שי זילברמן – היכן שלא הייתי

 אוצרת: אורלי הופמן

תערוכת פרס רוזנבלט לאמנות 2021

פתיחה: יום חמישי, 20 אוקטובר 2022, בשעה 19:00

בית האמנים ע”ש זריצקי ,תל אביב, אלחריזי 9

ב-ה 13:00-10:00, 19:00-17:00 ו’ 13:00-10:00 ש’ 14:00-11:00

חלל התערוכה “היכן שלא הייתי” מזמן ביקור ביצירתו של שי זילברמן ומאפשר התבוננות ושיטוט בתוכה ובין יחידותיה – כמעין שלם וחלקיו או כקולאז’ והעבודות המכוננות אותו, המכילים ומוכלים זה בזה.

קירות הגלריה הצבעוניים עוטפים ותוחמים מרחב חוויתי, חושי ורגשי, האופף את המְהַלְּכִים בו. הצבעוניות מכתיבה את המקצב ואת פעימות הלב, כקומפוזיציה מתנגנת בהשראת ואסילי קנדינסקי;[1] משטחים של צבע, השולחים היטלים ונותנים סימנים בעבודות המוצגות.

במבואה מוצג קולאז’ גדול ממדים, מעשה הרכבה של סבך צמחי, גביעי שושן צחור ופרחי ציפור גן עדן. טבע שאול, אשר פרץ את גבולותיו בתקופת בידוד הקורונה, שנכפתה על העולם והציפה מחדש את סוגיית יחסי הכוחות בין תרבות לטבע; צמחייה, שניצלה רגע של הפוגה ממעשה ידי האדם והזדחלה ופשטה על המרחב כתגובה להדממת התעשייה ולהקפאת התנועה, שהשפיעו על התנאים אקלימיים והאקולוגיים בעולם – ממשיים וגם וירטואליים, חיצוניים ופנימיים – המשמשים נושאים ביצירתו.

בתוך תיבה במרכז החלל פרושה כקונצרטינה מחברת עבודות, הנראית כאובייקט תלת-ממדי. זהו מֶחְבָּר של קולאז’ים, המציגים דימויים מדומיינים של בעלי כנף ונפגשים בקו החיבור; מעין קו רישומי של גרף מזוגזג; קו המסמן ביצירתו של זילברמן דרך פעולה באמצעות מעשה החיתוך, המהווה מוטיב חוזר ומרכזי. הקו מגדיר, מקיף או משסע, מוסיף וגורע, מפריד ומחבר בין הדימויים השונים במעשה ההרכבה. באחד הקולאז’ים על הקירות הוא נדמה לתוואי ערוץ, העולה במעלה ההר; קו לבן משורטט, היורד לאורך ערוצי מים קולחים, מתפתל ותועה, נתיב שתחילתו היא סופו, וחוזר חלילה, בדומה לדרך המסתמנת, שמפלס זילברמן בחיפושו אחר המקום, שמעולם לא ביקר בו.

ראשיתן של העבודות במסע: מסע בין ים ליבשה, בארץ ומחוצה לה, אל מחוזות חפץ חדשים; מסע, המסמן ומפלס נתיבים של הרפתקה ושל גילוי. תגליותיו ואוצרותיו ממוינים, מקוטלגים ומסודרים על פי שיטתו של האמן, ונאספים לספריית השראה גדולה. כך מייצר זילברמן ארכיב פרטי, מאגר אישי של תצלומים, בדומה לפרקטיקה שביסוד אטלס מנמוסינה של היסטוריון האמנות, אבי ורבורג (Warburg), שבשנים 1925 עד 1929 ערך מסעות על פני הגלובוס וחקר את יחסי הגומלין בין מדע, פולקלור ופולחן, ואת השפעתם על הידע ועל המבע החזותי בתרבויות שונות. מחקרו של ורבורג הפך למאגר עצום של ידע ולארכיון של ייצוגי תרבות וזיכרון, וראה אור באותן שנים.

מסעות הצליינות של זילברמן מתרחשים במקומות שונים: ברחובות ערים, בשווקים, בירידים ובשולי דרכים. הוא מלקט מגזינים, גלויות וספרים, המושלכים כפסולת בצד הדרך, או כאלה, שנותרו מונחים ללא חפץ בהם לאחר שסר חִנם, והם זמינים לכל עובר אורח. זילברמן תר אחר הדימוי הצילומי – תוצר טכנולוגי, המופץ במסה גדולה, אך בה בעת מאמין בעבודת יד עמלנית. הוא חותך, מפרק ובונה מחדש, מחסיר ומוסיף נפחים בין דו-ממד לתלת-ממד, ומשלב ביצירה את ממד הזמן ואת משך הפעולה. מצע הנייר ביצירתו נדמה כנייר לקמוס לזמן שחלף. הוא מעלה על הדעת מפה טופוגרפית, החושפת שכבות גאולוגיות של היסטוריה, הנבדלות זו מזו בדרגת הצהבתן; מעין מפת ניווט ומראה מקום.

זילברמן אינו מתרפק על נוסטלגיה. הוא נפרד בקלות מן היצירה היחידנית, החד-פעמית, נע במיומנות בין טכניקות שונות ומשתמש באפשרויות של סריקה, הגדלה, הדפס ודפוס, בהתאם לזמן ולמקום. חומרי הדפוס נשזרים זה בזה ומעצבים מחדש נופים, חזיונות ורשמים של סביבות אדריכליות, של טבע ושל מבנים, של פריטים שונים ושל חפצי פולחן. מכל אלה עולה יצירה עתירת דמיון, ועולם אישי מתגלה מבעד לנקודות מפגש גאופוליטיות ותרבותיות, ממזרח וממערב. זילברמן פוער חלונות אל פְּנים, המבקש לפרוץ החוצה, אל החיים עצמם, ולחולל שינוי במרחב.

הפעולה שעושה זילברמן, הדרכים שבהן הוא עובר, המזכרות שאותן הוא נוטל עמו – כל אלה יוצקות משמעות, מסמנות והופכות לקניינו האישי. זוהי פרקטיקה העולה בקנה אחד עם המחשבה שמציג הפילוסוף, עמנואל לוינס, בספרו כוליות ואינסוף, כי הטבעת חותם אישי מאפשרת בעלות על דברים בעולם.

ביצירתו מעלה זילברמן עולמות חדשים, החורגים מן ההקשרים הלוקאליים של זמן ושל גבולות ופותחים צוהר למבט אישי פנימי. שדות זמן שונים מופיעים חליפות, פורעים סדרי בראשית וכרונולוגיות של רצף ומרכיבים קולאז’, שהוא בבחינת תמונת עולם. דימויים פיגורטיביים מורכבים על מגזרות כתמי צבע, ושפע אסוציאציות מתגלגלות מפיחות בתמונות מחשבה חופשית מופשטת.

בעבודות התלויות על הקיר נראים נופים של ים במדבר, בית בחולות וברז מים, מבנים, צמרות עצים, כיכרות, עמודים ופיסת שמים. ספינקס ממצרים העתיקה בעל ראש אדם עונד עגיל זהב; לצִדו רגל, שעליה מולבש גביע פרח, והיא חבושה בשריון צב, אותו יצור אִטי מנשוא, עתיק יומין על פני האדמה, הנושא את ביתו עִמו – בית, המסמן את המקום, שבו אדם נמצא; אלא שכאן, דומה שאין גבולות ואין מקום. זילברמן פורש מרחב מרובד, השואב את השראתו ממקורות ספרותיים שונים ומתולדות האמנות ומתכתב עמהם. זהו מארג מורכב ופנטסטי, הנע בין דמיון למציאות, בין טבע לתרבות, בין אדם לחי ובין מין לשאינו מינו.

בשנת 1924 פרסם אנדרה ברטון (Breton) את המניפסט הסוריאליסטי הראשון, ובו ביקש להגדיר את האמנות הסוריאליסטית ולנסח את הפילוסופיה שבבסיסה:

“סוריאליזם, שם עצם, ז’, אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בין בדיבור, בין בכתיבה ובין בכל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של מחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית. […] הסוריאליזם נשען על האמונה במציאותן הנעלה-יותר של צורות אסוציאטיביות מסוימות, […] האמונה בכל-יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה”.[2]

הסוריאליזם ביקש לשנות את כיוון ההסתכלות; להפנות את המבט פנימה, אל תוככי המחשבה האנושית. בהמשך לאותו זרם, שנוסד בראשית המאה ה-20, חתר תחת יסודותיה המכוננים של החברה וקרא תיגר על ההסדרה ועל ההיגיון, מציג זילברמן מעין סוריאליזם עכשווי, המשקף עידן של פיתוחים טכנולוגיים, הכלאות של אורגניזמים עם חלקים תעשייתיים, שיבוט, שכלולים וירטואליים וקריאת תיגר על מעשה האלוהות. היברידים, המורכבים מרקמות אורגניות ומחלקי מתכת שונים, מדגימים סוגי הרכבות, שאינן זרות למציאות הטכנולוגית העכשווית. איברים אנושיים, מִפרקים, מַסתמים, פיסות עור ולבבות, הנשתלים במבחנות ומגודלים במעבדות, הם הדבר הבא המופק על פסי הייצור, מוכנס לשימוש יומיומי, בורא מציאות, המשפיעה על השפה, על הפוליטיקה ועל הגיאוגרפיה ומעלה שאלות מוסריות.

העבודות מציעות תמונה משובשת של שגרת יומיום, שבה מקורקעים, פוסעים או נוסקים הֵלֶך, גיבור-לוחם, פסל-גבר ואישה-פרפר לעבר ארץ לעולם לא. זילברמן משתמש בפיסות תצלומים כצייר המשתמש בפלטת צבעים או כפסל העובד במגוון חומרים. הפרגמנטים הצילומים הם כאותיות, המצטרפות למילים, המרכיבות משפטים, הנרקמים לכדי סיפור מסע בעקבות מקומות נעלמים מעין, תוך ערבוב בין אובייקט לסובייקט, בין אורגני לאנאורגני ובין הפרטי לציבורי. זילברמן נוטל את הצופה להרפתקה של גילוי בעקבות הדמיוני, הפנטסטי, החידתי והשרירותי ופותח דלתות לחדרים חבויים ולצפונות הלב.

[1] ותפישתו בדבר השפעת הצבעים על האדם: “הכוח הפיזי היסודי הראשון נעשה נתיב שבו הצבע משיג את הנפש”; ואסילי קאנדינסקי, על הרוחני באמנות, בייחוד בציור [1912], תרגום: שמואל שיחור (ירושלים: מוסד ביאליק, 1972).

[2] אנדרה ברטון, המניפסטים של הסוריאליזם [1924], תרגום: אירית עקרבי (תל אביב: ספריית פועלים, 1986), עמ’ 35.