מלכודת דבש – ג’ולי פיליפנקו

אוצרות: אסף קלדרון

 

פתיחה ביום חמישי ה-19.5.16 בין השעות 22:00 – 19:00

 

גלריה בזל השל”ה 1, מתחם בזל תל- אביב

א’-ה’: 11:00 – 19:00   ו’: 10:00 – 14:00

ילדה ישנה. עורה הצחור מאיר את צמחיית הפרא העוטפת אותה ברכות ומשמשת לה ליצוע ומצעים. הטבע השריש בה שלווה עמוקה, והסינרגיה ביניהם הצמיחה לילדה זוג אוזניים של חיית יער. בכף ידה שכובה ציפור קטנטונת עצומת עיניים, בעלת רגליים שמוטות וגוף רפוי, ספק ישנה – ספק מתה. על כתפה של הילדה עיטורי גנרל, ולזרועה קשור סרט הנושא את סמל המשטר הסובייטי, אלא שהפטיש והמגל פינו את מקומם לחד קרן מוזהב.

ג’ולי פיליפנקו עורכת מסע סוריאליסטי במעלה אילן היוחסין של משפחתה, אל ימי הצבא האדום של סבה ואיוריו של אביו, ומגלה – במקומן של היסטוריה וביוגרפיה – מיתוס ורגשות. התוצאה היא אוסף ציורי אקריליק על עץ ורישומים על נייר העוסק במורשת שהשאירו לה משפחתה, טבע האדם והטבע בכלל – סימביוטיקה שבין ילדות למלחמה.

גיבורותיה של פיליפנקו הן ילדות – חלקן תמימות ונוגות, אחרות נדמות כאם עברו התבגרות מואצת, ודווקא זו הקנתה להן ילדות נצח – המקבלות את איום המלחמה כחלק טבעי מעולמן המורכב והמרובד. ילדה המתהדרת במדי קצין סובייטי פטישיסטיים מחזיקה גור דובים, לרקע פרחוניות כחולה וקרה המעניקה רוגע והרמוניה במבט ראשון, ומיד מערערת אותו כאשר המתבונן מעמיק במבטו ומגלה כי במרכז עלי הכותרת של כל פרח מצויה עין מפלצתית המעידה על מרחבי ידיעה ותודעה שאינם נחלתה של הילדה.

היפוכי התפקידים חוזרים תכופות ביצירותיה של פיליפנקו ושולחים את הנחות המוצא שלנו לבחינה מחודשת. ילדה תזכה לביקור משמח של חבורת ציפורים. אלו ינוחו על ידיה ויקננו על ראשה בזמן שאחת מהן תמצא בית בחלל פיה של הילדה ותחסום את נשימתה. הילדות – חפות ממלכודת הבחירה בין טוב ורוע, בין עובדה לדמיון – מסוגלות לשחק יחדיו על שפת הים, כשעיניהן מלאות בשמי הלילה הקסומים ולא בטיל הבליסטי שחוצה אותן. אך עבור דורה של פיליפנקו, הדור הפוסט מלחמתי, נוכחות המלחמה מורגשת היטב גם ברגעי האושר – הילדות בבגדי הים אינן בונות ארמונות בחול, אלא משחקות בגפרורים.

דווקא כאן מגיעה ההצהרה האופטימית של היוצרת – הציורים מאופיינים באיזון פנימי עמוק חרף הערעור שגורמת האיקוניות המיליטריסטית, וכך המלחמה נבלעת בפטישיזם עוצמתי יותר, זה של נס הילדות בצל דורות של אלימות.

פנטזיית הילדות של פיליפנקו מבשילה לכדי דיסונאנס הרמוני של פאשיזם מהול בתום, המציב טכנולוגיה עתידנית הרסנית בדמות אקדח-קרן בידה של נערה שכובה על מצע של טבע פרחוני יחד עם חברתה. שם, בעולמן המוגן, האקדח האימתני הינו אך צעצוע שלא באמת עובד, ואילו לפרחים, נציגי הטבע, יש תכונה שתלטנית מפתיעה והם מכסים את עיניה של האוחזת באקדח. פיליפנקו מראה כי השאיפה להגשמתו העצמית של הטוב לעד חוסמת את הגשמתו של הרע, ולהפך, כאשר בתווך, כמעט הודות לאנרגיה ניגודית זו, נפרשת רשת ביטחון של חברות בין שתי ילדות.

פיליפנקו מותירה את פשר המלחמה עלום. גם השאלה ‘איזו מלחמה?’ אינה רלוונטית. אנו מנחילים לצאצאינו, דור אחר דור, משאלת מוות שהפכה לחלק מהטבע שלנו, ואולי תמיד היתה. ממש כמו חד הקרן הסובייטי שהחליף אצל האמנית את המגל והפטיש, איש מעולם לא פגש את המטרה לשמה אנו נלחמים, ובכל זאת אנו מצפים אותה זהב. ההתמודדות האנושית על פי פיליפנקו הינה הדחקת זיכרון המציאות לכדי זכרון רגשי קולקטיבי בין דורי, שבסופו של דבר מגיע אל הפרט, הילד, ועובר עיבוד לפנטזיה. זו מאפשרת לנו להכיל, על אף איזכורי הרוע – אושר.

                                                                                                          אוצרות: אסף קלדרון

(מודעה)