תערוכה עמומה. ההגדרה לגמרי לא מקובלת, אבל הולמת את תערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל שנפתחה אתמול ( 2 ליוני) .
עשרים ואחד בוגרים מציגים בתערוכה, שמראש, ככל תערוכת בוגרים, אינה תערוכה תמטית. בהודעה על התערוכה נכתב שהיא שואפת “למצוא איזון בין 21 פרויקטים אינדיבידואליים, ובין הרוח הכללית של התכנית לתואר שני באמנויות MFA”.
מה שבלט הוא דווקא העדרה של התלהבות, של רוח, כללית או אחרת. לצד מספר עבודות מצוינות של עדי עוז- ארי, רפעת חטאב, גניפר אבוסירה ,אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה ונועם הורוביץ, מרבית העבודות נעות בין מעניינות לבוסריות במידה בעיתית ביחס לסוף תואר שני . לזכותה של התערוכה יאמר שכמעט אין בה רגעים מביכים וגם זה לא מעט.
העמימות, שאופפת את התערוכה, קשורה לכך שהאמירות בה נשארות עמוק בתחום הקונצנזוס, עד שעולה חשש לצנזורה עצמית. אין זכר לנושאים פוליטיים או חברתיים/כלכליים מלבד עיסוק זהיר בשאלות מגדר והגירה. אמנות פוליטית היא לעיתים רבות מפלטו של האמן הבינוני ( והדוגמאות בולטות) אך העדרה הגורף במקום שסוע ופצוע עם פערים חברתיים קיצוניים תמוה.
הצגתי עבודות של עדי עוז – ארי בבית ביאליק בתערוכה ” כיסוי וגילוי” לפני כחצי שנה ושם עסקה בזיכרון וגעגוע, בבדיקת האפשרות שלנו לרפא דאבה. כאן העמידה תערוכת יחיד קטנה שנעה סביב ציר של אמביוולנטיות ותמיהה. עם רצפה ירוקה מלינוליאום נראה שנכנסנו למעבדה של נפש העוסקת ברפלקציה פנימית. כוחן של העבודות של עוז – ארי בנוחות בה הן שוהות במקומות של תהיה. העבודה הגדולה ביותר היא צילום של פסל שיש של אישה מתוך ספר אמנות ובמרכזו ההבזק של הפלאש כמו אין פעור וכמו הבטחה. ממול סריקות של פצעים ושריטות הנראים כעבודות אבסטרקטיות. על הקיר תלויה שקופית שרכשה בשוק פשפשים ועליה צלב וסמל הירלדי כלשהו מוקף בסרט מידבק בצבע בורדו דם. במסך שמשוקע בקיר חולפים עננים , או עשן ועל הרצפה , כמו מומנטו מורי(זכור את המוות) ניצבת מגרסה.
רפעת חטאב בחר לעבוד במסדרון , בחלל בו חולפים ולא עוברים סף המבדיל בין פנים לחוץ. הוא העמיד לאורכו שורת אובייקטים יפיפיים רובם עשויים מחפצים מצויים יחד עם אובייקטים שיצר. חטאב שכבר הציג בהרחבה ויצר בטקסטיל וידיאו, צילום ומיצג מגלה הבנה דקה לחומר,מהלך על החבל בין קיטש לסוריאליזם ולא חושש מיופי ישיר כמו מסגרת בארוקית ריקה או בטטה שצמחה והוא קושר את גבעוליה כמו צלוב לקיר כשבכד המים מסתתרות שתי כנפי כסף .
ג’ניפר אבסירה מציגה עבודות שקשורות בטבורן למסורת הישראלית מאז שנות ה 70 בקשת שמרפי לביא עד גרי גולדשטיין. על ספרים שנמצאו ברחובות תל-אביב ותמונות אינסטגרם מודפסות כתמונות פולארויד (מדיה שיש לה היום תחיה) היא מהאמנים הבודדים שמתייחסים לשאלות נרחבות: עם ציור בורוד על כריכת ספר האוטוביוגרפי של אריה שרון (אבי תוכנית המתאר של ישראל) “קיבוץ + באוהאוס”
שיצא ב 1971 היא מדברת על חלום, מודרניזם אוריינטליזם ומפגש שהפך לשונה מכפי שתוכנן . בעבודות עם דפים מספר על אנגולה שהיא מעטרת פעם בסרטים דביקים בכחול – אדום – צהוב ופעם בנעצים בצבעים אלו, היא מדברת על צבע בהקשרי גזע לא פחות מאשר אמנות.
למרות ש ALCHEMY OF V (אלכימיה של הקורבן” העבודה של אלכסנדרה “סנה” וילצ’ינסקה אינה פתורה עד הסוף זו עבודה מבטיחה , כזו שגורמת לזכור את שם האמנית וחפש עבודות שלה בעתיד. בעבודת וידיאו שמוקרנת בשני מסכים (ואחת השאלות היא הצידוק לכפילות) מדברים
“מומחים” שונים על טראומה ובניית קלסתרון ,ספק של קורבן ספק של תוקפן כשבסרט תחושה שהמשתתפים משחקים בהתחזות ברורה ואירונית. בחלל גם וטרינה עם מוצגים שהם ספק לנוי ספק ראיות ו V גדולה על הקיר , כמו קישוט רק מוספיה לתעתוע של תפאורה/מחקר/דוקומנטציה.
נועם הורוביץ מציג גם הוא תערוכה קטנה תחת הכותרת ” Necessity is the mother of invention” הכורח היא אם ההמצאה. במה שנראה כמעבדה שהשתבשה. מהמדף העליון של עגלת מתכת צומח כלפי
מטה, כמו סטלקטיט פסל דמוי שיש של ניפה הנאבקת בסאטיר (ככל שהצלחתי לראות) ,צרוף של זיכרון העבר, קיטש ומודרניזם . ממערך של כלים לאינהלציה יוצא עשן לבן ושני שופרות מתכת שמוצמדים לקיר משמעים סאונד נקישות כשעומדים ממש ביניהם. בעמידה הזו הן הופכות לקרניים סימבוליות לצופים,מעניקות להם מימד חייתי מסוים.
זו תערוכה לא מלהיבה אך יש בה כאמור כמה עבודות מבטיחות ומספר פרויקטים שלא מספקים כעבודות גמר אך הם מוצלחים (כמו DEAR , פרויקט צילום חללי אמנות מנקודת מבט של שואב רובוטי של חן צרפתי או סרט אנימציה של אילה נצר “אהבת אובייקט”).
למרות שאיכות אמנותית אינה נמדדת או נגזרת מנסיבות, ויתר על כן, מידת ההשפעה של בתי הספר על איכות בוגריהם לגמרי לא ברורה, עדיין מדובר במחזור תלמידים שמשברים, שינויים, ויחסים עכורים “בבצלאל” ליוו את לימודיהם: רפאל זגורי אורלי שהתפטר מראש התוכנית בעקבות חילוקי דעות קשים עם אווה אילוז, שמאז התפטרה בעצמה, אחרי שהספיקה למנות את ראש התוכנית הנוכחי ניקולא טרזי, שביתת סטודנטים ועוד ועוד. השביתה נסבה, בין היתר על כך שהסטודנטים חשו שאינם מקבלים די הדרכה.התערוכה מוכיחה שהטענה הייתה מוצדקת.
השמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
הערות/הארות אנא כיתבו ל thewindowartsite@gmail.com
לקביעת פגישת הדרכה פרטית לפני נסיעה לנוסעים וקבוצות עצמאיות שמתכננים לבקר בונציה על הביאנלה ותערוכות המוצגות במקביל כיתבו thewindowartsite@gmail.com
Bezalel MFA Graduates’ Exhibition, 2015
Although the PR release for the exhibition stated that it “strives to find a balance between 21 individual projects and the overall spirit of the MFA program in fine art,” I found it vague. Despite several excellent works by Adi Oz-Ari, Raafat Hattab, Jennifer Abessira , Aleksandra “Sena” Wilczynska , and Noam Horowitz, I found the exhibition lacking in enthusiasm and spirit, overall or otherwise. Most of the artworks by the MFA graduates’ remained in the problematic area between interest and rawness. However, to their credit, there are very few embarrassing moments, which itself is an accomplishment.
The overall vagueness of the exhibition may be due to the statements remaining so deep within the consensus that one may suspect self-censorship. There are no political or socioeconomic issues mentioned except for a cautious engagement in gender and immigration. Political art is often the last refuge of the mediocre artist but its sweeping absence in a location riddled with extreme social gaps is surprising.
I included several works by Adi Oz-Ari in the Bialik Museum exhibit, Revealment and Concealment which I curated about a year and a half ago, as part of an examination of options for healing. In the current “’mini’ solo exhibition,” Oz-Ari addressed the spectrum of ambivalence and wonder, with a green linoleum floor creating a space that looks like a laboratory of a soul engaged in internal reflection. The force of her work lies in the ease in which they pose questions.The largest piece is a photograph of a statue of a woman from an art book, with the flash at the center looking like a wide open eye and a promise. Facing it are abstract-looking scans of wounds and scratches. She hung a transparency bought at the flea market with a cross and heraldic symbol surrounded by a blood-red masking tape. A screen embedded in the wall shows passing clouds, or smoke, while a shredder stands on the floor like a memento mori.
Raafat Hattab chose the transitional space of the hallway as his exhibition venue, a space with no threshold to differentiate internal from external. He placed a row of lovely objects along its length, most of them readymades, but some handmade objects. Hattab, who has exhibited extensively (textile, video, photography and installation) shows a sensitivity to material, balancing on a thin line between kitsch and Surrealism. He has no fear of direct beauty, as in an empty baroque frame, sweet potato stalks tied to the wall in a cruciform shape, or a pair of silver wings hiding in a water jug.
Jennifer Abessira is exhibiting works which are part and parcel of the Israeli art tradition of the 1970s, arcing between Raffi Lavie and Gary Goldstein. Abessira, painting on books found in the Tel Aviv streets and on Instagram pictures printed as Polaroids (a medium making a comeback) is one of the few artists referring to broader issues. Her pink marks on the of the cover of Kibbutz + Bauhaus (1971), the autobiography of Arieh Sharon, “father” of Israel’s planning, speaks of the dream, modernism and Orientalism, and the resulting encounter which turned out entirely differently from what was planned. In several pages with images of Angola, Abessira uses colored masking tape or pushpins in red, blue and yellow, referring to racism as well as art.
Despite the unsolved elements in Alchemy of V (Alchemy of the Victim) by Aleksandra “Sena” Wilczynska, it is a promising work, making us want to remember the artist’s name and follow her in the future. In her video work on two screens (raising the issue of the justification of the doubling),”experts” speak about trauma and facial composite sketches of faces who may be victims or perpetrators. A sense of irony arises from the acting, while a glass cabinet exhibits items which may be for display or evidence. The big V on the wall adds to the illusion of being decoration, scenery or documentation.
Noam Horowitz is also exhibiting a small one-person show, “Necessity is the mother of invention,” in what seems like a disrupted laboratory. From the upper shelf of a metal wagon, a mock-marble statue of a nymph struggling with a satyr grows downward, like a stalactite, in a blend of memory of the past, kitsch and modernism.
A white vapor emerges from an inhalation system, with sound coming out of two metal horns attached to the wall, audible when standing between the ends. The horns become symbolic and animal-like.
This is an exhibition which does not generate much enthusiasm, although there are several promising works and projects which are successful although not the stuff of an MFA graduate show (e.g. DEAR, Chen Zarfati’s project photographing art spaces from the viewpoint of a robot vacuum cleaner, or Ayala Netzer’s animated film, “Love of the Object”).Artistic quality is not quantifiable, nor is the degree to which a school impacts the quality of its students’ work. However, we are still looking at a graduating class which experienced Bezalel’s crises, changes of personnel, ugliness of recent resignations and differences of opinions, student strikes, and more, in addition to the student strike in protest against a lack of guidance. The present exhibition proves their point.
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter:
www.smadarsheffi.com/?p=925
Comments – please write to thewindowartsite@gmail.com
