נולי עומר – העין של אנימה

אוצרת: ורה פלפול

טקסט התערוכה: ורה פלפול, אורפה סנוף פלפול

פתיחה: יום שישי, 24/3/23

גלריה פריסקופ, תל אביב

המסע לפענוח העולם הוא מסע פנימה, אל הנפש. […] העלאת דימוי העין כדימוי מרכזי יוצרת את הקשר הסופי ההכרחי בין הפנים והחוץ. העין הרואה (רואה במובן יודעת) את העולם היא גם זו המשקפת את הנפש. […] ביטויה הקיצוני של המשאלה ‘לדעת את עצמך’ מועלה בדימוי העין הגדולה המחוברת אל המוח ואל הלב הנושקים זה לזה. (ברייטברג-סמל[i])

העין, דימוי רווי עוצמה וידיעה חוברת כל. לאורך ההיסטוריה שגשג דימוי העין בתרבויות, דתות, אמונות ומיתולוגיות. ראיה חולקת אטימולוגיה משותפת עם ידיעה והיחס האפיסטמי שמתקיים ביניהן שולט כמעט ללא עוררין בהיסטוריה האינטלקטואלית של עיסוק חושים. על פי אוצר המילים היווני, ראיה (seeing) היא מצב של ידיעה (oida, “I know”) והיא בלתי נפרדת לשונית ומושגית מחוויה של התבוננות (idesthai, “to behold”).^[ii] ביצירותיהם של אמנים רבים שימש דימוי העין כראי הנפש, הנשמה והתת מודע. לא אחת, הוצא דימוי העין מההקשר של הפורטרט. אמנים סוריאליסטיים, למשל, פנו ביצירותיהם אל מחוזות של תעתוע, מקריות ואבסורד. הפנייה אל מחוזות אלה אפשרה לממש את השאיפה ללכוד את האי־רציונלי תוך שימוש בהומור, טשטוש מגדרי ומטמורפוזות. רנה מאגריט צייר עיניים שעשויות שמיים ועננים. סלבדור דאלי הפך את העין לאובססיה של ממש, והשתמש במוטיב במדיומים שונים – מציור ועד תכשיטים.

גם בתערוכה זו של נולי עומר, דימוי העין מתאפיין בחזרתיות אינטנסיבית והוא ממלא את חלל הגלריה בעשרות מופעים שבהם נראים “יצורי עין” פנטסטיים, מעין תכשיטים או אלמוגי פרא. עיניים אלה מייצגות עבור עומר את הנפש האנושית על כל אורותיה וצלליה ושלל מבעיה – עצב, שמחה, פחד, פליאה וגו’.  העיניים לרוב נמצאות כמרכז קונצנטרי , מעוטרות רקמות עשירות, שסביבן הולכות ונרקמות רשתות אורנמנטליות המתפתלת והופכות  למנדלות פרועות וצבעוניות.

בדומה לתאוריה היונגיאנית שמסתמכת על סיפורים מיתולוגיים וארכיטיפיים אנושיים חוצי תרבויות, עומר מתחברת ביצירתה לעולם התת-מודע, עמקי הנפש והנשמה, האי-רציונלי, הקרבה לטבע, לרגש ורגישות, לחושים, ולאינטואיטיבי, תוך שהיא יוצרת שפה אישית ויקום סימבולי בו מתקיימים יצורים ימיים, ומרחב רך, ססגוני ונקבובי קסום וצבעוני.
במפגש הראשוני שלה עם צילומיו של צלם הטבע האמריקאי ברוס שפר את העולם התת ימי, מראם של היצורים החיים במעמקי הים טלטל אותה. עולם נשגב ומסתורי נגלה לה, מרהיב ומבעית בו זמנית. המחשבה הראשונה שחלפה במוחה הייתה שיצורי מחשכים אלו, שעין האדם לא מרבה לראותם, ניראים אבסורדיים כפרי דמיונו של אמן גאוני ומבטאים עבורה את התת מודע שבתוכו מתגלמות פנטזיות כמוסות ומרהיבות, כמו גם פחדים, בושה וביעותים. אלה מתנקזים לארכיטיפים של התת מודע הקולקטיבי.עומק החוויה הפעיל בה את התשוקה לאמץ את צילומיו כדימויים והשראה לסדרת עבודות חדשה שבה ביקשה ליצור הקבלה בינם לבין עולם התת מודע. לצד תגזירי הצילומים של ברוס שפר, נראים צילומי עיניים אנושיות, עיני האמנית עצמה.

בחלל הגלריה מתגלה עולם שבו גואים וצפים יצירים פנטסטיים, מבעד לשקיפותן של יריעות בד טול גדולות ממדים, המשתלשלות מהתקרה בגווני כחולים ,ירוקים, ורודים וכתומים, חלקם תלויים עצמאית במרחבי הגלריה וחלקם נראים. הם בעלי מרקם מחורר ונקבובי , בעלי יכולת פלסטית המבטאת תנועה מימית וקורנת מהם צבעוניותם של יצורים שונים ומשונים, פעורי עיניים וריסים, הן אם אמיתיים (צילומים) או דמיוניים. יריעות הטול אוספות לתוכן את יצירי דמיונה של האמנית, העשויים רקמה צבעונית בעלת תצורות פראיות, אינטואיטיביות, העוטפות את חלקי הקולאז’. את היצורים והמדוזות היא יוצרת מרדי מייד דוגמת מניפות, נייר פצפצים, ליפות טבעיות, ענפים, ספוגים, רקמות וחרוזים.

ליצירות בנות כמה מטרים, עליהן היא מקודדת סימבוליקה פרטית, פנטסטית והומוריסטית, מפלצות ויצירי דמיון, חלקם גם בעלי חזות מאיימת, מתגלה עולם דמיוני. להפתעתה, גילתה נולי כי החיים השוקקים מתחת למים עולים על כל דמיון. עולם מרהיב זה שהתגלה לה במהלך מחקרה הולם להפליא את רעיונותיה ומחשבותיה על התת מודע האישי והקולקטיבי.

בתערוכה, עבודות הפיסול בעיקרן רכות, לחלק מהאובייקטים מחושים, ריסים ארוכות, ושיער ארוך גולש בצבעים לא שיגרתיים. כל אובייקט וכל פרט ממחישים את האופן העמלני שבו נוצרו; פרטנותם הפנומנלית מעוררת מחשבות על גוף, על רקמה חיה, על אפידרמיס ועל בתי הגידול של הפלורה והפאונה.

בדומה לשותפות החזותית והתמטית שעבודותיה של עומר חולקות עם החיים שבמעמקים מתבררת זיקה נוספת שהיא תוכנית וצורנית כאחת. זוהי הזיקה למנדלה, סמל העצמי, ולפעולה החזרתית של ציורי המנדלה; ציורים שהופיעו בספר האדום ליונג. פרקטיקת ציור המנדלה היוותה עבור יונג ריטואל של עבודת מדיטציה יומיומית שנועדה לחבר את האדם למקור העצמי. בשיחותינו מספרת נולי, כי במהלך העבודה על פרויקט זה, נבנה אצלה ריטואל ומערך התייחסות והתבוננות בעומק העומקים, שהתחבר לתת המודע הפרטי ומטבע הדברים גם הקולקטיבי. “אני מבקשת להראות את פלא החיים מתוך השתאות, פליאה , והזדהיתי עם דבריה של רות נצר[iii], על היכולת להיות בכאוס נטול לוגיקה ובהגיון שהוא פרדוקסלי ורב ערך. זהו כאוס קרנבלי שבו שולטת שמחת החיים, וההומור שמשמר את עיקרון ההיפוך החתרני והמאתגר שמפתח את התודעה וההתחדשות”.

[i] שרה ברייטברג-סמל, “העיניים של מיכל נאמן”, קטלוג תערוכת מיכל נאמן 1983-1976, מוזיאון תל אביב, 1983.

[ii] Michael Squire, Sight and The Ancient Senses, (New York: Routledge) p. 13.

[iii] רות נצר, עליזה בארץ הפלאות, נפש הספרות –  מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני