חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו

מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה

אוצרת: ד”ר סמדר שפי

פתיחה: יום שישי, 27 דצמבר, בשעה 12:00  

המרכז לאמנות עכשווית רמלה

מתחם מוזיאון רמלה, רח’ הרצל 112, רמלה

שעות פתיחה א’ – ה’ 11:00 – 15:30. בימי ו’ בתיאום מראש

המרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן הוא האזור בו מתרחשת התערוכה הזוגית חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו.

שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר  “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב 1878. גרסה של שני בתיו הראשונים של השיר, במקור עם תשעה, הפך להמנונה הרשמי של התנועה הציונית  ב1933 ומאוחר יותר להמנון מדינת ישראל. ב”חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו” הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של  יהודי הגולה.

חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של מאיה סמירה ואריק אליהו בוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת “המזרח” שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ”ערביות”. מדובר בדיון על ההגדרה של תרבות במראה הישראלית והמערבית בכללה. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם.

במיצב  וובידיאו באלדה מאיה סמירה יוצרת חלל מתעתע, בו מוקרן דימוי של בטן נשית, מאותרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. “באלדה” מילה שסמירה יצרה, היא  הלחמה של “באלדי” (بلدي), “מולדתי” בערבית,  ושם התצורה השירית “בלדה”, שיר המספר סיפור.

רקדנית בטן מופיעה בעבודת הווידאו אנימציה תקווה של אריק אליהו בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצוירת. פס הקול בעבודה היא הקלטה משנת 1932 לשיר “תִּקְוָתֵנוּ”. ההקלטה המוקדמת שנעשתה בטוניס מערערת תפיסות רווחות לפיהן הציונות בצפון אפריקה התבססה רק סמוך לקום המדינה. בוקובזה יצר אנימציה של מופע שלם, וכתמיד בעבודתו הדמויות מצוירות בתבנית פניו של האלטר-אגו גדול-העיניים של האמן.

החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. שני האמניםמציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתאזרחו בתודעה הישראלית.