מיצב הווידיאו של הילה בן ארי תנועה בין קווים שבורים הוא עבודה מצוינת , שלמה , שמביאה לידי סיכום ,זמני אולי, את העבודות הקודמות של בן ארי ,ועולה עליהן.הקרנות הוידיאו בגדלים שונים, חלקם על מסכים ואחרים על גבי ניירות האחוזים בקונסטרוקציות מתכת מוצבים בחלל כך שהם יוצרים שדה התרחשות מגוון , שביל תנועה שנדמה כמבוך, ככניסה ויציאה מממעגל.במרכז החלל, על מסך אופקי גוף רקדנית המונח הפוך היוצר X או גשר. בן ארי מבימת רגעים של הקפאת רטט תנועה, כופה על הצופים להתבונן בשימת לב, לעקוב אחר מתח, נשימה,מיצמוץ עינים ומאמץ שרירים של הדמויות שהן בגודל כמעט אנושי ממוצע, כלומר קשר קרוב, כמעט מעיק לדימויים מוקרנים, כאלו שאנו יודעים שיעלמו כשתכבה מנורה, או יעלה האור.
photo EladSarig
הדימויים של בן ארי, על המתח וההשהיה, מתגרים במימד הזמן וכח הכבידה במה שנדמה שהצעה לעצור את שניהם. המיצב תנועה בין קווים שבורים מרובד: במוצהר הוא מחווה לעבודה של הדה אורן (1935-2008) כוראוגרפית שיצרה בקיבוץ אשדות יעקב ויצרה עבור להקת המחול הקיבוצית; להקת בת־שבע 2 והרקדנית רות אשל . בשנות ה 70 הקימה אורן מרכז ללימוד מחול בעמק הירדן, אלטרנטיבה ליצירה במרכז הארץ, ניסיון למזג את הבחירה בחיים קהילתיים של הקיבוץ עם אמנות שנטועה באורבניות . בכך היתה אורן חלק מהנסיון היחודי של קיבוצים ליצור חברה חקלאית שאמנות תהיה בה מרכיב מהותי , לצד היותה חלק מהפרויקט הציוני של יצירת היהודי החדש ,”יהודי השרירים”, החזק, הזקוף והנאה, כפי שניסח זאת נורדאו בקונגרס הציוני השני (1898). מסך ובו ענפי הדס בלבד, נעים – רוקדים במשב רוח קל מאזכר את טקסי החגים בקיבוצים שהיוו כר לגיבוש זהות יהודית- ישראלית חדשה ונדרשו לשפה אמנותית תנועתית ,כשל אורן וחזותית כשל יוחנן סימון , ליאו רוט שרגא וייל ורבים אחרים.
בן ארי מתיחסת ברגעים הקפואים – רוטטים שלה לכמיהות סביב מודל האיש ספר והסיפא ומתיחסת למקומן של נשים בהקשר זה באופן אינטילגנטי ואירוני. בן ארי מפרקת את החזון , ואכוראוגרפיות שיצרה אורן לרגעים ומקטעי גוף. על אחד המסכים פני אשה קרובים לקרקע , עורק הצוואר של תפוח ממאמץ ונראה שבעוד רגע יגעו פניה בקרקע . ההעמדה מזכירה את הסצנה המצמיתה ב”זאת היא הארץ ” (1935 הופק על ידי ברוך אגדתי על פי תסריט של אביגדור המאירי ) בה חלוץ חורש נופל באפיסת כוחות בשדה מרים ראשו בכוחות אחרונים ,אומר “קדימה” וגופו נטמע- מפרה את השדה, כך שהוא הופך לחלק מהקרקע, כך שהרקדנית, האשה,ממירה פה את דמות החלוץ. בהקרנה אחרת רגלי רקדנית יוצאות מתחת ליריעה מתוחה – ספק חצאית – קרינולינת ענק שנפרשת מעל קלונסאות,ספק טרמפולינה שנקרעה ובכל קריאה מצב של תלישות וחשש וסכנה . המחול איפוא רחוק משלמות ,נושק לקרוביו הנחשבים פחות ללולינות, לקרקס, למשטרי תנועה שנחשבו נמוכים יותר.
אורן , ודרך המחווה גם בן ארי, מתיחסת למחול המודרני של תחילת המאה הקודמת,מחול שהיה קשור בטבורו לתפיסות רוחניות אוטופיסטיות במיוחד בורסיה המרכז אירופאית שלו (רודולף לאבאן ,מרי וויגמן ) אך גם האמריקאית (איזדורה דאנקן , רות סט. דני ורבות נוספות) . המחול המודרני שדיבר על יצירת מערך תנועה חופשי, שונה מהתפיסות של מחול קלאסי, הפך בעצמו לדוקטרינה במעגל משמעות שיכול להזכיר את האופן בו התנועה המהפכנית העמדה בבסיס הקמת הקבוצות והקיבוצים הפכה לעיתים לאורתודכסיה.
המוסיקה של המיצב שנכתבה בידי המלחינים יוני ניב ואלכס נס מציעה סוג של נוף מקביל, צלילים מפוזרים בין שתיקות מה שנדמהלעיתים כהדפקות על שערי זיכרון, או נסיון לאחות את מה שאיבד רצף . שירה לגמן, של הפסנתרנית המבצעת את היצירה,מופיעה מידי פעם על מסך, מבליחה לתוך העולם הפרגמנטרי בן ארי כנוכחות שלמה.
תנועה בין קווים שבורים , עבודה שנעה בין בנרטיבי לרעיוני,בין התבוננות פרטיקולרית למבט נוקב במודרניזם מציב את בן ארי ,יותר מכל עבודתיה הקודמת כאמנית מרתקת של עבודותיה משקל רעיוני ניכר.
אוצרת: טל יחס
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 , הרצליה
ושני דברים נוספים:
על השיחה עם פיונה טאן
כפי הנראה באתי עם ציפיות גבוהות מידי לשיחה עם פיונה טאן שנערכה ביום שישי שעבר (ה 17 לפברואר ) לרגל פתיחת תערוכתה “גיאוגרפיה של זמן” במוזיאון תל – אביב . טאן היא אמנית משובחת שאני עוקבת אחרי העבודתיה כבר שנים. יש לה קו אסטטי מאובחן והיא עוסקת באופן פואטי בפוסט קולניאליזם, בשליטה ,בתעתועי זיכרון . היא מצליחה להפוך כמיהה כמעט לחומר וגעגוע לוקטור של תנועה. הדיבור שלה על שליטה, כשלון ופרימה הוא מהמרהיבים ביותר.
לכל זה לא היה זכר בשיחה שהתנהלה בטון בו מעבירים מתכוני בישול או אפיה : כן, טאן ,כמו אין ספור אמנים לפניה, עברה מצילום לווידיאו וגם התנסתה בעבודה על סרטים באורך מלא,כן היא גילתה שמורכב לעבוד עם צוות גדול וגם קנתה בד שכבר כמעט אינו נמצא בשוק ( כמעט יכולתי לשמוע את קלישאת ה”חומרי גלם משובחים” מתגנבת לשיחה).
טאן סיפרה שחקרה וגילתה שלרמברנדט היתה בת בשם קורנליה, ציירת שחיה באינדונזיה. לא צריך היה להעמיק לחקור . הבת (ואחיותיה באותו השם שהלכו לעולמן כתינוקות) מוזכרת בכל כתיבה על חייו של רמברנדט לרבות בערך ויקיפדיה על רמברנדט https://en.wikipedia.org/wiki/Rembrandt ויש גם חומרהמזכיר את חייה באינדונזיה . בשלב מסוים טאן התיחסה לעבודה שעשתה בהשראה של”אנשי המאה העשרים”, של אוגוסט סנדר וסברה שיש צורך להסביר מה היה פועלו לקהל. לא היה שום ספק שטאן זכרה היטב שהיא מבקרת בפריפריה .מחשבות נוגות במיוחד על הפער בין רטוריקות של מרכז-פרופירה לפרקטיקות.
כל הפרטים היו שוליים לו השיחה היתה ממריאה למקום כלשהו אך רק בסופה , רותי דירקטור שהנחתה את השיחה העלתה את Professional Foreigner, אחד המונחים שבעטיים נוצרו הציפיות הגבוהות מהשיחה. טאן כינתה את עצמה כך, לראשונה לפני כעשור ומכאן היתה יכולה להתחיל שיחה בעלת משמעות .
רועי חסן
היו לא מעט חלקים שקוממו אותי בביקורת של יותם ראובני על “זהב אריות”,ספרו החדש של רועי חסן ומסתיימת במילים ” קצת משורר והרבה תגרן” ,המילים המשמשות גם ככותרת הביקורת שפורסמה במוסף ספרים האחרון.
מבעד לאגרסיביות ענינה אותי אבחנה המובלעת דווקא במחמאה :”מרשימה לא פחות היא הפואמה “פזוליני בדרך לחיפה”, שמשלבת בין העיסוק האובססיבי כמעט של חסן בהווה ובאקטואליה להתבוננות מעמיקה ביקומו הפנימי, ממנו שואב המשורר את שיריו ואינו בהכרח פוליטי או עכשווי.”
“העיסוק האובססיבי כמעט של חסן בהווה ובאקטואליה” ??? זו קביעה בעיתית בישראל שטופת תודעת ההווה וקידוש אקטואליה .
התיחסות להווה ואקטואליה,ביצירה ובהתבטאויות פומביות הפכו בארץ לתו תקן הכרחי של אנשי תרבות (משמאל ומימין) שדורשים בהם כמו באורקל שוב ושוב. ההתרחשויות הקיצוניות של זמננו מכתיבות הבעת עמדה אך יש מקום להרהר באופן בו אמנויות שונות הופכות הד למהדורות חדשות. דוגמא לכך היתה בתאטרון הישראלי ובאמנות חזותית אמנות פוליטית הופכת לא פעם למיפלטו של האמן הבינוני (על משקל הפטריוטיזם מפלטו של הנבל ) כאשר פוליטי מוגבל ,כמעט תמיד, לסכסוך הישראלי פלשתיני ואינו מתיחס לפערים הכלכליים העמוקים שנפערו בארץ ואובדן הסולידריות החברתית שנוצרה במקביל. חסן מתיחס לאלו ובכך העמיד (במקביל יוצרים נוספים ) מראה מול הצטמצמות “אובססיבית” לחלק מסוים ההווה.
הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות – www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי אנא כיתבו לכתובת thewindowartsite@gmail.com
Hilla Ben Ari- Rethinking Broken Lines: A Tribute to Heda Oren
Hilla Ben Ari’s video installation, Rethinking Broken Lines: A Tribute to Heda Oren, is an excellent work. The videos screened in different sizes create a varied field of events. At the center of the space, on a horizontal screen, a dancer’s body splayed on the floor face down seen from above, creates an X or a bridge. Ben Ari stages moments of frozen movement, forcing viewers to focus their gaze on nearly life-size images. This creates an extremely close, almost oppressive relationship with the projected images, which we know will disappear when the lights go on.
photo EladSarig
Ben Ari challenges both the forces of time and gravity. The installation is a multilayered tribute to Heda Oren (1935-2008) a choreographer who lived on Kibbutz Ashdot Yaakov where she choreographed for the Kibbutz Dance Company, the Batsheva Young Ensemble, and dancer Ruth Eshel. Oren founded a center for dance studies in the Jordan Valley in an attempt to merge her choice of community life on the kibbutz with an art form rooted in urbanism. Thus Oren was part of the unique experiment by kibbutzim to create an agricultural society with art as a fundamental component, along with being part of the Zionist enterprise of creating the “new Jew,” the “muscle Jew,” as Max Nordau expressed it in the Second Zionist Congress (1898).Oren, and through her tribute, Ben Ari as well, refer to modern dance of the early 20th century, dance associated with the utopian spiritual worldview. Modern dance, which spoke about the creation of a system of free movement which differed from perceptions of classical dance, became a doctrine, reminiscent of the way in which the revolutionary movement of communal settlement sometimes became rigid orthodoxy.
Rethinking Broken Lines moves between the particular gaze to a penetrating gaze at modernism and, more than her previous works, places Ben Ari as a fascinating artist whose art has an evident philosophical weight.
Herzliya Museum of Contemporary Art
Curator: Tal Yahas
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write to thewindowartsite@gmail.com
