פנחס כהן גן – אנצור דמעתי עם בוא גאולתי – עבודות 1970 — 2012

0

“אנצור דמעתי עם בוא גאולתי”, תערוכת היחיד של פנחס כהן גן, שאצרה גליה בר-אור  היא תערוכה פואטית. הדיוק, המקצב והיופי הם כאלו שנדמה שכל שינוי, הוספה או החסרה, יפגום במבנה הגבישי שנוצר מאחד מגופי העבודה הגדושים, קונקרטית ומטפורית,שנוצרו בארץ. זו אינה רטרוספקטיבה המאשרת את הידוע, אינוונטר של המוכר, אלא בחינה מחודשת של יצירתו של כהן  גן, זוכה פרס ישראל ב 2008.

         התערוכה אינה משחזרת את הריבוי שנדמה כאין סופי בעבודתו של כהן  גן  (הערה על שפע, או צפיפות, היא לעולם הפרט הראשון שמספרים מי שביקרו בסטודיו- בית של האמן). אם התערוכה מגלמת בחומר את הרוח הכהן גנית הרי היא משקפת דווקא את המטא – נרטיב של עבודתו, את הניסיון לתמצת היגד כמו מדעי על העולם,  נוסחאות שיבהירו את הכאוס, יציעו שיטה בשיגעון.

       כהן גן נולד במרוקו ב 1942 והיגר לארץ בגיל שבע. הוא למד בבצלאל ובאוניברסיטה העברית וכן באקדמיות לונדון ובניו יורק . חלק מעבודותיו, בעיקר מתחילת שנות ה 70,  התקבעו לאבני יסוד בתולדות האמנות הישראלית, כך פרויקט ים המלח  בו החדיר מי מעיין, כולל דגים חיים – מבוּדדים בשרוולי פוליאתילן לתוך ים המלח, “פרויקט אלסקה: בחיפוש אחר הנשגב” או פעולה במחנה הפליטים ביריחו בו נטה אוהל (פעולה מרובדת משמעות ששנים נקראה רק במישור פוליטי שטוח למדי). חלק ניכר מתיעוד הפעולות הוצג בתערוכות ההיסטוריות שעסקו בשנות ה 70  במוזיאון תל-אביב והגלריה האוניברסיטאית בתל-אביב ב 1998 ואחר כך ב 2008 תערוכת העשור של שנות ה 70 שאצר מרדכי עומר ז”ל.

מעגל פיגורטיבי מתוכנת, 1981

                 באולם בו מוצגות העבודות משנות ה 70 מוצגת העבודה המרהיבה “מעגל פיגורטיבי מתוכנת” מ 1981. כהן גן צייר בטוש שחור על בד משי ענק בצבע אפרסק, 360×600, דמויות הנראות כלקוחות מספר הדרכה לא ברור. נשים בחצאיות וגברים במכנסים מבצעים פעולות פשוטות כמו קריאה או קיפול בד ופעולות חידתיות שהן ספק אלימות ספק ספורט כלשהו. העבודה היא מאוסף מוזיאון ישראל, ולגביה כמו לגבי מספר עבודות אחרות בתערוכה נשאלת השאלה מדוע לא הוצגה בעבר.

מעבר לשלב בהתפתחות דמות ה”כל-אדם ” של כהן גן, דמות הEVERYMAN  של האמנות הישראלית, העבודה וגם עבודות מוקדמות יותר כמו “מתמטיקה חזותית: דמות והעיר האידיאלית” מ 1976 שצוירה על  מפת שולחן, מרחיבות את השפה האמנותית המוכרת של כהן גן, זו של הפעולות,  לנגיעה במעודן בביתי וה”נשי”.  וזאת כאשר יש  יחסית מעט דוגמאות של עשייה כזו בארץ. גם היום שימוש בטקסטיל נותר שולי וכך מתקשר לעיסוק המתמשך של כהן גן ב”אחר”.  הדמויות ב”מעגל פיגורטיבי מתוכנת” מתקשרות לדמויות בעבודה  מוקדמת של משה ניניו מסוף שנות ה 70 ובה דמוית הלקוחות מהוראות לנוסעים במטוס וכן לדמויות בעבודות של איה בן רון, הלקוחות מספרי הדרכה רפואיים ושנעשו בעשור האחרון.

     כהן גן, מתקשר בחוטים רבים יותר מכפי שהיה נדמה לאמנים בני דורו, ונראה שהשפעתו על הצעירים ממנו רבה ועמוקה מכפי שהוערך. הקביעה שכהן גן הוא אסכולה של אמן אחד, כפי שנאמר לא פעם, עומדת בספק. “אסכולה של אמן אחד” היא  כותרת חלקו הראשון של מאמר הקטלוג של בר-אור ואפשר לראות בתערוכה תהיה וערעור של  בר-אור על אמירה זו.

   ה”כל אדם” של כהן גן היא דמות אנושית מתומצתת למרכיביה הבסיסים ביותר. לעיתים כראש בלבד, בדרך כלל בפרופיל, ואז חפה  מאפיוני מגדר, ולעיתים כגוף מלא גברי. ה”כל-אדם” חוזר בעבודתו כמוטיב מרכזי מאז מחצית שנות ה 80.  על הזיקה בין דמות זו לבין דמות האדם של  האמן האמריקאי ג’ונתן בורופסקי Jonathan Borofsky   (יליד 1942, אותה שנה ככהן גן) דובר בעבר אך דומה שבתערוכה הנוכחית מתחדד דווקא השוני. בעוד בורופסקי מזוהה עם פסלי ה Hammering Man, דמויות גברים המכים בפטיש, כלומר בעשייה, המוצבים ברחבי העולם (המוכר ביותר בפרנקפורט) הרי הכל אדם של כהן גן סחוף על ידי כוחות היקום, כורע תחת מגן דוד או צלב, מתגמש ומתעוות. הקירבה הסיגנונית לפרנצסקו קלמנטה, פלדינו ואנצו קוקי, אמני הטראנסאבנגרדיה  האיטלקים , בולט במיוחד.

קוסמוס, פאתוס, כאוס: חוּם, 1988

    הקשרים החזותיים בין כהן גן לבין נחום טבת, בן דורו, מענין. “צורות לא–אוקלדיות” 1980, מיצב אובייקטים על בד ועץ, ו”קוסמוס, פאתוס, כאוס: חוּם”  1988, עבודה בקרטון ופורמייקה על בד, מתקשרות  צורנית לעבודות של טבת משנות ה 80 ושנות ה 90 (התערוכה “שיעורי ציור: פסלים 1984-1990” שהוצגה ב 1991 במוזיאון תל-אביב רלבנטית במיוחד). אם טבת התייחס לערכים של אמנות מינימליסטית, לסדרתיות ולצמצום, ליחסים מרומזים ומתח הרי כהן גן יצר עבודות שיש בהם תעוזה ותנופה בארוקית  יחד עם דיבור מרגש על התפרקות, כניסוח חזותי של פוסט-סטרוקטורליזם. כהן גן הוא קולאזיסט מבריק שמניח יחד מסמנים, מפתחות למטא – נרטיבים שונים, מביא אותם לפתחם של הצופים ותובע כמו במפגיע מודעות. התביעה, ההתרסה  מנוסחת בעבודות כמו “אמנות ושפה” 1997 עם ה”כל אדם”, אותיות עבריות ולועזיות וצבע יסוד, מערכי משמעות שמתייחסים למבנים חברתיים, אידיאולוגיות ומאבק על הגמוניה.

שפת האמנות, 1997

       העיסוק של כהן גן בשואה, ההתרסקות של ערכי הנאורות והעיוות של המודרניזם, נוכח בתערוכה וראוי לדיון מעמיק. כהן גן עסק בשואה כבר במחצית שנות ה 80 למשל ב”שואה יהודית נוגעת בי”, שהציג בגלריה גימל  בירושלים.  ב”ואלה שמות” שהציג, בביאנאלה באיסטנבול  ב 1992 (באצירת בר-אור), כלל בשמות הקהילות גם קהילות מצפון אפריקה אף שהזיכרון הקולקטיבי הישראלי רק החל להכיר בהיסטוריית השואה שלהן. מאז נוכחת השואה בהתמדה בעבודותיו  כמגמה רותחת שנעה תחת פני השטח.

    בר-אור משרטטת בקטלוג את קווי מרחב היצירה של כהן גן באופן ש”אמנות” ו”חיים” בלתי נפרדים. היא כוללת ביצירתו,מלבד היצירה הפלסטית ותיעוד והכנת פעולות, גם התכתבויות עם מוסדות, רובן המכריע ביקורת על התנהלות של ממסדים מאקדמיה לאמנות ועד מוסדות מדינה כמו הביטוח הלאומי; את ספרי האמן הרבים שיצר ואת עיסוקו הנרחב בנוסחאות מתמטיות וכמו מתמטיות; וכן  מסות ומחשבות מנוסחות בפרוזה שיש בה לעיתים קרובות טעם של  שיר (“…אך כשהאמנות נספגת בתרבות היא נהיית חלק בלתי נפרד מטבלת היסודות של מנדלייב …”).

   אחת העבודות המרגשות ( ורבות כאלו) היא “פרדיגמה ישראלית של הבן האובד מס. 2”,  משנת 1982, מאוסף מוזיאון תל-אביב שגם לגביה לא נותר אלא לתהות מדוע לא הוצגה בעבר (לפחות למיטב זיכרוני). זו עבודה שרוחבה שלושה מטרים המצוירת על שלושה תריסי עץ בצבעי שמן, אמייל ואקריליק במשיחות  והטחות רחבות. במרכזה מגזרת דמות הפוכה, נופלת, וקרטון צבוע שנראה ספק ככנפיים ספק כעמוד שבור. הזיהוי האינטואיטיבי  של הנושא הוא איקרוס או מלאך נופל. כך מתווכח כהן גן אם המשל על הבן האובד מהברית החדשה, ממנו נלקח שם העבודה,  משל המדבר על הידרדרות, נפילה מוסרית, סליחה וגאולה ומלמד על רחמיו האינסופיים של האל. העבודה של כהן גן היא פרגמנטים ותוהו, קרשנדו דרמטי לטרגדיה שנשארת מחוץ לטווח ראיית הצופים. הבן האובד לא מחובק על ידי האב כמו בציור המרטיט של רמברנדט (1662–1669), המודה והעוזב לא  מרוחם והדין נוקב את ההר.

      בתערוכה המלוטשת כהן גן מוצג במיטבו וממוקם מחדש בתולדות האמנות הישראלית (לצד הכרה בינלאומית מחודשת בעבודותיו שהחלה בשנים האחרונות). במקביל נפתחות שאלות לגבי מה הוצג ומה הושמט מהזיכרון, לגבי זרמים של השפעות והדרה.

מוזיאון תל אביב לאמנות, אולם מרקוס ב’ מיזנה, האגף ע”ש גבריאלה ריץ’, הבניין המרכזי.

Print Friendly, PDF & Email
0
This entry was posted in פיסול ומיצב, ציור. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art