תוגת יומולדת

אוצרת: ענת גורל רורברגר

משתתפים : אליסיה שחף, אנה ים, דביר כהן קידר, ורד אהרונוביץ, יובל חי, לי אורפז, שגית פרידמן – הלל, לילך רז ושושקה (זאב) אנגלמאיר

פתיחה: יום חמישי, 19 מאי, 2022, בשעה 19:30

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

יום הולדת הוא היום בשנה שבו התאריך זהה לתאריך הלידה של האדם. מטבע הדברים יום זה נחשב ליום שמח וחגיגי.

יום הולדת הוא בעצם סוג של פולחן. טקס מסורתי עם כללים ברורים, הנחגג מרגע הלידה האותנטי ועד רגע הסיום של האדם.

בישראל אימצו מנהגי יום הולדת שהיו נהוגים באירופה ובפרט בגרמניה במאות השנים האחרונות. כך לגבי אופי החגיגה בגני הילדים, במטרה ליצור עם ציוני עם מנהגים  וטקסים משלו שכלליהם נהירים לכל. כך למשל הדלקת נרות על עוגה, הנפת החוגג בכיסא לפי מניין השנים שלו בתוספת הנפה לשנה הבאה, שירים, פינוקים, בלונים ומתנות כראוי לחגיגה. כל אלו הם גינונים מקובלים שאומצו כסוג של התמודדות עם מושג הזמן החולף, האכזרי, המקרב אותנו מדי שנה אל הבלתי נמנע, סוף החגיגות. תום הטקס.

יומולדת הוא שילוב מתמיד של שמחה וצער המקופלים יחד.

מצד אחד שמחת הלידה, שהיא תמיד נס של הקיום האנושי, בצד המירוץ אל קו הסיום של החיים. חיי כולנו.

לכן מובן ההרגל שלנו להתפנק ולפנק ביום ההולדת. מתנות, מחוות חיבה, צילומים למזכרת וסעודות עשירות.

בלב העניין מדובר בעוד רגע מכריע המציין את חלוף הזמן, עוד פסיעה, עוד שנה שנגרעת מתכולת חיי אדם.

היום גם נוספים לטקס חגיגת יום ההולדת המוני ברכות. רובן דרך הרשתות החברתיות. הרי איש כבר לא טורח לטלפן, כמעט שלא מברכים פנים אל פנים. הכול נעשה דרך הרשת. ברכות דיגיטליות פורחות באוויר. אימוג’ים פרחוניים או לבבות אדומים, עוגות וקישוטים. מושא יום ההולדת הופך למלך ליום אחד. זה משכר, גם משקר, החוגג מרגיש פופולרי ואהוב מהרגיל.

אבל השקריות של ימי ההולדת הדיגיטליים מופיעים גם בקיומן המצמרר של ברכות יום הולדת לאנשים שנפטרו, בחשבונות פייסבוק שלא נסגרים לעולם. לכאורה מדובר כאן בעולם בלי התחלה וסוף. כביכול ניצחון על הזמן ובעצם תוגה מתמשכת.

אולי בגלל שרירותיות הזמן בחיינו יש המון חשבון נפש לחוגגים יומולדת. איפה אני ממוקם בחיים. מה השגתי עד כה. כמה חלומות הגשמתי וכמה לא.

יומולדת היא נקודת ציון בזמן. יום שמאפשר מבט קדימה ואחורה. המבט משתנה בין תקופות החיים: ילדות, נעורים, בשלות וזקנה.

אצל הילדים זו שמחת הלידה. אנרגיות החיים הפורצות. אצל הזקנים זו ההבנה של המעט שנותר. כל אלו שבין לבין חוגגים במרץ, עם חמיצות מסוימת הנלווית בהכרח לחגיגיות.

כמעט כל מי שראיינתי לקראת התערוכה הודה בפני שאינו סובל ימי הולדת. לא את שלו בכל אופן.

יום הולדת הוא כן אירוע משמח. חגיגה ממש נחמדת. אך מה בעצם אנחנו חוגגים? גם ילדים, כולל ילדי הפרטיים. שידרו בילדותם פחד ודמעות נוכח חגיגות יום ההולדת בגן. הילדים קולטים כל שקר. גם את שקר החגיגה החד שנתית הזו.

מה שעוד מעיב על שמחת יום ההולדת היא הציפייה הכוססת. מי יבוא. מה יביאו לי, יעשו לכבודי. האדם הופך למין אובייקט פסיבי שמשאלותיו אוכלות אותו מבפנים. זה לא בירך, ההוא נעדר. אחרים קיבלו יותר. ארוחת יום ההולדת הייתה מאכזבת או מקולקלת. אלף ואחת סיבות לאי שביעות רצון. למחשבות מכרסמות הכוססות את הנפש וגורמות לאכזבה מרה.

תוגת יומולדת היא חלק בלתי נפרד מהשמחה. היא הזר הנסתר על הראש. היא התקווה שהתפוגגה כמו שאר חלומותינו. חלומות קטנים, קטנוניים, בעולם אנושי שהוא תמיד מוגבל.

אנו מחייכים ומסתירים דמעה. מתנפלים על מתנות, ברכות, נרות ועוגה, ובלב מתחפרת כתמיד התוגה הקיומית. ההחמצה המתמדת של החיים כפי שהם, בפועל.