שולמית ניר – שבועיים אחרונים לתערוכה “מראות”  

בגלריה אבדאע בכפר יסיף.

אוצר: איליא בעיני

התערוכה ננעלת ביום שלישי ה12.2

לתיאום ביקור מחוץ לשעות הפתיחה אפשר להתקשר לשולמית 0523794589

שעות פתיחה: ב’-ו’: 10:00-13:00, 16:00-19:00 שבת 10:00-13:00

טל: 04-9961725 נייד: 052-44267493

 

מה רוצה הנוף?

מחשבות על ציורי הנוף בתערוכתה של שולמית ניר “מראות”,

גלריה אִבדאע, ינואר 2019

ד”ר שחר מרנין-דיסטלפלד

“מה, אם כן, רוצה הנוף? תשובתי הראשונה הטנטטיבית, תהיה: להיות נאהב. הנוף רוצה לפתות אותנו, לחבקנו, למשוך אותנו פנימה לתוך החיק של השתייכות ללא סייג.” (אברמסון, 2009: 111). כך שואל ועונה האמן לארי אברמסון באחרית-דבר לספרו של  וו ג’י טי מיטשל נוף קדוש. אנו חשים צורך להיות קרובים לנוף, לחוש את הממשות שלו, להשתייך אליו. ההשתייכות מתאפשרת גם באופן מטאפורי כשהנוף עליו אנו מתבוננים הופך לייצוג אמנותי. אולם, ההשתייכות אל הנוף לעולם אינה חפה מהבניות תרבותיות. ביחסי האדם עם הנוף, מסכים אברמסון עם מיטשל, אין מקום לתמימות. הנוף עובר סוציאליזציה על ידי כל אותם המנגנונים המבנים אותו כמולדת, והמסווים את תחבולותיהם בהציגו כ”טבעי”. עד כדי כך “טבעי”, שהיקסמותנו מהנוף היא עיוורת, ממושטרת בידי אידיאולוגיות לאומיות המכוננות את מה שמיטשל מכנה “נוף אימפריאלי” (מיטשל, 2009: 24).

כיצד נפרש, לאור הביקורת של מיטשל, את ציורי הנוף של שולמית ניר? האם שדרת הדקלים ובתי הכפר בדהב שבסיני יקבלו משמעות אוריינטליסטית? האם הפנורמה הירושלמית תיקרא כ”משטר ראייה” המתכחש למורכבותה ההיסטורית-הפוליטית של ירושלים ומבקש “להבנות את המבט ולשלוט בתודעה”, כפי שמגדיר אברמסון את תרומתו של המופשט הלירי באמנות הישראלית לכינונו של הנוף.

נראה ששולמית ניר מאתגרת את התיאוריה הביקורתית הזו בהציעה גרסה צנועה ולירית של הנוף. ניר מספרת “סיפורים קטנים”, כפי שהיא מגדירה זאת; ענף של עץ מצל על בית, צמרות ואנטנה נשענות על גג, ולצדם נמצא גם “סאגות” או ציורי נוף גדולי-ממדים, המהדהדים במלוא הדרם את ז’אנר ציורי הנוף המערבי המוכר מימים ימימה, בהם ניכרת עוצמת שפתה הציורית הייחודית. הצירוף של נופים קרובים וסתמיים לצד נופים קלאסיים פתוחים ומרהיבים, דוגמת ירושלים או סיני, מוכיח לנו כי עניינה של ניר בנוף הוא מה שניתן בזהירות, אך גם באומץ, להגדיר כ”תמים”. תמימות זו איננה מבטלת את המטען הרגשי של נוף המרחב הביתי, המוכר, כמו גם של נופים רחוקים, בהם ניכר הנוף כאובייקט אסתטי (עמדה שכנגדה יצאו תיאורטיקנים ניאו-מרקסיסטים שטענו כי הנוף תמיד הנו “נקודת מבט מעמדית”).

גם מיטשל, בגרסאות מאוחרות של הגותו ריכך מאד את עמדתו וטען כי “הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם” (אברמסון, 2009: 119). המשמעות של הנוף בציוריה של ניר טמונה בחיפוש האסתטי. ניר צמחה מאסכולת הציור הריאליסטי, והיתה תלמידתו של ישראל הישברג. היא תמיד תחפש מקום עם נוף, מקום להתבונן ממנו. זאת נקודת ההתחלה, זה רגע לידתו של הציור. מכאן מתחיל מסע המשלב חוץ ופנים, תכנון מוקפד של המרחב הציורי על הבד ומשחקי צבע אינטואיטיביים. שני המרכיבים הללו הם המגדירים את כתב ידה של ניר והופכים את ציוריה לקומפוזיציות התרות אחר הרמוניה ויופי. ציוריה של ניר, תושבת בית העמק, מאפשרים משב רוח רענן המציע השתאות מנוף מקומי מוכר, אותו היא חולקת עם שכניה, ערביי הגליל המערבי וכפר יאסיף המארחים אותה לתערוכה זו.

 

רבות נכתב על שוליותו של ז’אנר ציורי הנוף באמנות הישראלית בעשורים האחרונים. נראה שההנחה של מיטשל כי הנוף לעולם אינו תמים, זכתה לאישוש בתרבות הישראלית. מונחים כמו “גאולת האדמה” ו”כיבוש השממה” אשר את ביטוייהם החזותיים הכרנו באמנות הציונית בראשית המאה ה- 20, גזרו את גורלו של הנוף הישראלי לפוליטיזציה נצחית. הנוף של אמני אסכולת ארץ-ישראל הוגדר כאוריינטליסטי, והנוף המופשט של “אופקים חדשים” הוגדר כמבטא עיוורון קולוניאליסטי. החל משנות ה- 60 נדחק ציור הנוף לקרן זווית, וכשחזר בשנות ה- 80 וה- 90 היה זה נוף שאינו מושתת על האידיאה של הטבע המטאפיסי הבלתי מושג אלא על מה שגדעון עפרת מכנה בספרו, בהקשר מקומי, “הטבע הנשגב” העוין והמאיים על האדם, המנוער מתפישות ציוניות שכה קסמו ליוצריו בעבר (עפרת, 2004: 32). נראה כי הקונפליקט היהודי-פלסטיני השחית בקרב כולנו, יהודים וערבים, את היכולת הטבעית להיקסם מהנוף שסביבנו, וכתוצאה מכך נעלמה האידיאה של הטבע הבלתי מושג, זה שבו מכונן “הסדר הטבעי”, אותו מנסה האמן הרומנטי ללכוד במכחולו. אמנים

פלסטיניים מציירים נוף ילדות נשכח ועזוב, ואמנים יהודיים מפרקים את הנוף המיתולוגי מתוך תחושת אשמה, ומציעים גרסאות נוף מדומיין ואפוקליפטי.

 

 

 

האם ניתן להתבונן בנוף המקומי באופן לא קדוש (בפראפראזה על מיטשל)? האם ייתכן שאנו חווים כעת חזרה מהוססת אל גישה פוזיטיבית כלפי הנוף?

 

בתערוכה זו מציעה ניר נוף לא קדוש במובן הרחב של הביטוי. הנוף המוכר, הביתי, כמו גם הנוף האייקוני של ירושלים של זהב, אינם מועלים לדרגת קדושה ואינם הופכים “עבודת אלילים” כפי שמציע מיטשל בהתייחסו לאמנות הייצוג של הנוף. אם הנוף הירושלמי הוא אייקוני או קדוש יהיה זה במובן האסתטי בלבד. סדרת ציורי ירושלים, ממנה מוצגות רק כמה דוגמאות בתערוכה זו, מבטאת ניסיון להעניק קדושה ציורית, פסטורלית כמעט, לעיר המוזהבת, מבלי לקשור אותה בעבותות ההיסטוריה. מה שנדמה כציור ריאליסטי במבט ראשון, מסתבר כמלאכה עמלנית המשלבת מבניות קומפוזיציונית מחד, ודיוק בעיצוב הפרטים, מאידך. ניר מעצבת את המרחב באופן הרמוני, מתבססת על תכנון מתמטי בהשראת אמני הרנסנס. בניגוד לקומפוזיציות המשורטטות מראש על גבי הבד, עבודת הצבע אינטואיטיבית ובלתי מתוכננת. המגוון האדיר של הצבעים המפוזר בצורה מאוזנת על הבד, מונח בכתמים קטנים, מעניק ליצירה אווירה רנסנסית, שהופכת אותו ליפה יותר. עבודת הצבע נעה בין כתמים גדולים, שטוחים או אווריריים לבין עבודת מכחול עדינה של פרטים זעירים המעניקים לציור תחושת חומריות. הצבעים חזקים, בוהקים באור השמש, לא מתנצלים.

ציורי הנוף צוירו ברובם מהתבוננות מנקודה מסוימת, אליה חוזרת ניר יום אחר יום למשך תקופה. זאת על מנת להשיג את התאורה הרצויה בדיוק באותה השעה ובאותה העונה. המקום ממנו נשקף הנוף, בין אם זו ירושלים, חיפה או חדר האוכל בקבוץ, הופך אף הוא משמעותי בתהליך היצירה. חלק גדול מן הציורים ממשיכים להיוולד בסטודיו; עץ שמפריע בקומפוזיציה מושמט, שביל מתווסף כדי לרווח את הבתים, הירוק של הדשא מתחדד עד גוון זרחני. בסטודיו מתווספים כתמי צל בגווני צבע שונים וסימני חיים שלא היו שם במציאות. הנוף הציורי נראה מוכר אך גם חלומי. לא נמצא בו התרחשויות יומיום אנושיות, ולא נוכל להבחין בכביש רעוע או בעזובה. הנוף נטול קונפליקטים וזהויות, אך עם זאת הוא מאד אותנטי. ברור לכל עין מקומית כי זהו נוף מקומי.

הנוף של ניר מבקש להיות מרחב המאפשר תקווה. מבט בתערוכה מגלה כי הבחירה לצייר נוף הרמוני, יפה, היא בחירה פוליטית: לסרב לפוליטיזציה של הנוף. לספק לקהל הערבי והיהודי שיגיע לגלריה אבדאע רגע של התפעלות ממבט מרנין, ואולי אף אופטימי, כזה שכבר שכחנו.

(מודעה)

מקורות:

1. לארי אברמסון, “מה רוצה הנוף (ומה חסר לו)? – טיול בנוף הקדוש של ווי. ג’י. טי. מיטשל”, בתוך: ווי. ג’י. טי. מיטשל (תרגום: רונה כהן), נוף קדוש, רסלינג, 2009, ע”מ 105 – 120.
2. וו. ג’י. טי. מיטשל (תרגום: רונה כהן), נוף קדוש, רסלינג, 2009.
3. גדעון עפרת, בהקשר מקומי, הוצאת הקבוץ המאוחד, 2004.