קיקלון I תומר ספיר

בית ביאליק.  הקומה השנייה. 

אוצרת ד”ר סמדר שפי
אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק : איילת ביתן שלונסקי

מועד נעילה – 15 ליוני 2019

בית ביאליק, רח’ ביאליק 22 תל-אביב

המוזאון פתוח בימים ב’-ה’, בשעות 17:00-09:00, ו’-שבת 14:00-10:00

תומר ספיר יצר מיצב הסובב סביב המילה “קיקלון”. המילה מופיעה בכתבי ביאליק פעמיים בלבד: בשיר “אבי” ובשיר “על סף בית המדרש”.המיצב מתייחס למילה כפי שהיא מופיעה ב”אבי”, שיר ממחזור שירי “יתמות” של ביאליק, המגולל את חיי אביו שמת כשהיה בן שש, כפי שנתפסו בעיניו . האב שהיה בעלים של בית מרזח (מקצוע  עליו נדחקו יהודים מחוסר הזדמנויות תעסוקה אחרות) מתואר בסביבה הגסה בה עבד כשנפשו יוצאת לטוהר חיים רוחניים.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

וּבְשׁוּבוֹ  לְעֶת-עֶרֶב הַחֶדְרָה כֻּלּוֹ שׁוֹתֵת קִיקָלוֹן,

נִתְעָב וְנֶאֱלָח עַל נַפְשׁוֹ, כְּמָשׁוּי מִמְּצוּלַת סֶחִי,

שִׁוַּע לִבִּי לֶעֱנוּתוֹ, אֵלֶם יְגוֹנוֹ הִכְרִיעָנִי.

הקיקלון , מילה שהיא צרוף של “קיא” ו”קלון” , שמהדהד בה גם “כיליון” מקבלת בשיר הקשר של חומר אורגני, “שותת קיקלון” כמו שותת דם, הסחי והמיאוס כחומר פיזי.

***

                                            כבר מעל עשור שתומר ספיר מתאפיין כאמן חוקר המתבונן במתודות מדעיות של קטלוג, השוואה ושימור ויוצר גוף עבודות בו פנטזיה ומציאות מתחככות ומאפשרות, תוך הרחקת עדות, לגעת בצפונות  הנפש.

ב”קיקלון” ספיר נוגע במורכבות של יחסי טקסט – דימוי בכללם. הדימוי אינו איור לטקסט, אינו ממחיש אותו ואינו מתרגם אותו אך הוא מתייחס אליו, מקביל לו, לעיתים צומח מתוכו.  מחד ספיר נצמד למקור הביאליקאי – אחת העבודות היא הגדלה של המילה בכתב ידו של ביאליק, ומאידך הוא מפקיע את “קיקלון” מההקשר ספציפי, מחבר אותה לרבדי אסוציאציות היסטוריות שונות ונוגע באינטנסיביות, במעיין הייאוש  והזעם שהיא מביעה.

      באוביקט א-מורפי התלוי מהתקרה כמו גוש בשר ( שמתקשר לתולדות האמנות , לציורים כמו “שור שחוט” של רמברנדט מ 1655) ובפיסול המדמה שלד, בשימוש באות “ק” מבודדת כמו אות קין, ובעבודה המקפיאה רגע כאוטי ,ספיר מחדד את המודעות לשבריריות הקיום, למבט הישיר של ביאליק הבוגר לילדותו בה התוודע לאופן בו היבטים קוטביים של נשגב וגס משתרגים.

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

ב” קיקלון” של ספיר מולך הצער, וכמו הילד שהיה ביאליק – נשתומם עליו .

דר’ סמדר שפי