דברים אחדים על תערוכות אחדות

  פלג דישון

דישון יוצר עבודות שחוצות שיוך של זמן ומקום והן ספק חיווי לנוסטלגיה ספק דיון במודרניזם. ברובן .זיכרון של קרע, שסע או קריסה מסתמנים כחוויית יסוד

      בפרק הזמן הקצר שחלף מאז היה בוגר מבטיח של המדרשה ב 2009, הספיק להציג עבודות באיכות משתנה במספר תערוכות קבוצתיות לצד תערוכות יחיד. התערוכה הנוכחית, שאצרה עדנה מושינזון מציגה אותו במיטבו.

Trains that pass in the night, 2010,

העבודות המוצגות עוסקות ברגעים של כמעט קטסטרופה או  כמעט העלמות. הן נטועות במחוזות הזיכרון התרבותי (המערבי) הרחב; בין הקרנת הקולנוע המוקדמת של האחים לומייר בפריס L’Arrivée d’un train en gare de La Ciotat, הסרט  Trainspotting 1996 שעוסק בשוליים ספוגי סמים של החברה הבריטית, מודרניזם בגילויו כסגנון אדריכלות ומיתוסים קמאיים כמו שיטפון. דישון עובד באופנים שונים שמבוססים על צילום או קולנוע. הוא מקרין דימויי סטיל לקוחים מסרטים,  ובמיקרים אחרים יוצר וידיאו של דימויים של עבודות שאינן נעות כמו מיגזרות נייר  או דימויים ממאגרים באינטרנט  אותם הוא סורק לדימוי חדש. התהליך, שלבי  פרוק והרכבה, שינוי ואיחוי, מזכיר במידה מסוימת את הטכניקה בה השתמשה שוש כורמוש בצילומי סידרת ה”זרים”  במחצית שנות ה90. כמו בTrains that pass in the night, מגזרת נייר סרוקה מ 2010, או Trains spotter מאותה שנה ההתייחסות של דישון  לדימויים קולנועיים ברוח הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי (“מטרופוליס” “הקבינט של ד”ר קליגרי”) כרוכה ביצירת תחושה ציורית.

    הצבת התערוכה אלגנטית ומדויקת כך ב  Mexican Standoff, אחד הרגעים היפים בתערוכה.

Mexican Standoffמראה כללי של אולםבתערוכתו של דישון . בקצה

העבודה בפורמט לא שכיח, צרה ארוכה, עשויה נייר מגורד על סרט הדבקה שקוף, ובה דימוי של נוף פתוח  של שדה ושיחים שלולא שריטות ופגמים יכל להראות שלו. הסרט מתוח לאורך קטע קיר הניצב לחלון ונמתח לרוחב החלון כולו כך שהאור שהחלון מהווה מאין קופסת אור גדולה ומה שאמור ללוות  המבט לנוף הופך למה שכמעט מוחק את הדימוי.

הנוף מזכיר סרט צילום ישן שנפרש ומגלה פנורמה שיכולה להקרא כנוף ישראלי. שם העבודה, Mexican Standoff הוא מונח המתאר  מצב בו בין שלושה כוחות בקונפליקט נוצר מאזן אימה ומצב בו אף אחד אינו יכול לצאת כמנצח ברור. בעבודה, מ 2010, דישון יוצר חיבור מקסים בין קלישאות אמנות של הציור כחלון (מיוחס לברונלסקי מנסח תורת הפרספקטיבה), דיבור על  צילום נוף מוקדם שמתקשר לצילומי נוף ארץ הקודש בסוף המאה ה 19, ולא פחות מכך לצילום (וציור) אמריקאי מוקדם  ודרהור על השינוי המתרחש בעולם הצילום בעשור האחרון אחרי שהפרדה מהצילום האנאלוגי היא כבר עובדה מוגמרת.  דישון שייך לקבוצת הצלמים שהסורק הופך אצלם לכלי עבודה מרכזי, צילום ללא מצלמה שפורש אפשרויות חדשות  של עשיה. מעבר לטכניקות המורכבות שלדישון עושה בהן שימוש העניין בעבודתו נובע מתחושת החיפוש שעולה מתוכה.

Mexican Standoff_Detail

Mexican Standoff_Detail

דישון בוחן את המדיה בה הוא פועל ואת מנגנוני הזיכרון וההתבוננות של העבר וההווה. בעבודות כמו Mexican Standoff או Trains that pass in the night,  הוא מפגיש אופן פואטי נופי דרך עם נופי נפש. החיפוש המדיומאלי שלו מאיר את המהמורות ואת ההיבטים הפוסט מודרניים בתהליך התחדשות המעוגנת בטכניקות עבר.  דישון שואל על חידוש בעולם דימויים שאינו העתק של ריאליה (כפי שהתיחסו לעיתים בטעות לצילום), אך גם אינו  סימולציה.

 אוצרת: עדנה מושנזון

 מקס אפשטיין  פחם

מקס אפשטיין “ארץ קדושה” HOLY LAND

סידרת צילומים מצוינת של יער ירושלים אחרי שרפה  מוצגים בתערוכה “פחם” וחבל שאינם מוצגים לבדם אלא לצד שורה של אובייקטים מפוחמים . במנעד אינסופי של אפורים אפשטיין הופך את הנוף לכמעט אבסטרקטי  אבל גם לרומנטי ואפל כאילו חלף שם, לפני רגע, שר היער Der Erlkönig)). הבלדה שמדברת על תבוסת הרציונליזם, (האב המסביר את רחשי היער כתופעות טיבעיות)  לרומנטיקה (הבן המזהה את שר היער) מתקשרת לשרפה, אחד מאותם גילויים בו מתברר עד כמה קצרה ידינו מול הטבע גם היום, ובאופן עמוק ללבטים תרבותיים שלא פסקו ללוות אותנו מאז כתב את הבלדה גתה בסוף המאה ה 18.

שר היער (תרגום אריאל הירשפלד ואמיר אור )

 מִי דּוֹהֵר מְאֻחָר דֶּרֶךְ לַיְלָה וָסַעַר? / זֶה הָאָב דּוֹהֵר וְעִמּוֹ הַנַּעַר.

  יַלְדּוֹ מְצֻנָּף מִתַּחַת זְרוֹעוֹ,\ הוּא אוֹחֵז בּוֹ לָבֶטַח, מֵחֵם אֶת בְּשָׂרוֹ.

  מַה מַּחֲוִיר אֶת פָּנֶיךָ, בְּנִי שֶׁלִּי?/ –  הֲלֹא-תִּרְאֶה אֶת שַׂר הַיַּעַר, אָבִי?

  שַׂר-הַיַּעַר, עִם כִּתְרוֹ וּזְנָבוֹ מִטַּלְטֵל / –  בְּנִי שֶׁלִּי, זֶהוּ פַּס עֲרָפֶל.

  “יֶלֶד נֶחְמָד, בּוֹא-נָא אֶצְלִי/ מִשְׂחָקִים אֲשַׂחֵק אִתְּךָ לְהַפְלִיא,

  שָׁם עַל גְּדַת הַנָּהָר יֵשׁ זֵרִים שֶׁל פְּרָחִים/ וּלְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ פְּרָחִים זְהוּבִים.”

  אַבָּא, אַבָּא, הַאָמְנָם לֹא תִּשְׁמַע / מַה לּוֹחֵש שַׂר-הַיַּעַר אֵלַי בִּדְמָמָה?

  –  הֱיֵה שָקֵט, יַלְדִּי, וְנוּחַ; /בַּעֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת מְאַוֶּשֶת הָרוּחַ.

  “יֶלֶד טוֹב, הֵן תָּבוֹא וְנֵלְכָה? / בְּנוֹתַי הַיָּפוֹת מְחַכּות רַק לְךָ,

  אֶת מְחוֹל הַלַּיְלָה בְּנוֹתַי תְּחוֹלֵלְנָה /תָּשֵרְנָה, תִּרְקֹדְנָה, וְאוֹתְךָ תְּעַרְסֵלְנָה.”

  אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?/שָׁם בְּנוֹת שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?

  –  בְּנִי שֶׁלִּי, אֲנִי רוֹאֶה זֹאת בְּרוּרוֹת:/כָּךְ זוֹרְחוֹת הָעֲרָבוֹת הַזּקֵנוֹת, אֲפוֹרוֹת.

  “אֲהַבְתִּיךָ, דְּמוּתְךָ לִי קוֹסֶמֶת כָּל כָּךְ,/אִם לָבוֹא לֹא תֵּיאוֹת, בְּכֹחַ  אֶקַּח!”

  אַבָּא, אַבָּא, הוּא אוֹחֵז בִּי עַכְשָׁו!/ שַׂר-הַיַּעַר נָגַע בִּי וְעָשָׂה שֶׁיִּכְאַב!

  גָּנַח הָאָב, קַל כָּרוּחַ דָהַר,/כָּרַךְ בְּיָדָיו אֶת יַלְדּוֹ הַנִּכְמָר;

  אֶל הֶחָצֵר הִגִּיעַ אָבֵל וְאוֹבֵד,/  בִּזְרוֹעוֹתָיו הָיָה הַיֶּלֶד מֵת.

 אוצר: חגי שגב

 דיוקנאות תערוכה קבוצתית

 התערוכה הנוכחית בגלריה רוטשילד עוסקת בדיוקן, מהנושאים הקלאסיים של אמנות,בעבודת ארבעה אמנים. העניין בה הוא בגלל העבודות המצוינות שמציגים  רוני טהר לב וצוקי גרביאן.

רוני טהרלב , דיוקן בעקבות דיוקנאות פיום

העבודות של טהרלב מפתיעות באיכות ציורית חדשה לחלוטין של אמנית ותיקה למדי הפועלת מאז תחילת שנות השמונים ומציגה תדיר משנת 2000. בדיוקנאות בעקבות דיוקנאות פיום (דיוקנאות שצוירו על עץ ונקברו יחד עם מומיות בעידן הקופטי במצרים (מאה שלישית לספירה)  ודיוקנאות בעקבות דמויות בציורי רנסנס מתגלה רגישות ציורית שיוצרת סקרנות לראות לאן תתפתח.

     צוקי גרביאן  מציג דיוקנאות שמתכתבים עם קלאסיקה ושמותיהם

צוקי גרביאן – ולאסקז

“ולאסקז” “סרג’נט” או “ורמיר” יוצרים עיגון בתולדות האמנות אבל העניין בהם הוא דווקא באופן בו הוא פורע סדרים, מפגיש התבוננות ופנטזיה. גרביאן בולט כבר שנים אחדות וכדאי לעקוב אחר השפה שהוא מפתח בהתמדה. בדיוקנאות המוצגים חוגגים חופש ציורי והומור. כוחם הוא בכך שיותר מהתבוננות מעמיקה ודיאלוג, שני איפיונים המשויכים בדרך כלל לדיוקנאות משובחים, הם מצליחים להעביר תחושה של התרשמות ראשונה ואסוציאציות לדמויות, כמו היו התגלמות זרם תודעה חזותי.

פלג דישון; מקס אפשטיין בית האמנים רח’ שמואל הנגיד 12, ירושלים א’–ה’: 13:00–10:00, 19:00–16:00 ו’: 13:00–10:00, שבת: 14:00–11:00

 דיוקנאות, גלריה רוטשילד אמנות, שד’ רוטשילד 140, תל אביב

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in ציור, צילום. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art