פאני הורוביץ – את לא מכאן

אוצרת: טובה פסח

שיח גלריה שבת 11.12 שעה 11:30

נעילה 18.12.2021

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

בפרויקט הנוכחי,  אני חוזרת  אל תהליכי ההגירה שחוויתי בתקופת ילדותי.

בגיל 4 וחצי עליתי ארצה עם הורי מרומניה ועד גיל 16 הספקנו לעבור דירה עשר פעמים.

בתוך מדיניות כור ההיתוך שהייתה נהוגה בארץ בשנות השישים, ההגירה ארצה והמעברים בין מקומות המגורים השונים, היו עבורי תהליך מתמשך של התכחשות לשורשים ורצון עז לאמץ את המאפיינים התרבותיים של כל חברה חדשה שהגעתי אליה, ולהיטמע בתוכה.

זהו יומן אישי המתעד את תהליך ההתמודדות עם התרבות הישראלית. כל עבודה היא כמו אתנחתא בזמן בתוך תא וידוי. כל עבודה היא אבן דרך בתהליך ההתרחקות מהתרבות אל תוכה נולדתי וחקירה סקרנית ומהוססת של התרבות החדשה. בכל עבודה, שכבות תרבותיות שונות מתמוססות יחד ויוצרות שלם מורכב חדש.

על תהליך העבודה

התחלתי עם חקירה של אוסף מפיות התחרה הרומנית של אימא שלי ובעקבותיה רקמתי את התחרה הפרטית שלי. רשמתי תחרה בעיפרון לבן על ניירות שחורים ועל ניירות שקופים ועדינים שמסתירים ומגלים בעת ובעונה אחת. התחלתי עם ריחוק רגשי מהצבר הישראלי. הכנסתי אותו לתוך העבודות בצעדים קטנים ומדודים והמקום שהוא תפס הלך וגדל. ניסיתי למצוא בצבר מאפיינים שהיו מוכרים לי – קוים מעוגלים, רכים,  אלגנטיים, נשיים. ציירתי אותו בצבעי פסטל רכים ובצבעי שמן. בעבודות המוקדמות יותר עטפתי את ענפיו בתחרה. במהלך הדרך חשפתי אותם יותר ויותר. לקראת סוף התהליך במקומות מסוימים הם אפילו מסתירים את התחרה. סוג של השלמה עם התרבות הישראלית. עם הקוצים לא הצלחתי להשלים. אני מתרחקת מהם. לעיתים אני עוטפת אותם בזהירות בתחרה ובדרך כלל אני מוציאה אותם לגמרי מהעבודה.

במהלך העבודה גיליתי שגבעולי הצבר עשויים מתיבות שמיועדות לצבור מים. כשהגבעולים מתייבשים מתגלות התיבות הללו ונראות כמו שכבות של תחרה עדינה. אני מדפיסה את התחרה המיוחדת הזאת על גבי קופסאות עץ ויוצרת תחרה על גבי תחרה כשאני רוקמת עליה בעט פיילוט גם תחרה רומנית.

הצלילה אל תוך הסיפור האוטוביוגרפי שלי גרמה לי להתרחק לרגע מהציור הפיגורטיבי שאפיין את רוב העבודות שלי בעבר ולהתבונן בדרך יותר קונספטואלית. למרות ששני הדימויים, הצבר והתחרה, נראים כחיבור בלתי אפשרי בין דבר והיפוכו בין יין ויאנג, בתהליך היצירה דיברתי בשתי השפות יחד. סוג של 2019 של אוהד נהרין או סרט של טרנטינו, בהם הכול אפשרי.

במרחבים שלי גבעולי הצבר אינם מחוברים לאדמה, הם נכנסים אל תוך העבודות ממקומות שונים, בזוויות שונות. התחרה איננה יחידה אחת, רשמתי אותה מכיוונים שונים. פיסות התחרה לעיתים מחוברות יחד לכדי אריג אחד ולעתים תלויות ומרחפות באוויר, תלויות על בלימה. לעתים משולבות באריג הזה מפיות שלמות קטנות ובדרך כלל החיבורים הם אינטואיטיביים לחלוטין. בחלק מהעבודות לא ברור מה למעלה ומה למטה.