משך כחודשיים “החלון” לא הופיע: צרוף של שהיה בחו”ל, בעיה באתר ואינטנסיביות בתחומי עשייה אחרים שלי.
תודה על המיילים, מקווה שעניתי לכולם, ובכל מקרה טוב לקבל כל כך הרבה משובים.
בפוסטים הבאים: נושאים שרציתי לחלוק, שענינו והקסימו אותי או שמחויבות מקצועית היא להתייחס עליהם.
הראשון על חיפה, לא מאד מרכזית, אבל בין גלריה עם אג’נדה חברתית, ציור קיר עותמאני ומה שמבטיח להיות חלל יפיפה נוצר סיפור עבר- עתיד שאהבתי.
שלכם,
סמדר
***
מזימות נדל”ניות , גלריית החדש והרע
מזימות נדל”ניות היא מעט מפוזרת כתערוכת נושא אבל היא בבחינת דיון חזותי חכם. בחלל, חנות קטנה למדי בעיר התחתית של חיפה, נפרש הרהור על השפה הטאוטולוגית שהתפתחה סביב נדל”ן: “בינוי”,”פיתוח” וכמובן תוספת המילה “הירוקה” הם מונחים שמשמשים לא פעם כהלבנה להרס ודחיקה של מרקמי טבע ואוכלוסיות מוחלשות; חלומות הנדל”ן המשווקים היום משקפים את פרימת הסולידריות החברתית שהתרחשה בארץ בעשורים האחרונים.
בחלון הראווה ניצבת העבודה אנדרטת פועל הבניין האלמוני של שלי פדרמן. פדרמן יצרה אוביקט, בעיצוב דומה למשמש אנדרטאות בנקודות התרחשות פיגועים או התרחשויות לאומיות, המוקדש לפועלים שנהרגו בעת עבודתם. ידיעות על מחיר חיי האדם של הנדל”ן נדחקות לשולי החדשות ונספרות בסטטיסטיקות אודות “בטיחות וגיהות” (אגב , למי שכמוני לא ידע: גיהות תעסוקתית (occupational hygiene) מוגדרת כחיזוי, בקרה ומניעה של גורמי סיכון בסביבת העבודה ושל תנאי חשיפה המשפיעים על בריאות העובד). העובדים, קשי יום, אינם מעניינים איש וכמובן שאינם זוכים להנצחה. העובדה שגם כיום בניה אינה עבודה בטוחה, והיא גובה קורבנות, מודחקת שלא להזיק לתדמית הזוהרת של פרויקטים. פדרמן יצרה עבודה ישירה ואפקטיבית להפליא.
פרויקט גלמורוס, (2012 )הוידיאו של רועי מנחם מרקוביץ הוא החמישי בסדרת הסרטונים ‘בכירים’- המתארים את תהליך העלייה (והעלייה) של שני אנשי נדל”ן ומזכירתם. בסרטון מתרחשת תאונה בה הגיבורים משתפדים על פיגומים בעת ביקור באתר בניה של פרויקט יוקרה ומקבלים כוחות על לבניה (והרס) מהירים כשהם הופכים להכלאה של אדם וכלי עבודה.
ההתיחסות לתולדות האמנות, בעיקר תיאורי מרטירים במרטירולוגיה הנוצרית ברורה; גם ההתייחסות לאסטטיקה של “הקוסם מארץ עוץ” בגרסה הקולנועית של ויקטור פלמינג מ 1939. אסוסיאציה פרועה נוספת היא לפרידה קאלו ותאונת הדרכים האיומה בה נפגעה בנעוריה. זו הכלאה מוצלחת להפליא בין כל אלו B MOVIES, ו”ארץ נהדרת” שלא מעמעמת טעם מר של אירוניה.
בקומת הגלריה מוקרנים פרקים מהסדרה התפכחות של ארי ליבסקר ששודרו במסגרת יס דוקו. ליבסקר מתעד מתווכים המקדמים פרויקט, ואדריכלית המקדמת את עצמה, במסמך סוציולוגי מרתק. משכונות סגורות שמציאות סביבה הומוגנית לחלוטין ועד הפרדת אזורי מגורים של ילדים והורים בבתי מידות משפחתיים, השיח הוא שיר הלל לפרגמנטציה חברתית ומה שאפשר לתאר כניתוק רגשי שעומקו כגובה חומות הניתוק הפיזי.
ביקורת רבה שנכתבה על חזון הבטון והמלט הישראלי נעזרה בציטוט “שיר בוקר” של נתן אלתרמן (נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט/וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים, ). הצילום של אריאל קן, של מרחב שכולו כבישים, מחלפים ומגרשי חניה אינו מכאן. העבודה מגדל קירור, דיסבורג–ברוקהאוזן, גרמניה, ג.א, 2009 מתוך הסדרה ‘בעקבות הלה וברנד בכר ‘ נעשתה לפי דימויים מGOOGLE EARTH. יש בה עוצמה ותנופה ואיכות שנדמת כמעט ציורית, כמעט רומנטית, כאלגיה למה שהיה וכוסה מבלי לגלוש לרגשנות.
בטקסט התערוכה אמנם נכתב שהיא עוסקת בקשר בין אמנות, נד”לן וכסף אבל היא נמנעת מכך באלגנטיות. אחרי הכל, לא זורקים אבנים בבית זכוכית: הגלריה שמגדירה עצמה “מעבדת תרבות ציבורית-ניסיונית” שמחויבת לסביבה בה היא פועלת, ממוקמת בחלל שקיבלה בחינם ב”מתחם 21″, פרויקט במסגרתו עיריית חיפה מקצה לאמנים ומעצבים חללים לתקופה של שנתיים ללא תשלום שכר דירה. אמנות, מרצון או שלא מדעת היא לא פעם חוד החנית של תהליך שאינו התפתחות הבאה מעליה אלא מהלך מתוכנן שמטרתו בסופו של דבר היא השבחת נדל”ן. המתחם בין הרחובות הנמל ועד לשדרות המגינים בעיר התחתית עובר כעת תהליך של שינוי מובהק באוכלוסיית האזור ונדרשת מידה רבה של תבונה ורגישות להימנע כאן מגנטריפיקציה אגרסיבית כפי שהתרחשה (ומתרחשת) בירושלים, יפו ותל-אביב. ההבדל בין המיתחם לרחובות הצמודים לו ניכר היטב.
עם אויר מהים, בתי קפה, דוכנים וסדנאות המתחם מהווה מקום בילוי נעים ביותר. החדש והרע, נכון להיום היהלום בכתר האמנות במתחם, פועלת בזכות תהליך עירוני תוסס, ומצליחה, גם אם תוך הרחקת עדות לעורר מודעות אליו.
רחוב כיאט 1 , עיר תחתית, חיפה אוצרת | נטלי לוין
פירמידה
פירמידה, מרכז אמנות שפעל בהצלחה חלקית בבית ספר נטוש בואדי סאליב מאז תחילת שנות ה 90 עומדות להסתיים עבודות חידוש מאסיביות. מעבר לסדנאות אמנים חדשות, הגלריה במקום מבטיחה להיות אחד החללים היפים בארץ להצגת אמנות. הגלריה היא בגודל של כ 500 מטר ,בשני מיפלסים וליד מרפסות ענק הצופות לנוף מרהיב. עם המקום יציג אמנות טובה הוא יוכל להפוך למרכז בעל משקל.
ציור קיר טורקי
ציור קיר טורקי התגלה לפני כשנתיים באקראי בחנות הפיצוחים והתבלינים של שי פלקון בחיפה. בזכות מודעות שלו לחשיבותן ההיסטורית של הציור נחשף ולא נהרס. על קרוב לחמישה מטרים בקימור תקרה מתואר קרב ימי בתקופת מלחמת העולם הראשונה מזווית המגינים טורקיים . חיילים בתרבושים מצוירים מאחורי חומות ותותחים כבדים. בים אוניות מלחמה עם דגלי צרפת, בריטניה וטורקיה ובשמים מצויר מטוס שנפגע ועומד לצלול למים.
תיאור ההיסטוריה מזווית הראיה של המפסידים אינו שכיח באופן כללי ואינני מכירה מקבילה לכך בארץ. מעניין לחשוב על הציור בהקשר לציורי התקרות העותומאניים בערים כמו נצרת,שכם ועכו, ובאופן נרחב יותר כחלק מתולדות האמנות המודרנית בארץ : הציור וודאי צויר כמה שנים אחרי יסוד בצלאל בירושלים ומעיד על פעילות אמנות שהתקיימה בחלקים אחרים בפלשתינה. יתכן שהוא אחד התיאורים המוקדמים באזורינו של מטוסים באמנות . מלחמת העולם הראשונה הייתה הפעם הראשונה בה שימשו להפצצות, רק מעט יותר מעשור אחרי המצאת המטוס.
חבל שטרם ניתנה תמיכה ציבורית לשימור הציור אבל בינתיים לביקור בו מתלווה תחושה של הרפתקה קטנה. (יש סיכוי שאם תבקשו גם ירטיבו עבורכם את הקיר ואז מתגלים הצבעים במלוא עוזם).
פיצוחי פלקון, רחוב קיבוץ גלויות 42 , צמוד לשוק הפשפשים החיפאי.
