ברלין

ברלין.
הצרוף המסחרר של מיטב האמנות מכל התקופות עם ההרהורים על משמעות הזמן ונוכחות העבר שהם הבלתי נמנעים בעיר הזו.
מהפרגמון לקאפור בברלין במרטין גרופיוס באו, ועד ה Gemäldegalerie  ואוסף BOROS התחושה היא של קורי זמן שמשתרגים. האסוציאציות מסודרות כספירלה צנטרפוגלית שבמרכזה, גם היום, השואה.

                                                                         ***
הסגידה לעכשווי התמתנה בשנים האחרונות, כפי שמעידה הביאנלה הנוכחית,המצוינת, שעדיין מוצגת בוונציה. בברלין אוצרות העבר הם עבורי נקודת התחלה. הפרגמון וראש נפרטיטי מעצבים את התת מודע הפועם של ברלין, מזכירים את הזמן בו ביקשה במהירות להתבסס כבירת האימפריה הגרמנית החדשה.
האוצרות מיוון ומאזורינו הובאו לברלין במהלך המחצית השניה של המאה ה 19 וראשית המאה ה 20. משמעות נוכחותם בבירת האימפריה הגרמנית יכולה להקרא, בדיעבד, כאות מבשר רע. האם המיבנים הנפלאים שהובאו כחללים אדריכלים כמעט שלמים חיזקו את הכמיהות לגדולה, תוך התעלמות ממחיר חיי האדם שגבתה הקמתם ? קסם המזרח ? תולדות התרבות האירופאית רצופה היקסמויות  מעמים שהיחס אליהם היה גזעני (מהג’פוניזם ועד אופנות ברוח הודית).

מזבח פרגמון

מזבח פרגמון

מזבח פרגמון , אליו התבליט המרשים של מלחמת האלים בענקים מהמאה ה 2 לפנה”ס, מרגש. הגודל העצום, הפיסול הדרמטי, המעודן מעורר תחושה של התרגשות גם כיום כשהוא מנותק ממקומו . בסמוך (באותו בנין) במסגרת  אוסף מהעולם העתיק, Antikensammlung  ניצבים במלוא תפארתם אך נטולי הקשר כתפאורות בתיאטרון, שערי העיר

שערי מיליטוס

שערי מיליטוס

מילטוס, שער אשתר, והפאסדה של חדר כס המלכות של נבוכדנצר מהמהאה ה 6 לפנה”ס, עושר אדיר שהותק ממקומותיו, נקרא בצל ההיסטוריה הקרובה יותר, והמוצגים הם כביזת מלחמה, גילוי של תחושת עליונות ובעלתנות.
ראש נפרטיטי, מונה ליזה של העולם העתיק, הובא לברלין ב 1913, ערב מלחמת

נפרטיטי

נפרטיטי

העולם הראשונה בזכות  ההתלהבות של הארכיאלוג והממן היהודי גיימס סימון (והארכאולוג Ludwig Borchardt). הוא  מוצג כיום ב  Neues Museum (דקות מהפרגמון) . תחילה הוצג בביתו של סימון, שתרם אותו למוזאונים של ברלין בתחילת שנות ה 20. כשנפטר, ב 1932, הוריש את יתר אוספיו למוזאונים של ברלין באקט פטריוטי אופיני ליהודי גרמניה. שמו הוסר מכל רישומי המוזיאונים כשנתיים אחר כך בעקבות “טיהור” המוזאונים על ידי הנאצים.

 ***

קאפור בברלין במוזיאון מרטין גרופיוס באו, היא תערוכת האמנות המדוברת ביותר של הקיץ בברלין. היא מתקשרת לאוספי האמנות העתיקה  בקורי משמעות שמקשרים עבר- הווה, צורה, איקונוגרפיה ואידיאולוגיה.
אניש קאפור, ההינדי – יהודי (מצד אימו) יליד הודו (1954), מהאמנים הבריטים הבולטים של זמננו מציג על כל הקומה התחתונה של הבניין שנבנה ב 1881 על ידי מרטין גרופיוס (אח סבו של וולטר גרופיוס מייסד הבאוהאוס ). הבניין  הנאו רנסנסי נהרס במלחמת העולם השניה ושוקם בסוף שנות ה 70 של המאה הקודמת. עבודותיו של קאפור והזיקה התרבתית שלו מתקשרות לאמנות העולם העתיק, לתרבויות הגדולות ששימשו, לעיתים במעוות, השראה לאירופה.

Symphony for a Beloved Sun, 2013

Symphony for a Beloved Sun, 2013

באטריום הכניסה גדול  המימדים  Symphony for a Beloved Sun, 2013, עבודה שאפשר לקשר ליוזף בויס (שהציג באותו אולם ב 1982) ולקונסטרוקטיביזם  רוסי אבל האסוציאציה הראשונה והמידית היא לשואה, לרצח מתועש ורק אח”כ לכל השאר. במרכז האטריום גושי שעווה אדומה ענקיים שחלקם נמסו ויצרו שלוליות אדומות כדם. מהצדדים קוי יצור שחורים מוצבים כשהם מוטים לקראת הרצפה,   מסתובבים כמו במפעל ועליהם שאריות שעווה אדומה. האסוציאטיבית לאוושיץ ומקומו של המודרניזם במכונת המוות  עולות מעליהן. גם personnes’   עבודת הענק של כריסטיאן בולטנסקי שהוצגה בגראן פאלה בפריס במונומנטה ב 2010 ובה מנוף שהניף בקצב קבוע  ערמות ענק של בגדים בשדה זרוע משטחי בגדים עולה על הדעת.  (קאפור הציג במונמנטה שנה אחר כך את Leviathan).
ההקשר של שואה ורצח מתחזק כשנשמעים קולות יריה בחלל צמוד לאטריום . מוצג שם Shooting into theSHOOT Corner, 2008-2009,  תותח היורה על הקיר כדורי שעווה אדומים כך שהחדר נראה כאחרי טבח מחריד. כן, אפשר לחשוב על ציורי הטיפטוף של גקסון פולק, כמו שמציע בקטלוג האוצר נורמן רוזנטל .אבל ההקשר חלש להפליא מול חדר מותז באדום דם בברלין .
התערוכה הגדולה היא הראשונה של קאפור בברלין בקנה ידה רחב ובה עבודות מ 1988 ועד היום, נועדה להיות חגיגה של יצירתו אבל הצלחתה חלקית. חלק מהעבודות החדשות, לרבות העבודה באטריום, The Death of Leviathan, 2011-2013  שמשתרעת בשני חללם ועבודות כמו   1st Bodyמרשימות פחות מהעבודות המוקדמות. בעבודות אלו הוא מתכתב עם בויס, במיוחד בשימוש בחומרים שמזכירים את השומן שהיה מסימיני ההיכר של יצירותיו, וגם עם מונה חאטום  מבחינת אופן השימוש בתנועה. האמנות נדמת כמגששת אחר דבר מה שנשאר מעבר לפינה.

פסלי מראה

פסלי מראה

כוחו של קאפור נח בעבודות, הרבות, שהזיכוך והדיוק  הפך לבלתי נשכחות: הכוונה במיוחד לעבודות כמו חצאי ההמיספרות  עם הפיגמנט האבקתי, או העיגולים המדויקים על הרצפה באותו החומר, עבודות שהמבט טובע בהן כנמשך נשאב לאין סוף. גם  עבודות העשויות מראות שנות הן מהעבודות היפות ביותר.  כמו פסל הענק שלו בשיקגו ובמוזיאון ישראל כך העבודות הקטנות יותר המוצגות בגרופיוס באו

נראה קעורה

נראה קעורה

מדברות על ראיה, התבוננות ומקומה של ההסטה האופטית והאפיסטימולגית בתפיסת העולם שלנו.  מראות מקוערות המחלקות את הדימוי המשתקף למה שאפשר לתאר כפיקסלים, ויוצרות משחקים אופטיים, מקסימות: כשמתקרבים נראה רק המתבונן עצמו מוכפל ומחולק אינספור פעמים, כנרקיסוס עכשווי שיותר ממה שהוא מתאהב בדמותו הוא תוהה על זהותו המשתברת.

***

        הגמאלדה גלרי בקולטורפורום, מרכז התרבות של מערב ברלין שנבנה בשנות ה 60 הוא מהמוזיאונים האהובים אלי. אפשר רק להתמוגג מהמפגש עם אסופה נהדרת של  אמנות אירופאית בעיקר מאז הרנסנס. האוסף התגבש בתחילת המאה הקודמת. יחודו מבין האוספים האירופאים מקבילים באיכותם הוא בכך שאינו מבוסס על אוסף ממקור אצילי או מלכותי אלא עוצב מרכישות ותרומות שהתבקשו כשהוצג במוזיאון שנקרא תחילה Kaiser Friedrich-Museum ואחר כך על שם מנהלו Wilhelm von Bode. אחרי המלחמה הוא חולק בין שני חלקי העיר ואוחד בחלל הנוכחי בסוף שנות ה 90. רבות מהתרומות לאוסף, תמצית של מערב ומרכז אירופאיות כפי שזו אוהבת לראות את עצמה, היו של יהודי ברלין והאזכורים לכך נמחקו עם עליית הנאצים.

 1658–1660,ורמייר, כוס היין

1658–1660,ורמייר, כוס היין

עם עבודות של ואן- אייק, טיציאן, קארווגו, רפאל, רמברנדט ורבים אחרים אפשר

ורמייר , אשה עם שרשרת פנינינים ,1664

ורמייר , אשה עם שרשרת פנינינים ,1664

בקלות לשכוח לצאת מהמקום. הפעם התמקדתי בהתבוננות בשתי עבודות של ורמייר, “כוס היין” ו”אשה עם שרשרת פנינים” (לא לבלבל עם “הנערה עם עגיל הפנינה”), 1658–1660 ששתיהן אינן נחשבות לעבודות מפתח של האמן. יש חופש בהתבוננות בעבודות שפחות כתרים נקשרו להן (יחסית כמובן, שהרי ורמייר הוא ורמייר הוא ורמייר). ליופי מלווה מתח נרטיבי וצורני: מדוע לגמה האישה את הכוס כולה במה שנראה כמחווה דרמטי? מה רואה במראה האישה שמותחת קלות את השרשרת? אי שקט מצפה להתפרץ.

 ***

בונקר אוסף BOROS

בונקר אוסף BOROS

באוסף בורוס BOROS , מהאוספים הפרטיים הבולטים בברלין, יש כאין הד מוזר, לפעולה של בודה בתחילת המאה הקודמת. האוסף שייך לאספנים כריסטיאן וקארן  בורוס שברשותם מעל שבע מאות עבודות אמנות מהתקופה שאחרי 1990. במסע רכישות ניסה בודה, והצליח, לבנות בברלין אוסף ציור באיכות שתתחרה או תעלה על

Tomas Sacareno

Tomas Sacareno

זו של אוספים בריטים וצרפתים. האכסניות לאוסף היו מבנים שהיו חלק מקו הרקיע  של ברליו כעיר קיסרית הדורה וקלאסית . בורוס רכשו ב 2003 בונקר העומד באזור Mitte . הבונקר שנבנה על ידי עובדי כפייה ב 1942 הוא מבנה מאיים ששרד משום שהיה קשה מידי להרוס אותו אחר המלחמה,  כך הוא כאנדרטה לא מוכרזת, מעיקה, לאימת העבר הלא רחוק. החלל שגודלו מעל 3000 מטר שופץ וחולק מחדש להתאימו להצגת אמנות ונפתח לציבור ב 2008.

אי וי וי

אי וי וי

עד 2012 הוצג בו הקבץ ראשון מהאוסף שהוחלף בהקבץ הנוכחי שמתוכנן להיות מוצג גם הוא במהלך שלוש שנים. הביקור, בהזמנה מראש, נעשה בקבוצות של עד תריסר אנשים מלווים במדריך.
בהקבץ הנוכחי אוסף אמנות שניתן להגדירה כאופנתית, חלקה עבודות שהוצגו בתערוכות בינלאומיות וזכו להערכה כמו  Teenage Room, 2009 של  Klara Lidén השבדית שהוצג בביאנלה בונציה או הצילומים של וולפגנג טילמנס של קיית מוס שהופיעו ב  VOGUE . יש באוסף עבודות של אמנים מובלים היום , מאי וי וי ועד תומס סרסנו ותוס שייבץ וגם לא מעט עבודות מענינות אבל למרותזאת אין בו רגע מרגש. הידיעה שהאספנים גרים בפנטהאוז שנבנה על הבונקר הופכת את המקום רדוף העבר ללא נוח עוד יותר.

                                                                    ***

IMG_1508המלצה על קפה אינשטיין רחוקה מלהיות מקורית. הקפה (והכוונה לקפה ב Kurfürstenstraße 58 ולא לסניפים המפוזרים בעיר) מופיע בכל מדריך לברלין, ובצדק.
הקפה מגלם את מה שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כלפני המלחמה: מפואר, דשן, משובח, נינוח, צפוי וקבוע וסגור בתוך עצמו. התחושה היא של מסע בזמן לעידן הפריחה IMG_1521והאשליה של לפני הזוועה והיא ממכרת.
את העבר, לא כפי שהוא מצטייר אלא כפי שהיה מזכירות שתי ה”שטופלרשטיינה” Stolpersteine אבני הזיכרון במדרכה  עם שמות בעלי הווילה היהודים, לוסיה וגיאורג בלומנפלד ש”נושלו, הושפלו  ונמלטו למות (התאבדו)”.
בית הקפה נפתח אחרי המלחמה, בברלין המחולקת שהתרפקה על עברה.

 

פרטים על קבוצות סיורי האמנות הקבועות שלי ל 2013-14 ראו בעמודה “הרצאות וסיורים”

Print Friendly, PDF & Email
This entry was posted in פיסול ומיצב, ציור. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art