העולם על פי ולרי

ולרי ביקובסקי

אוצרות: רויטל בן-אשר פרץ, רעות פרסטר

פתיחה יום חמישי,   4 יולי, 2019  שעה 20:00

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

שש עשרה שנים, שישים תערוכות, אלפי רישומים, מאות ציורים ועשרות שירים הצטברו באמתחתו של ולרי ביקובסקי, השומר המיתולוגי של היכל התהילה הנחשק של האמנות הישראלית העכשווית: ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו של מוזיאון תל אביב לאמנות.

ביקובסקי החל לצייר בשנת 2004, לאחר ש”קיבל מכה בראש”. בהתאם עבר דלפק השמירה בביתן המרה והפך לסטודיו יצרני ופורה. קטלוגים, כרזות והזמנות לתערוכות קודמות שימשו לו מצעי נייר ליצירותיו; אמנים, אוצרים, מעצבים, בנאים, מבקרים ועובדי מוזיאון היו לו לחומרי גלם. ציורים ושירים שכתב הוקדשו וניתנו במתנה למושאי הציורים. הגירויים והאפשרויות האינסופיות שרחשו סביבו סיפקו לו השראה נטולת מסננים, היררכיות, מעמד, מִגדר, דת או לאום. מעשה היצירה זרם כמו מעצמו, ביד קלה ובלב נטול דאגות, שכן הוא חש, שאינו כבול במגבלות זמן, תקציב ומקום. “הם עסוקים בכספים, אני עסוק באנשים”, הסביר. בשנת 2013 אף זכה להציג את עבודתו במוזיאון חיפה לאמנות.*

ב-2017 אצרתי בביתן את התערוכה “סביבות עבודה”. הפרויקט היה כרוך בביקורים תכופים בחלל, שנפרשו על פני שנים אחדות. עם פתיחת התערוכה הקימה האמנית, רעות פרסטר, דלפק “מתחרה” (“קנולר – סניף הלנה רובינשטיין”) מול עמדת השומר של ביקובסקי. פרסטר עסקה במסחר קמעוני של תכשיטים, של אמנות ושל אביזרי אופנה, וביקובסקי הפך לשותף פעיל, שלא חסך בהצעות ייעול בתחומי העיצוב, ההצבה והמכירה. בין השניים נרקם קשר מיוחד, ונפשותיהם נשזרו זו בזו.

בתום כמעט שני עשורים הופסקה העסקתו של ביקובסקי והוא נסוג אל הצללים. ספון בדירת חדר בפאתי העיר אשקלון המשיך ליצור. מאז פוקדות אותו פרסטר ואנוכי בביתו, שם הלכה ונרקחה מזימה, נולד הצורך בתערוכה, שתחשוף פיסת היסטוריה ותספר את קורות השומר “השקוף”, שישב בטבורה של הסצנה האמנותית, ובה בשעה נותר מנותק ממנה מרחק שנות אור. חוויית אי השייכות והזרות של עולה מחבר העמים מתחדדת בעבודת הווידיאו גולֵה של פרסטר, המוצגת אף היא בתערוכה.

הסגנון ה”אאוטסיידרי” של ביקובסקי נאמן לז’אנר הציור הנאיבי והשטוח: הקפדה על מילוי הפורמט, שילוב קולאז’ וטקסטים פיוטיים, הטמעת דימויים, גידורם בקווי מִתאר כהים וטשטוש בין מציאות לדמיון. נושאי הציור מעלים זירות התרחשות שונות, פעולות גומלין אנושיות יומיומיות, טקסים, בעלי חיים מומצאים, תופעות טבע, אלמנטים אדריכליים וחייזרים.

מרבית הציורים כוללים דיוקנאות מן המרחב המשפחתי, האמנותי וממוחו הקודח. אף שאחדים מהם צוירו מתוך “התבוננות”, התוצאה משדרת אנונימיות, דוֹמוּת, אחידוּת וגנריות נטולת זהות פרטנית. עיניהן הגדולות של הדמויות מישירות מבט אל הצופה, מטיפות לסוציאליזם ולשוויון. ביקובסקי, מצִדו, מזהה כל דמות ומייחס לבידול האישיותי חשיבות עליונה. בתוך כך הוא אינו מוותר על הערך הבסיסי, המניע כל אמן באשר הוא, לשכלל כתב יד ייחודי ובולט.

הדחיסות, הטוטאליות והשכפול, המאפיינים כל עבודה ועבודה בנפרד, באים לידי ביטוי בהצבת התערוכה ובאיכותה המצטברת. התלייה הצפופה חונקת ומעלה על הדעת ציורי קיר אשלייתיים בכנסיות, אך המפתח לפענוח הקתדרלה הזו שמור בבטחה בנבכי תודעתו של ביקובסקי. בהיכל האמונה והאמנות על פי ולרי הוא ורק הוא אדון בממלכתו שלו.

רויטל בן-אשר פרץ

* אוצר: אורי גרשוני, במסגרת התערוכה “במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיביים, אוטודידקטים”, שאצרה רותי דירקטור.

(מודעה)