UTURN חזרה לציור

דוד גרשטיין

אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ’

פתיחה: יום חמישי, 9 יולי 2020, בשעה 20:00

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן  שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק.  גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים. סדרות אלו נוצרו לראשונה בשנות ה-80 וה-90, שבמהלכן נע גרשטיין בין המדיומים לסירוגין, תוך חיפוש מתמיד. חיפוש מתמשך זה אפשר לגרשטיין לפתח שפת ציור שהותמרה בהמשך לעבודות פיסול תלת ממדי ולפסלי קיר, שבתוכם הציור נוכח בעודו רוכש ממדים מרחביים.

גוף עבודותיו של גרשטיין, המוצג עתה בתערוכת היחיד בבית האמנים בתל אביב, מקבץ ציורים משנים מוקדמות לצד ציורים עכשוויים גדולי ממדים מהשנה החולפת. התערוכה מציגה שתי סדרות עיקריות – המכוניות והמרפסות – המבליעות בתוכן זיכרונות ילדות ונעורים של גרשטיין. סדרת המרפסות, הרוויה בזיכרונות אלו, מאגדת יצירות משנות ה-70 וה-90, בדרום תל אביב של אותן שנים. מרפסות הבתים התלויות שגרשטיין לוכד מבטאות מרחב אורבני צנוע ונטול הדר. זהו מראה של מרפסות תל־אביביות אופייניות, שטרם שופצו ועברו תמ”א 38; טיח מתקלף, תריס עץ ישן סגור, וילון מוסט שלא מסגיר את פנים הבית, או כזה החוסם את הראות של המרפסת מהרחוב. מרפסות אלו רוכשות עתה, לאחר פרוץ מגיפת הקורונה, מובן גלובאלי ומקומי כאחד.

זיכרונותיו של גרשטיין מאכלסים גם את הסדרה השנייה המופיעה בתערוכה ומאגדת ציורי מכוניות עכשוויים וכאלו שנוצרו בשנות ה-80. סדרה זו מעניקה ביטוי ויזואלי למרחב אורבני אחר, אירופי, משובץ מכוניות. אלו הן מכוניות נייחות, החונות ברחובות פריז ובערים אחרות; רובן ריקות ולעיתים רחוקות מבליעות קלסטרים שמציצים מבעד לזגוגיותיהן. השתקפויותיה של עיר האורות בשמשות המכוניות מומחזת על גבי ציורים גדולי ממדים שאותם צייר גרשטיין, בעת שהייתו בסיטה שבפריז בין השנים 1991-1990.

בשתי סדרות אלו נלכד מרחב פרטי, אילם ואינטימי שנחשף אל הצופה ולו באופן חלקי. המרחב שגרשטיין יוצר פועל כמעין קפסולה תחומה שבה מבט הצופה חסום בחלקו, כך שרב הנסתר בו על הגלוי. ייצוגו של מרחב תחום זה יוצר מעין ‘תאי בדידות’ של האדם בעולם; תחושה המתעצמת לנוכח המרחב העכשווי – על סגירותו ופתיחותו השרירותית – שמותיר את הצופה עם תחושה אינטנסיבית של דבר מה לא פתור, אובד עצות ואף תועה. אינטנסיביות זו מתאפשרת מתוך המצע הציורי של גרשטיין, שהולך וגדל על פני הזמן והמרחב ומספק מצע לחקירה מתמשכת של שדה הראייה, כך שהפרספקטיבה מתמסמסת אל תוך חלל לא מוגדר. כחלק מחקירתו זו, יוצר גרשטיין קולאז’ים ציוריים, העשויים ציור של דגמים ושבלונות צבעוניים שבאמצעותם מושטח הרקע שעל־גביו נוצקות התרחשות קונקרטית.

אותו רקע שבלוני וצבעוני מופיע בתערוכה לצד אייקון חדש שהתווסף לאינוונטר הדימויים הגרשטייני: רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות שמסמנים את העכשוויות העירונית במיטבה; כזו המאופיינת בתזזיתיות, במהירות הצורך, היכולת והרצון לנוע תדיר מנקודה אחת לאחרת. אין זה ריאליזם שחותר להעתיק את המציאות, שכן הציור כולו רוטט ונע עם מחוות מכחול מופשטות, הצבע והכתמים המרצדים בו. עם זאת, תזזיתיות זו מתייחסת בבירור גם לחוויה אסתטית של היום־יום, באמצעות מגוון רחב של סצנות. לא פחות מן ההתרחשות הזו, זהו גם הצבע שמהווה חלק מ’המנגינה’, חלק מהאור והשתברותו ושמקנה ביטוי לאטמוספירה ריגשית.

העיסוק באור ובהשתברותו מתאפשר הודות למבט החזיתי שגרשטיין מפנה אל המכוניות, בדומה למבט על המרפסות. מבט זה מעניק לגוף המכונית הדומם מעמד של כר מחקר אופטי. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב “בועת” המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע; מעברם של עננים נלכד בזכוכית הפנורמית של הרכב; השתקפויות אדריכליות מורכבות מתעוותות וספיראליות – המשתברות על פני המכונית, מציעות מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת.

העבודות ממשיכות קו ציורי אופייני לגרשטיין שאותו החל כבר בלימודי האמנות בבצלאל ופיתח לאחר מכן. הקומפוזיציות שלו בבסיסן סימטריות, אולם בכל אחת מהן נוצר חיתוך המשבש אותן כשהסיטואציה המצוירת מהווה חלק משלם שאותו הצופים מתבקשים להשלים. גם המרפסות וגם המכוניות מצוירות מנקודת מבט מיוחדת שחושפת חלקים גדולים של האובייקט שמאפשרים לגרשטיין טיפול ציורי רב גוני כשלא פעם מגיע עד למשיכות מכחול מופשטות. לכן ציוריו חומקים מכל ניסיון לחקות את המציאות, ותחת זאת חותרים לברוא מציאות גרשטיינית המבוססת על חוויות אישיות, רגשיות ורוחניות.

ביחס לשדה האמנות המקומית, אנו טוענים כי גרשטיין הקדים את זמנו בציור ובפיסול כאחד ובעיקר ביקש למצוא דרכי ביטוי הייחודיות לו ולא להסתופף בקבוצה כלשהיא. התערוכה הזאת מבקשת להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי.

מאי 2020