside, excluded from the discussion, mute and invisible, present only as future spectators looking at baseball bats transformed into votive statues.
Curator: Sally Haftel Naveh
Herzliya Museum for contemporary art, 4 Ha’banim St., Herzliya
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter: www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com
