פיראנזי/שיוטה: בתי-הכלא של הדמיון|Piranesi /Shiota: Prisons of the imagination

“פיראנזי/שיוטה: בתי-הכלא של הדמיון” היא תערוכה קטנה ומשובחת  שאיכויתיה הן אלו שחסרות בתערוכות מרכזיות המוצגות במקביל אליה (זוכי פרס רפפורט, ו”בנוגע לאפריקה).   עמנואלה קלו יצרה רגע מלוטש, מזוקק, כמעט חד, כשהציבה את   ההדפסים “בתי הכלא של הדמיון” של ג’ובאני בטיסטה פיראנזי,  מהמאה ה־ 18 לצד מיצב של צ’יהארו שיוטה, האמנית היפנית שייצגה את יפן בביאנלה בונציה ב 2015 .

פיראנזי, בתי הכלא של הדמיון , 1761 בקירוב- Venezia, Fondazione Giorgio Cini, Matteo De Fina

פיראנזי, בתי הכלא של הדמיון , 1761 בקירוב- Venezia, Fondazione Giorgio Cini, Matteo De Fina

הסיבות להסמכה של גוף העבודה של פיראנזי, סדרת ההדפסים “בתי הכלא של הדמיון” 1761 לערך, והמיצב של שיוטה מורכבות. ברמה הראשונית ביותר מדובר בעבודה בקווקוו שחור במדיה שונה – ההדפס מול עבודות החוט של שיוטה. זיקה זו, האסתטית, מתקיימת אך כוחה של התערוכה הוא ברגשויות המשותפות העמוקות יותר, הדקות, הממאנות להתגלות במבט חטוף.
עבודותיו של פיראנזי, שהשפיע על אמנים מבלייק עד אשר, על מעצבי תפאורות ואדריכלים עוררו עניין רב במיוחד מאז העיון של מישל פוקו שכתב עליהן בספרו “לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר”   Surveiller et punir: Naissance de la prison שראה אור ב 1975. הספר שתורגם כמעט מיידית לאנגלית נחשב לספר מפתח בחשיבה של המאה העשרים. פוקו עסק בהסטוריית הענישה , באופן שהיא כלי לעיצוב ומישטור החברה ובעיקר באופן בו מערך יחסי כוחות מכונן את תפיסת האמת בזמן מסוים. הוא הבדיל בין בתי הכלא הדימיונים של פיראנזי בהם עונו  פושעים שנתפסו כמי שערערים על כוחו של הריבון לבין מוסדות , כמו בתי ספר, מחנות צבא שנועדו לעצב מחדש את אופים של הבאים בשעריהם.  בבתי הסוהר של פיראנזי האסורים קורסם תחת כלי עינויים ודמויות קטנות אובדות בין גשרים וחומות ומכונות ענק שיוצרים מבוכים ללא מוצא.

ציהארו שיוטה, גרם מדרגות , 2016- 2012 - צילום סונהי מאנג

ציהארו שיוטה, גרם מדרגות , 2016- 2012 – צילום סונהי מאנג

בעולם המסויט שלו  בתי הסוהר הם תיאטראות עינוי גרוטסקי, הפגנה בוטה של עוצמת האדריכלות, לעומת חולשת האסורים.
               גרם מדרגות  2016/2012 המיצב של צ’יהארו שיוטה, עומד מול ההדפסים. בונציה הציגה  מיצב עם חוטים אדומים, מפתחות וסירות שזכה להערכה נרחבת שלא הייתי שותפה לה. מערך  הסמלים שיצרה סימן  סכנה תלישות  נדודים ועקירה – המפתחות והסירות ההופכות , יצר קריאה קלה והותיר אותי ללא חוויה , יותר בבחינת איור מאשר עבודה . כאן, ב”גרם מדרגות” הפואטיות, הישיריה, עובדת. במנהרה של חוטים שחורים מתוחים וסבוכים ניצבות מדרגות לבנות,  מוסתרות חלקית , שמבליחות כספק הזיה . הן יכולות להיות מדרגות לגן עדן אך לא פחות מכך להיות עוד פתח מילוט מתעתע. כוחו של המיצב בשתיקתו –ניתן להכנס ולהלך בו, לגלות כמה עומק הוא מעניק למבט המתבונן מבעדו .עד כמה קוריו כשל קורי עכביש נדבקים לתודעה. שלא כמו עבודיות של פירנאזי, כאן המבוך ניתן אמנם ליציאה אך אינו מאבד את התיאטריליות הבלתי מתנצלת שלו . קשת החוטים יכולה להיות תעלת לידה או חלל שכושף  והמעבר בה מרגש.
יחד, שתי העבודות מדברות על זמן – זה שהן מגשרות  מאליו וזה הנבלע ונעצר בתוכן . ענן של חרדה עולה משתיהן וגם התכנסות. הן משמיעות שתיקה לא נוחה ולא מפויסת , מסע מבוקר לפחדים קמאיים.

אוצרת :עמנואלח קלו .
מוזיאון תל – אביב לאמנות


הרשמה לניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות –    www.smadarsheffi.com/?p=925  (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )

לקבלת הודעות לגבי סיורי אמנות מיוחדים עם ד”ר סמדר שפי  אנא כיתבו לכתובת  thewindowartsite@gmail.com 

Piranesi /Shiota: Prisons of the imagination is an excellent exhibition. Curator Emanuala Calo has created a distilled, polished moment, almost razor-sharp, by installing Giovanni Battista Piranesi’s prints made in the 18th century adjacent to the installation by Chiharu Shiota, the Japanese artist who represented Japan at the Venice Biennale in 2015.
The reasons for the juxtaposition are complex: on the most basic level, it is an aesthetic association, but the exhibition’s strength lies in the shared sensitivities of the two artists, not obvious at first glance.פיראנזי, מהסדרה בתי הכלא של הדמיון , 1761 בקירוב- Venezia, Fondazione Giorgio Cini, Matteo De Fina
Piranesi’s oeuvre influenced many artists and stimulated great interest, was recognized especially after Michael Foucault noted it in his book Discipline and Punish: The birth of the prison (1975) engaged in the history of punishment. Foucault distinguished between the system which Piranesi’s imaginary prisons represent, in which criminals were tortured, and between institutions such as schools and military camps designed to re-mold the character of all those who enter.
In Piranesi’s nightmarish world, prisons are grotesque theatres of torture, a crude demonstration of the power of architecture as the epitome of culture as compared to the weakness of those imprisoned.
Shiota’s installation Stairway, 2012/2016, faces Piranesi’s prints. White stairs hang in a tunnel-like maze of taut black strings stretching through the space. They seem to be hidden or perhaps are an hallucination, a “stairway to heaven,” but in any case an illusory escape route.IMG_2450[1]
The installation resonates with silence. Viewers can enter the tunnel and walk around in it to discover the depth of view through it, and how much its strands are like a spider web clinging to consciousness.
Both works address Time – one bridges over it while the other is swallowed up in time and arrested in it.  They create a cloud of anxiety and make an uncomfortable silence which cannot be pacified. It is a controlled journey into primeval fears.

Curator: Emanuela Calo
Tel Aviv Museum of Art
Closes May 6, 2017.

Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter – 
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours    – please write to thewindowartsite@gmail.com

 

Print Friendly
This entry was posted in Uncategorized, פיסול ומיצב, ציור. Bookmark the permalink.

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art