בתערוכה מדודה, מדויקת, ללוש תוהה על מוות. “ראש ויד” מוקדשת לזכר דן ברגשטיין, אסיסטנט של ללוש והיא מנכיחה חשיבה ההופכת והופכת במוות, שאינו נתפס לגמרי אל אף שהוא נוגע בכל אדם. ללוש, שהשכלה עמוקה ורחבה מהדהדת בעבודתו תמיד, מתבונן בקשר בין אמנות והנצחה, אמנות וההבטחה הרליגיוזית לגאולה . בהקשר הישראלי בו חלק ניכר הפיסול הישראלי הוא אנדרטאות, כלומר פיסול פיונררי יש בתערוכה עניין מיוחד.
ללוש חוקר ומפרק דימוי של דמות גברית שידיה מורמות. הדימוי, ספק חסר זמן ספק על זמני , נראה מוכר, מחווה הידיים קריא. למרות זאת, מדובר בדימוי בו מצטלבות הנחות תרבותיות של זמנים היסטוריים שונים כך שהתערוכה היא על ניתוח קריאת הדימוי לא פחות מאשר על הדימוי עצמו.
הדמות עם הידיים המורמות ממשיכה דמויות הגברים רבות, אלו שמוגדרות כדיוקן עצמי ואלו שנשארות “כל גבר” אנונימיות, החוזרות לאורך שנים בעבודות של ללוש. בעבר דמויות הגברים (והנשים) שיצר היו בדרך כלל עם זרועות שמוטות , ללא רמז לעשייה.
דמות הגבר חוזרת בגדלים שונים, דומה אך לא זהה, כאילו היו כול הדימויים שארי בשר. ללוש יוצר את הדמות בפיסול, ציור וברישומים, רודף ונרדף על ידי הדימוי. ואף כי חסרים פרטים מדויקים נדמה כאילו היינו מכירים את הדמויות לו פגשנו בהן.
בסיפור התנכ”י על בני ישראל המגיעים לארץ ונלחמים עם עמלק משה המרים את ידיו מחולל את הניצחון “וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃” כלומר גוף המנהיג, שליח האל, מעצב את המציאות. תפיסה אחרת בהקשר רליגיוזי אמוני, היא הדמות של אורנט , דמות מברכת או נושא תפילה, שהפכה לאמבלמה איקונוגרפית כבר בנצרות המוקדמת .
הידיים המורמות נחשבות כביטוי לפתיחות לקבלת מסר רוחני .כיום הרמת ידיים מעוררת כאסוציאציה ראשונה כניעה אך בדמויות של ללוש , בעיקר בפסלים אך גם במדיה האחרות התקרש רגע שהוא בין כניעה לסגידה, כאילו הוקפאה דמות בראשית השתחוות. הכניעה מקבלת אפוא טעם של רצון.
כשהוא מבודד את הראש והיד ההקשר הרליגיוזי מתחזק. ראש , מוטיב מרכזי בעבודה של ללוש מקבל כאן טיפול שונה מזה שהפך מזוהה אתו. בפסל קטן ראש שחור מקבל תווי פנים חזקים והופך למסכה של חרדה שמעלה על הדעת את מונק או פיסול אוקיאני או אפריקאי (שהיווה השראה ליוצרים מודרניים). ללוש מציב אותו כשמאחוריו ציור של כף יד פרושה , ספק כתר ספק היד שהכתה למוות. והניתוק והקיטוע מאיימים .
זרוע משופדת על מוט מתכת, יצוקה בקרעים שמעלים על הדעת יריעות גבס מגבירה את ההרגשה של צפייה בשרידי לוחמה מזוויעים, בהתעללות , במה שלא ניתן לעמוד בו. ללוש מקפיא את כל אלו, מהלך על חוט הדמיון המשוך בין זוועות לבין הדרך בה נראות רליקוויות, שרידי קדושים שמציגות איברים קטועים מחומרים יקרים שממסכים את המחשבה על בשר, ונפש, שסועים.
בצילומים, יפים מאד, מצלם ללוש יד פתוחה ומאחוריה דקל. ענף דקל הוא מה שמחזיקים מרטירים רבים ובאיקונוגרפיה הנוצרית הוא סמל ניצחון, חיי נצח ושלום, שלא היו להם בחייהם הארציים . אם נרצה , ללוש מראה את זיכרון
האגרוף כפי שניסח זאת עמיחי “ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות” (השיר השלישי על דיקי). והיד הפתוחה לעתים לא מספיקה לקיום.
התהייה על החיים והמוות, המחריד והטמיר, מוצבת כך שהיא כמו משפטי שירה על דף , שחור לבן בחלל מודרני, כלומר זה שיש בו את זיכרון האמונה ברציונליזם שאני כבר יודעים שהוא אמונה ככל האמונות.
אוצרת: איה לוריא
מוזיאון הרצליה רח’ הבנים 4, הרצליה
ניוזלטר הפירסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג )
לפרטים על סיורי אמנות והצטרפות לקבוצה הקבועה כיתבו ל
thewindowartsite@gmail.com
Follow me on Instagram: smadarsheffi
Ofer Lellouche | Head and Hand
Ofer Lellouche ponders death in this well-considered, precise exhibit, in memory of his assistant Dan Bergstein. The exhibit makes present an in-depth contemplation of a phenomenon which can never be grasped although it affects every living being. It is espacially intriguing in the context of Israeli sculpture which is,to a great extant the history of memorial statuary . Lellouche explores and deconstructs the image of a male figure with his arms raised. The image is timeless, or atemporal, and the gesture can be easily deciphered. Despite its familiarity, the image is a crossroads of cultural assumptions from various historical eras, so that the exhibit is about analyzing the reading of the image no less than about the image itself.
The image of a man raising his arms continues numerous other male images, whether defined as a self-portrait or remaining an anonymous “Everyman,” as in many of Lellouche’s works. In the past, the figures of men (and women) he created had relaxed arms without a hint of action.
In the biblical story of the Israelites’ battle with the Amalekites, when Moses raised his arms the Israelites were victorious.
The body of the leader, the Lord’s messenger, shaped reality. A different faith-based perception is embodied in the orant figure, with arms raised in blessing or prayer, which became an iconographic emblem during the Early Christian era. The raised arms were considered an expression of one’s openness to receive a spiritual message. The immediate association to raised arms in the present era is surrender, but in Lellouche’s figures, especially in his sculptures but also in other mediums, a moment between surrender and worship has solidified, as if a figure that began to bow in surrender takes on another tone.
When Lellouche isolates the head and hand, the religious association becomes stronger. The head, a central motif in Lellouche’s oeuvre, is treated differently from in his other works. A small head in black becomes a mask of anxiety bringing to mind Munch, or Oceanic or African sculpture (which inspired modern artists). Lellouche places the head in front of a painting of an open palm, looking like a crown or perhaps a hand that struck a mortal blow. The disconnect and the severance are threatening.
The artist’s contemplation on life and death, so frightening and mysterious, is installed here like lines of a poem, in black and white in a modern space, a space which bears the memory of the belief in rationalism, which itself is as much of a religion as other belief systems.
Curator: Aya Lurie
Hezliya Museum
Join the mailing list for Window’s weekly informational advertising newsletter –
www.smadarsheffi.com/?p=925
For information about Art tours – please write
thewindowartsite@gmail.com
Follow me on Instagram: smadarsheffi
