מודרניזם הוא נושא העל של “המסת מונדריאן”, עבודות של סמדר אליאסף בגלריה גורדון ו “ינאי סגל – ניסים ונפלאות” בפיינברג פרוגקטס, (שני חללים חדשים), שתי תערוכות המוצגות במקביל ולכאורה אין ביניהן קשר.
אליאסף, אמנית אמצע קרירה, השתמשה בגוף העבודה של פיט מונדריאן כנקודת מוצא למסע בתוך ומתוך המודרניזם ויצרה שינוי אחרי מספר שנים בהן הזכירו עבודותיה במובהק את ציוריו המופשטים של גרהרד ריכטר. סגל, אמן צעיר מתבונן ומתחקה אחרי התרגום הישראלי למודרניזם, בעיקר לאסטטיקת האדריכלות הברוטליסטית שאומצה בארץ בשנות ה 60ו ה 70 (ורסיות מנייריסטיות מופיעות לעיתים באדריכלות עכשווית כך בנין האוניברסיטה הפתוחה הבעייתי של עדה כרמי -מלמד ברעננה).
אולי מוקדם לדבר על צייטגייסט, על רוח תקופה, אבל העניין הגובר במודרניזם ניכר. לפני כשנתיים הציגה דנה יואלי את “לוויתן”, מיצב פיסולי, בגלריה קו 16. את חלל הגלריה הקטנטן חילק קיר שחזיתו האפורה הייתה תבליט שנראה כהכלאה בין בקעת הקהילות ביד ושם (בעיצובם של ליפא יהלום ודן צור), פסלי קיר של דני קרוון והאדריכלות של רם כרמי; כלומר, סמלי אידיאולוגיה וממלכתיות ישראלית שנוכחים במרחב הציבורי בעיקר באתרי הנצחה ואנדרטאות זיכרון, מקומות לאינדוקטרינציה של זהות. “שברים טקטוניים” המוצגת כעת בבית מני , עוסקת במודרניזם כגאולוגיה תרבותית דרך עבודות של אמנים ותיקים בהם אלחנני, קריזה וחגית לאלו ועכשוויים בהם אורית אדר בכר ומתן מיטווך. יאיר ברק עוסק במודרניזם בסדרה העבודות Missing Mies (בנינים של מיס ון דה רוהה ש”נמחקו” מצילומים) שכבר הוצגה פעמים אחדות ובסדרה החדשה Modern Flare שתוצג בבית מני בינואר, באופן מסוים גם תערוכתו של נפתלי בזם שתיפתח בקרוב במוזיאון תל-אביב תיגע בתרגום הישראלי למודרניזם.
הזיקה למודרניזם (מסגרת הזמן המקובלת היא מהרבע האחרון של המאה ה 19 ועד שנות ה 60 של המאה הקודמת) מצויה בלב הזהות הישראלית השסועה. מדובר בפרדוקס (שלא כאן המקום בו ארחיב לגביו) בין האימוץ של רעיונות המודרנה – מחיקת העבר, ערעור על תפיסת העולם שבבסיס הדת ויחס שניתן להגדיר כאמביוולנטי לרעיונות הנאורות, לבין הרומנטיקה והמשיחיות של רעיון התחייה הלאומית הציונית.
באמנות הישראלית המורכבות רבה במיוחד. “בצלאל”, האקדמיה שהקמתה ב 1906 עדיין נתפס כתאריך הולדת האמנות הישראלית, קמה במקביל לפריחת המודרניזם באירופה אך הייתה שייכת מכל בחינה למחצית המאה ה 19;בתקופת הישוב והעשורים הראשונים למדינה שלטה הגמוניה של אמנים ממזרח אירופה בעוד אמנים ממרכזים מודרניים, בעיקר מהארצות דוברות הגרמנית, נדחקו לשוליים. ככלל באמנות הישראלית הגיעו השפעות מודרניות באיחור ואומצו בהפנמה חלקית בלבד. יוצא דופן היה גל הבניה בסגנון הבינלאומי החל משנות השלושים, אותו הביאו בעיקר אדריכלים שנמלטו ממרכז אירופה בעקבות עליית הנאציזם ותנועות פשיסטיות ובמידה מסוימת גם תחום הצילום.
ב”ניסים ונפלאות” סגל יצר תבליטים מחומרים קלים (בהם עץ לבוד וקלקר) המחקים בטון וגבס. הרטוריקה היא “אמת החומר”, כלומר שימוש בחומרים מבלי להסתיר את מאפייניהם , תפיסה הנחשבת מאושיות התפיסה המודרנית מודרנית. הפעולה האמנותית של סגל היא של רמיית העין (Trompe-l’œilׂ) טכניקה מקובלת מאד באמנות “מסורתית”. מבחינת תולדות האמנות המקומית העבודות של סגל מתקשרות לאלו של גדעון גכטמן שהלך לעולמו ב 2008 והותיר גוף עבודות שהדיון שלו במודרניזם (דת ופוליטיקה) היה נוקב, אירוני ואחד החדשניים ביותר שנוצרו כאן.
אחת העבודות,”קיץ” שנראת כשמש עגולה מעל גל מסוגנן מזכירה את התבליט “שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך” של דני קרוון בכנסת מ 1966 . אחרות נראות כעבודות ציבוריות שנעקרו ממקומן למרות שסגל שותל בהן דימויים כמו ין-ויאנג סמלים שהפכו מוכרים מאד עם פריחת חיפושי הרוחניות לגווניהם השונים בשנות ה 90. עבודה שכותרתה “דיוקן האמן כציור מאיקאה” מתייחסת , במידה של אירוניה ל”איקאה” רשת שמגשימה הלכה למעשה את החזון המודרני של עיצוב חפצים מתועשים וזולים להמונים . העבודות שלסגל הן בעיקר הערה קונספטואלית מעניינת שמסקרן לראות עם תתפתח.
הקבץ העבודות המעודן והיפה של אליאסף “המסת מונדריאן” נמצא בדיאלוג עם אותם שורשי המודרניזם שמעולם לא היו חלק ממשי בשיח המקומי ומוצג באולם תצוגה שהוא קובייה לבנה קלאסית (במקרה זה מלבן).
סגנונו המזוהה של מונדריאן, שאמנותו השתנתה מציור מסורתי, דרך הקוביזם ועד לציור מופשט (שנשען גם על תיאוריות תיאוסופיות בתנועת “דה סטייל”) נוכח בעבודות מוקדמות בסדרה של אליאסף באמצעות משטחי צבע קטנים בצבעי היסוד (עבודות שיש לבקש לראות). בעבודות המאוחרות יותר בסדרה, המשטחים – כתמים נעלמו לטובת מה שניראה כמערך חוטים, בד פרום וגם מה שניתן לדמיין כשלבים ראשונים בעבודה של גקסון פולק.
אליאסף בחנה את הקווים הישרים של מונדריאן, ששימשו תחילה כהפרדה בין משטחי צבע ובעבודות מאוחרות שלו הגדירו, לעיתים, קטעים שלא נצבעו. עם מונדריאן יצר מערכות יציבות של משקלים וכוחות אליאסף לוקחת את זיכרון מערכי הקואורדינאטות (מערכות הצירים) שיוצרות מרחב או מתארות מרחב כמו בציורי ניו יורק שלו משנות ה 40 והופכת אותם לסימנים דקיקים שנוצרים על ידי מזיגה –טפטוף צבע אקרילי. קצת כמו צליל טהור ,שיוצר קולן כדי לעזור לכוון כלי נגינה או קו של ססמוגרף העוקב אחר נשימה לקויים הדקיקים עוצמה ודחיפות.
האסוציאציה לאריגה מתבקשת. נקודת המוצא, עבודות מונדריאן, מובילה לעיסוק המודרניסטי באריגה בדגמים אבסטרקטים, למשל העבודות של אנני אלברס, תחילה בבאוהאוס בגרמניה ואחר כך בארה”ב, אך חזקים הם גם הקשרים המיתיים של אורגות. האריגה מוזכרת במיתולוגיה בסיפור על בת תמותה שהתגרתה באתנה לגבי מיומנות באריגה (ואתנה הפכה אותה לעכביש) או הסיפור על פנלופה הנאמנה לאודיסאוס שנעזרה באריגה (ופרימה) לדחות את תשובתה למחזריה בזמן העדרו. תבונת הכפים, אם נרצה רמיזה לאמנות, היא בבחינת מקום ההיבריס אך גם ההצלה.
אליאסף יצרה עבודות שקוויהן הדקקים מחזיקים מרובה: את זיכרון מונדריאן והאבסטרקט האמריקאי, העבר העשיר והרב תרבותי של אריגה, ספק זיכרון מעומעם של קו השרבוט שאומץ על ידי האמנים הישראלים שכונו אמני “דלות החומר”, ובעיקר יופי גדול.
סמדר אליאסף “המסת מונדריאן”,הביקור בתאום מראש
“ניסים ונפלאות” ינאי סגל,אוצרת ים המאירי, פיינברג פרוגקטס, שביל המפעל 3,תל-אביב רביעי- חמישי 12:00-18:00 שישי שבת 12:00 – 14:00
