כרמלה בן שטרית -עומדת בתוך הפריחה

אוצרת ורה פלפול

18.2.2021-13.3.2021,  ללא אירוע פתיחה

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

ביפן הטבע הוא מרכיב מאד חשוב ומרכזי בחיים ובתרבות. תופעות הטבע ביפן אינן צפויות ולא פעם מחרידות; רעידות אדמה, שיטפונות ואסונות טבע שמתרחשים בתדירות. יפן היא מדינה געשית, ובאופן פרדוקסלי – התרבות שלה רצופת עידון, סדר, ניקיון ומינימליזם, הקפדה בפרטים וייצוג וכבוד כלפי הטבע בכל דרכי הביטוי של החזותיות.

אמנות ציורי הדיו, ששורשיה הגיעו מסין, הפכה לאחד מסמלי האסתטיקה של יפן.

המהות והאסתטיקה בציורי הדיו היפאניים, טמונים  בתהליך יצירה המשולב בשליטה במשיכות מכחול ובדיו. גופו וידיו של האמן העוסק במלאכה, מאומנים ונושמים אל תוך התהליך היצירה אשר לרוב הוא קצר ותמציתי, ובה נושא הציור מוגדר ומבוטא לרוב במנעד הרחב שבין שחור ולבן. גם בציורי הדיו של כרמלה בן שיטרית, אשר התגוררה ביפן 6 שנים ולמדה שיטות יצירה ואמנות מסורתיים יפאניים, איכויות אלו ניכרות.

עבודות הסומי-אה (ציור דיו שחור על גבי נייר אורז) נעשות בדרך כלל על גבי מצע נייר אורז. גם ציורי הדיו של כרמלה, מצוירים לרוב על גבי מצע זה. עבודותיה נעשות בהשראת חיוניות הטבע ומתארות רשמי נופים וטבע, בעלי חיים, ובעיקר עלווה וצמחיה המאכלסים אותם. הסבך הרישומי, המורכב ממשיכות מכחול הנמשכות לאורך המצע בקו אחד לצד משיכות מכחול קצרות, קצביות  היוצרות לא פעם אורנומנטיקה מפותלת, המאכלסת את ניירות הפאנלים הדקיקים והשקופים   למחצה. הקו השחור גולש וגווניו ועוביו משתנים אורגנית, בתוך המרחב והחלל הלבן של הנייר כשמערך היחסים והיחס בין כתם צבע, לקו יוצר דינמיקה של מתח תחבירי והרמוניה.

כרמלה יצרה וציירה בטרם נסיעתה ליפן, והיא מושפעת באופן עמוק מהתרבות ומדרכי היצירה היפאניים אותם למדה במשך השנים, השיח שלה והיצירה שלה מהשנים האחרונות לאחר חזרתה ממשיכים לנהל דיאלוג וסינתזה עם תרבות זו.

בתערוכה מוצגות לצד עבודות דיו על נייר אורז, ודיו על עלי זהב גם עבודות קוקוג’י שהן גילוף תבליטי בעץ של סימניות יפניות ודימויים שונים, שנעשו ביפן לצד עבודות דיו חדשות מהשנה האחרונה בישראל.

ציור הוא הביטוי האמנותי הנפוץ ביותר ביפן. עד לתקופה המודרנית כתבו היפנים במכחול ולא בעט. המודעות לטכניקות המכחול הביאה עמה רגישות רבה לדקויות הציור, הקו והכתם. מצע נייר האורז, חומר שלכאורה מתכלה בנקל, נותר עד היום המצע הקלאסי לציורי הדיו.

הציור היפאני הקלאסי – מסורתי, ממנו שואבת כרמלה את השראתה, אינו מתיימר להיות חיקוי של הטבע, הוא סופו של תהליך היצירה הספונטני והמודע בו האמנית חותרת לקלוע  לרוח רשמיה ומבטה מהרגע, באופן המזקק את מהות ותמצית הדבר. גם השימוש המסורתי באבן דיו שחורה בלבד, אותה ממיסה האמנית במים בפעולה מדיטטיבית היוצרת ריכוז, סבלנות וחיבור

עמוק לנפש, אשר איתה אפשר להגיע לגוונים אין ספור, משרת את הכוונה הציורית של תיאור התהליך ופעולת הציור.

יצירת קוקוג’י משלבת ידע מוקדם בקליגרפיה, ציור ומלאכת גילוף ידנית בעץ. בסין התפתחו סימניות הכתב מציורים המבוססים על המשמעות של המילה. אמני קוקוג’י רבים משתמשים בסגנון המשלב סימניות “ציוריות”, למשל הסימנית “ציפור” מזכירה ציור של ציפור במעופה, סימניות שמשמען “אמא” ו”ילד” נראות כדמויות של אם ובנה. לאחר השלמת הגילוף, צובעים את האותיות ואת הרקע, או רק אחד מהם. עובי הגלופה מקנה ליצירה איכות פיסולית.

כאשר כרמלה נגשה למלאכת הקוקוג’י, היא בחרה ליצור תחביר חדש ומקורי משלה בו שילבה סימניות יפניות למילים בעברית שיסמלו ויבטאו את אותה המילה בשתי השפות. וכך המילים דוגמת ‘חי’, ‘רוח’, ‘שמים’ ו’ענן’ מיוצגים כמושג ודימוי חזותי פיגורטיבי המשלב את שתי השפות והעולמות.

לצד לימוד הטכניקות המסורתיות עם מאסטרים יפנים, למין ההתחלה של התהליך ביפן כרמלה בדקה ואתגרה את גבולות העבודה והיצירה בין אם מדובר הדבר בשימוש בצבעוניות עזה לא אופיינית (בעיקר בהדפסי העץ שלה ),  והעבודות בחומר קרמי ואם בסגנון יותר פרוע וחופשי יותר.

המיצב בחלל התערוכה מתהווה תוך צבירה והשמה של מתווה ציורי ועוד מתווה, תוך יצירת גודש בחלק מהחלל – בדרך הנוגדת והפורעת את ההצבה קלאסית של יצירות יפאניות, יחד עם זאת השימוש בחומרים וטכניקות מסורתיות, מחוות יד רחבות, גדולות, מתווים שנדמה שנעשו במשיכת מכחול אחת ארוכה של ענפים גדושי עלווה ופרחים, וענפים עירומים ופיסוליים, המשתרגים אלו באלו לצד טריפטיך גדול ממדים אקספרסיבי  של נמרה  מצד אחד אבל המונוכרומטיות והחומר מבטאים גם שקט ואפילו סדר והרמוניה באי סדר. בן שיטרית מחברת גיאוגרפית בין יפן לים תיכוניות הישראלית – ציורי צמחייה יפנית מסורתית לצד רישומי סברסים קוצניים מקומיים. חלק מהעבודות מוצגות על הנייר החשוף – בו מוצאת סיפוק בתחושה האורגנית המחוספסת של החומר. ניתן לומר על יצירות רבות כי הן לוכדות את הזמן, בציורי הדיו הקליגרפיים, הנשימה, היות הגוף היד והרוח מרוכזים ברגע נתון ומתלכדים לכדי יצירת הקו והנוכחות באופן המדבר בו זמנית את היותנו ברי חלוף לצד ואל מול אינסופיותו של הטבע.

כותרת התערוכה היא מחווה לשיר ההיקו ‘ברוש’, של מאוצו  בָּאשׁוֹ