דברים שאנחנו זוכרים:

דגנית בן אדמון |מתי אלמליח

אוצרת ד”ר סמדר שפי

 

מפגש עם האמנים והאוצרת בחוה”מ סוכות

 16 אוקטובר, יום רביעי , 16:00

 

המרכז לאמנות עכשווית רמלה

מתחם מוזיאון רמלה, רח’ הרצל 112, רמלה

הכניסה מגן הנשיא

המילה “אנחנו” אינה מילה שגורה בדיבור על אמנות. אמנות מטבעה עוסקת בהשקפה וחוויה של אינדיבידואלית.  ההחלטה להשתמש בה בכותרת התערוכה היא בבחינת פניה ישירה, בגוף ראשון רבים, לקהל להתבונן במה שנזכר ומה שנשכח, במה שהודחק.

שני האמנים עוסקים באופן בו העבר ארוג בהווה, בהצטלבויות של תחושות והתרחשויות של עבר והווה. “פנינסולה” (חצי אי ) המיצב  של דגנית בן אדמון נסוב סביב רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה ,  ועמם נמנו רבים מבני הקהילה היהודית ובהם כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה.  מהעיר  כפי שהייתה קיימת עד 1960 נותרו רק שרידים מעטים. העיר  אגאדיר של ימינו נבנתה במרחק כקילומטר וחצי מהעיר העתיקה.

ההיסטוריה הזו מהדהדת באופן מעניין את ההיסטוריה של רמלה. רמלה, העיר הראשונה שהקימו המוסלמים בארץ  הושמדה ברעידת אדמה ב 1068. ארבע שנים אחר כך הוקמה רמלה מחדש, במרחק קילומטר אחד מזרחה  ובאזור זה מצוי  מתחם המוזיאון בו ממוקם המרכז לאמנות עכשווית.

וְהַצְּלִילִים (נִשְׁמְעוּ) רְחוֹקִים רְחוֹקִים תערוכת הצילומים של מתי אלמליח נוגעת במחקר החזותי שלו בשכפול ומחיקה. העבודה הגדולה בתערוכה ים וסולם מתעדת פעולה בו האמן ואביו הציבו בחוף ימה של עכו מסגרת עץ ארעית ובה, על  בד שיפון הנושא דימוי של ים של העיר סאפי , עיר הולדתו של אביו במרוקו. מראה הים מוכפל, וקטע מהחוף הממשי מוסתר, הזיכרון נוכח,  שברירי על כלונסאות עץ דקות, בהווה אינסופי.

.