Australian Pavilion ASSEMBLY, exhibition by Angelica Mesiti 2019 הביתן האוסטרלי, “אספה” אנג’ליקה מיסיטי

דמוקרטיה, צורת הממשל, שמסתבר לנו יום יום שהיא יקרת המציאות, היא הנושא של הביתן האוסטרלי. Angelica Mesiti, ילידת 1976 יצרה את ASSEMBLY (אספה), מיצב וידיאו תלת ערוצי המוקרן סביב אמפיתיאטרון עגול,

Angelica Mesiti, “Assembly,” Australia Pavilion at the 58th Venice Biennale, 2019.

מרופד שטיח אדום. הקהל הופך אפוא חלק  מאספה מדומיינת, מפורום לחילופי רעיונות וזיקוק הסכמות חברתיות. האופי האקראי של הקהל הבינלאומי המבקר בביאנלה מהדהד את הרעיונות האינקלוסיביים שמסטי מנכיחה בעבודה שבולטת באופייה הדידקטי-אוטפיסטי הבלתי מתנצל. יחד עם אסתטיקה מרהיבה, חזותית, תנועתית וקולית מתקבל מייצב מרהיב ובמידה רבה יוצא דופן.

Angelica Mesiti, “Assembly,” Australia Pavilion at the 58th Venice Biennale, 2019.

העבודה הוסרטה באולמות הסנאט של אוסטרליה ואיטליה, מבנים מפוארים בסגנון נאו קלאסי התגלמות של התרבות האירופאית האחראית לעוולות הקולוניאליות ולמספר רב ג’נוסייד. האירוניה, האמביוולנטיות כלפי האתרים (והמוסדות) הללו כמגדלורים של צדק הופכת את העבודה למורכבת בהרבה ממה שנדמה תחילה.
באחד המסכים מתמקדת המצלמה ב Michela, מכשיר שהומצא במאה ה 19 ומשמש לכתיבה קצרנית של דיוני הפרלמנט האיטלקי. המכשיר שמעוצב כמו פסנתר נרכש על יד בשוק פשפשים באיטליה לפני מספר שנים. בעבודה נכתב באמצעותו   Poem to be Written in Another Tongue    שיר של David Malouf , סופר ומשורר אוסטרלי מוביל העוסק באפשרות התרגום , אם נרצה אפשרות ההבנה. . Malouf בנם של נוצרי לבנוני ואם יהודייה ממוצא ספרדי – פורטוגזי כותב על היעלמות מאות השפות של העמים המקוריים של אוסטרליה, אלו הידועים כאבורג’ניס, בהם בוצע רצח עם שיטתי לאורך עשרות שנים. הטקסט הופך גם לקטע מוסיקלי שנכתב על ידי המלחין Max Lyandvert ומנוגן על ידי קבוצות מוזיקאים שונות ברגעים לאורך העבודה – מושר על ידי מקהלה וזמרת בודדת ומנוגן בתופים ענקיים מוארים.


המצלמה נעה דרך המסדרונות של שני בתי הנבחרים באופן שהם נדמים כחלל דרמטי אחד, מעוגן במסורות אדריכליות שמרניות ועם זה כר להתרחשויות סוראליסטיות. במידה מסוימת תחושת נזילות המציאות שמאפיינת אותו מתקשרת לביתן הרוסי שיצר אלכסנדר סוקרוב Alexander Sokurov  הבמאי של “תיבה רוסית” סרט היסטורי ניסיוני מ 2002 סרט שצולם בהרמיטאז’ http://www.smadarsheffi.com/?p=11460.הפיזיות של העבודה מרשימה, בסדר הגודל, בצבעוניות ובעיקר בקישור האינטימי בין קהל להתרחשות שנותרת סתומה וחסרת נרטיב.  העיגול האדום, המוסיקה ודימויי הענק הופכים את הזירה המתעתעת לאתר פולחני סימבולי , שיכול בקריאה מסוימת להיקרא בהקשר לשורשים של הדמוקרטיה בחברה היוונית הקדומה , הפגאנית. Mesiti מייצרת מעברים בין קול ותנועה, בין ורבלי ללא ורבלי ולחזותי במערבולת איתנה של הרמוניה ודיס הרמוניה. ההקשר הפולחני , הראשוני , הדרמטיות – כל אלו הופכים אותה לאחד הביתנים החוויתים . הקריאה הישירה, מתקבל לומר תמימה של  Mesiti ,לשימור דמוקרטיה והידברות בלתי אמצעית העבודה סוחפת כמו אופרה, מנצנצת כמו הבטחה.

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
יום רביעי, 19 יוני  2019 , 20:30 – 18:00 – פרטים בקרוב .

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה
התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

 

­­­­

Angelica Mesiti, “Assembly,” Australia Pavilion at the 58th Venice Biennale, 2019.

ASSEMBLY, the Australian Pavilion exhibition by Angelica Mesiti, 2019

Democracy, the form of government that turns out to be rare, is the theme of Assembly, the installation by Angelica Mesiti (b. 1976) at the Australian Pavilion at the 58th Venice Biennial. A three-channel video is projected onto an amphitheatre upholstered in red carpet. Visitors thus become part of a simulated assembly, a forum for sharing ideas and distilling social consensus. The chance nature of the international audience visiting the Biennial resonates the inclusive ideas Mesiti makes present in her work, with its unapologetic and outstanding didactic-utopian character. Together with its breathtaking visual, movement and vocal aesthetic, the resulting installation is impressive and, to a great extent, unusual.

Angelica Mesiti, “Assembly,” Australia Pavilion at the 58th Venice Biennale, 2019.

The video was filmed in Australia’s and in Italy’s senates, splendid neo-Classical buildings which embodied the European culture responsible for colonialism and many genocides. The irony and ambivalence towards these sites (and the institutions they house) supposedly monuments of justice transform the work into much more complex than seems as first.

On one of the screens, the camera focuses on the Michela, a stenography machine invented in the 19th century used for transcribing the proceedings of the Italian parliament. Mesiti found the machine, designed like a piano, in a flea market in Italy several years ago. She used it to write David Malouf’s “Poem to be Written in Another Tongue.” Malouf is a prominent Australian writer and poet who engages in the possibilities of translation, as another possible option for understanding the piece. Malouf, the son of a Christian Lebanese father and Spanish-Portuguese Jewish mother, writes about the disappearance of the hundreds of languages of Australian aborigines who were subjected to genocide for decades. The text became a musical composition by Max Lyandvert, played by different ensembles throughout the work, such as sung by a choir, a female soloist, or played on huge, illuminated drums.

The camera moves through the corridors of both senate buildings in such a way as to make them seem a single dramatic space, anchored in conservative architectural traditions yet forming the launchpad for surrealist events. To a certain extent, the feeling of a fluid reality is also associated with the Russian Pavilion exhibition by Alexander Sokurov, the director of the experimental historical film Russian Ark, filmed entirely in the Hermitage (https://www.smadarsheffi.com/?p=11460 ).

Angelica Mesiti, “Assembly,” Australia Pavilion at the 58th Venice Biennale, 2019.

The work is impressive in its physicality, large scale, colorfulness, but mainly due to the intimate connection between the audience and the enigmatic, narrative-free work. The red carpeted circular space with its music and huge images transform the illusionistic arena into a symbolic ritual space that can be read in a context of the roots of democracy in early pagan Greek society. Mesiti has created transitions between sound and movement, between the verbal and non-verbal, and the visual in a powerful whirlpool of harmony and dissonance. The context of ritual, of the primeval, and the dramatic work all make this pavilion into one of the best experiences of the Biennial. Mesiti’s direct call, i.e., her naïve appeal for the preservation of democracy and unmediated dialogue makes the work as sweeping as an opera and shining like a promise.

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
יום רביעי, 19 יוני  2019 , 20:30 – 18:00 – פרטים בקרוב .

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה
התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

 

Posted in Evants, Video | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on Australian Pavilion ASSEMBLY, exhibition by Angelica Mesiti 2019 הביתן האוסטרלי, “אספה” אנג’ליקה מיסיטי

Bezalel MFA Graduates 2019 תערוכת בוגרי התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל

תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל היא תערוכה טובה, עם מספר עבודות מצוינות שמהווה התחלה מבטיחה לעונת תערוכות הבוגרים ומציבה רף גבוה למדי. רצינות, וסקרנות ניכרות בה היטב.

Dganit Ben Admon – The Hallway , 2019

מרבית העבודות הן מייצבים וכשהעבודה השלמה והבולטת ביותר היא “המסדרון” מיצב של דגנית בן אדמון בו הפכה מסדרון לאתר זיכרון מוזר, מאיים וחודר. המסדרון נצבע בחלקו התחתון בירוק בתי חולים, או מוסדות טיפולים מהעבר ובתוכו הציבה בן אדמון ערמות סדורות של מה שנראה ככריות או מושבים מרופדים בגבהים שונים, כמו שדה אסטלות קבורה, טוטמים של ריהוט שאולף לצורה רבועה אחידה, מאין מודלים של עיר דמיונית בה  בנינים   רכים ומרופדי.

Dganit Ben Admon – The Hallway , 2019

בעבודות סאונד ווידיאו היא מספרת את סיפור רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה ועמם נמנו כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה. הצרוף של האובייקטים המרופדים וסדורים, חלקם “חוצים” קירות, הסאונד והמסדרון המוארך עם הצבע שאמור להרגיע אך מקרין שיבוש עמוק הופך את המיצב לאפקטיבי מאד. בן אדמון הצליחה ליצור תחושה פיזית של חיפוש, אך גם של ריחוק. הצופים מוקפים בזיכרון, הולכים בין הערמות כמי שתרים אחר סימנים שיסבירו התרחשות שנשארת סתומה, סדורה בערימות המכתיבות מקצב תנועה מקוטע בחלל.
המחזור הנוכחי הוא האחרון ללמוד בבניין ברחוב סלמה 60. הבניין עתיד להפוך לפרויקט מגורים. חלק מהסטודנטים ניצלו את האפשרות ליצירת שינויים קיצוניים בחלל\ וכך בעבודה “אורבורוס” קדח ליאור תמים חור בין הקומה השנייה,

אורבורוס | ליאור תמים
מיצב סאונד, 2019

בה התערוכה, לקומה שמתחתיה ויצר מאין תיבת תהודה. הסאונד הבוקע ממה שנראה כמו ירידה למרתף חשוך, למקום מסתור, הוא צירופים רנדומליים של שמות עצם ושמות תואר אותם כאילו מלהגת בטן האדמה, כמהדהדת את חוסר ההיגיון המתגלה שוב ושוב על פניה. ויברציות מחזקות את ההרגשה של אפוקליפסה קרבה ששולטת בקובייה הלבנה שנבנתה סביב החור השחור. דימוי של חור שחור מתורגם כאן לצורה: העיגול במרכז החלל מקבל איכות כשל מסה כבדה שהאור בה נבלע והוא יונק את החיות מסביבתו . שם העבודה מתייחס לסמל הנחש או דקרון שזנבו בפיו , סמל מצרי עתיק שאומץ גם על ידי יונג. העבודה, עשויה היטב, מרשימה . היא מתקשרת לעבודות של אניש קאפור ומייק נלסון אך בהחלט יוצרת ציפייה לראות עבודות נוספות של תמים.
“כל הדברים שרציתי שתהיה” של נטע האוזר עוסק בבניין בצלאל. העבודה שנמצאת בתוך הבניין עם גופי תאורה גדולים שנראים כמו עמודי רפאים שקועים בקיר, על חזיתו עם משטחי דיקט וכמודל העומד בחלון הפונה לרחוב. היא מעצימה את קלידוסקופ הדעיכה – התפרקות – בנייה ששכיחים בתל אביב – עם איטומי דיקט על חלונות בבניין לצד מודל לבניין חדש, רגע מעבר שהוא כמפרק בגוף הזמן.

כל הדברים שרציתי שתהיה | נטע האוזר
מיצב תלוי מקום, 2019

עוד עבודה מרתקת היא עבודת הווידאו “ניצחון השמש העולה” של דניאלה מרוז. מרוז מתייחסת לתולדות המאה העשרים – למשטרים פשיסטיים ובמיוחד לנאציזם ולקומוניזם וכן לתנועות המודרניות שלא פעם התעוותו אידאולוגית. בסרט

שמראה מה שנראה כמשחקי אולימפיאדה שהשתבשה שחקנים לבושים במדים שמאזכרים תלבושות בתאטרון האוונגרדי של מלבייץ או אוסקר שלמר מופיעים, מתחרים בחלל שאינו נענה לחוקי הכבידה , חלקי גוף אחדים מוגדלים, מועצמים והאזכור של אמירות על עיצוב אדם חדש, על יצירת אדם – על (אוברמנש) מקבלים תרגום גרוטסקי. ההתייחסות לסרטי  לני ריפנשטל שעיצבה את הדימוי העצמי הנאצי ב  “ניצחון הרצון” ו”אולימפיה” ברור, וזאת לצד  רמיזות ל”ניצחון על השמש” של מלבייץ ולדימויי של סטלין (או כל רודן אחר) כשמש העמים. לצד אלו תחושת הקליפה שיש על הדימויים מעלה על הדעת את העבודות של מת’יו בארני או כריסטינה הופר.  צרוף הקצביות, וההומור הגרוטסקי -אסתטי המושחז מצוין.
“קונסומה” האפלה של שחר אפק נועזת באופן בו היא עוסקת בגוף כחומר ונוגעת בשאלות מוות ומטמורפוזה, ובפרימת הדיכוטומיה בין חי לצומח וחי ודומם. אפק ייצר ״קונסומה״ המכיל 23 רכיבים כמספר הכרומוזומים בגנום האנושי, וחד עם נוזל מעגבניות. הנוזל מוזרם במערכת המזכירה מערכת עירוי דם על פסל ברונזה דמוי לשון ההולך ומתחמצן, הולך ומשתנה מתכלה.
עוד בולטות “ערב- סאט” עבודת טלוויזיות וצלחות לווין של חנא קובטי (בהשפעה ניכרת של נאם גון פייק ); המיצב הנבון של רועי כהן שעוסק בסמלי ישראליות וכולל רגעים מלוטשים כמו הקרנת שיר מחריד של אוהדי בית”ר ירושלים שוויברציות ממנו מניעות גרגרי חומוס במגש מתכת; עבודות הצילום – אובייקטים של מתי אלמליח, המביט על מורשתו הצפון אפריקאית מתוך ההווה ויוצר התבוננות עמוקה בדיוקנאות וזיכרון הרבה מעבר לשאלת מוצא זה או אחר; המיצב של אברהם הרוש, ערמת קוביות בטון המשמש לבדיקת איכות ועוצמת החומר ומטרונום קפוא גם הוא מהעבודות שיישארו בזיכרון מתערוכת הבוגרים.

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
ביקור בתערוכת בוגרי התואר השני לאמנות בבצלאל
וביקור בסטודיו גבי קריכלי
יום רביעי, 22 מאי 2019 , 20:30 – 18:00
להרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה –
התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

 

הדבר היחידי שאני זוכר זה את הים | מתי אלמליח
טכניקה מעורבת, 2019

Bezalel MFA Graduates’ 2019 

The Bezalel MFA Graduates’ exhibition is a good one, with several excellent works. It is a promising opening to the graduation season with its many shows, setting a very high bar.
Most of the works on view are installations. The Hallway, by Dganit Ben Admon, is the most complete work, and the one that stands out the most.

Bezalel MFA Graduates’

Ben Admon transformed a hallway into a strange, threatening, penetrating site of memory. She what look like pillows or upholstered seats of differing thicknesses in orderly stacks, creating a field similar to burial stelas, totems of furniture trained into a uniform square form. In sound and video works, she retells the story of the earthquake that struck Agadir on February 29, 1960 — the most severe earthquake in Morocco’s history. One third of the population perished, including all of Ben Admon’s relatives remaining in Morocco after her grandmother immigrated to Israel.
The current graduating class is the last to study in the building at 60 Salameh, soon to be turned into a residential project. Some of the students took advantage of the opportunity to make extreme changes in the space. For example, in Ouroboros, Lior Tamim drilled a hole between the second floor hosting the exhibition and the floor underneath, creating a kind of resonance box. Its vibrations reinforce the feeling of an impending apocalypse overtaking the white cube constructed around the black hole.

Arab-Sat by Hana Qubty

Another fascinating artwork is the video Victory of the Rising Sun by Daniella Meroz, who refers to the history of the 20th century, with its dictatorships, Fascist regimes, especially Nazism and Communism, as well as modern regimes that frequently pervert ideologies. Her references to Leni Riefenstahl’s films Triumph of the Will and Olympia are clear, but there are also hints at Victory over the Sun by Malevich and the image of Stalin (and all dictators) as the “sun of the people.” This is a rhythmic, interesting work with sharpened, grotesque humor.
Other outstanding works are Arab-Sat by Hana Qubty comprised of a television and satellite dishes (with the obvious influence of Nam June Paik); Roy Cohen’s intelligent installation engaging in symbols of Israeli-ness;

Avraham Harush’s installationof concrete cubes used in quality control.

Mati Elmaliach’s photographic works, interrogating his North African heritage; Avraham Harush’s installation of piles of concrete cubes used in quality control. The intensity of the latter’s material and the frozen metronome are also works which will remain in my memory.

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
ביקור בתערוכת בוגרי התואר השני לאמנות בבצלאל
וביקור בסטודיו גבי קריכלי
יום רביעי, 22 מאי 2019 , 20:30 – 18:00
להרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה –
התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

מתי אלמליח

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , , | Comments Off on Bezalel MFA Graduates 2019 תערוכת בוגרי התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל

הביאנלה בוונציה 2019 – הביתן האמריקאי והביתן רוסי

הביתן האמריקאי והביתן הרוסי, היו הבולטים והמעניינים  מהביתנים הלאומיים שביקרתי ביום הראשון של ימי הצפייה המקצועיים בביאנלה ה 58 בוונציה. עם מטען סימבולי עצום (שקורא לניתוח נפרד) ושוני שכאילו נכתב לפי קווי קלישאות לאומיות, קשה לחשוב על הנגדה גדולה יותר.
בביתן האמריקאי מרטין פוריור  , אמן אפרו אמריקאי משובח (וכדאי לזכור שגם מארק ברדפורד , הנציג ב 2017 היה אפרו אמריקאי) מציג תחת הכותרת “Liberty/Libertà” תערוכת פיסול חכמה שכולה התייחסות להיסטוריית

Martin Puryear’s Swallowed Sun (Monstrance and Volute) (2019) US Pavilion in Venice,

השחורים בארה”ב ובאמריקה . הוא כמעט מסתיר את חזית בניין הביתן המעוצב בדומה לביתו של תומס ג’פרסון , נשיא אמריקאי וסוחר עבדים ומציב בחצר מה שנראה כמו קרן יער או ספירלה , התייחסות לקריאה לחופש ופתלתלות ההיסטוריה . בפנים פסל המוקדש לזכרה של Sally Hemings ,שפחה שהפכה לפילגשו של ג’פרסון, פסל לפי כובע

Martin Puryear,A Column for Sally Hemings

חיילים ממלחמת האזרחים האמריקאית , כרכרה של חלוצים – כובשים אמריקאים ועוד משרטטים תמונה של התבוננות היסטורית. פורייר שפועל בתקופה בה הגזענות מרימה ראש וארה”ב של טראמפ דורסת ערכים ליברלים יצר ביתן מורכב. שפתו האמנותית יפיפייה , צרוף מלוטש של מינימליזם, דה קונסטרוקטיביזם ואימוץ שפה קלאסית שמהדהדת את וונציה עצמה.
הביתן הרוסי סוחף, מרשים, בארוקי, מיצב שערכו הכולל עולה בהרבה על סך חלקיו – הקומה התחתונה חלשה בהרבה מהקומה העליונה- ועדיין מדובר בביתן אינטליגנטי, אניגמטי, ומרגש.

Lc. 15: 11-32 – detail of installation Alexander Sokurov

אלכסנדר סוקרוב Alexander Sokurov  הבמאי של “תיבה רוסית” סרט היסטורי ניסיוני מ 2002 שצולם כולו ב בארמון החורף של מוזיאון ההרמיטאז’ הממלכתי בסן פטרסבורג , חוזר ועוסק באותו מקום . שם התערוכה Lc. 15: 11-32 הוא פיסקה מהברית החדשה המספרת את משל הבן האובד, נושא ציור של רמברנדט בשם זה הנחשב לאחד מיצירות המופת החשובות בהרמיטאז. סוקרוב  מציב פסלים שהם רפרודוקציות של פסלים מההרמיטאז , סטודיו של אמן רנסנס מדומיין וסרטי ווידיאו העוסקים בסיוט מלחמות עכשווי יחד . החוויה הטוטאלית אופראית באופייה ובסדר הגודל. עם פיסול משובח , משחקי תאורה ומראות ועבודות סאונד מתקבלת חוויה חזקה שמהלכת על סף הקיטש, סף ההגזמה , חוצה אותו לא פעם ,ומצליחה להיות מפעימה . דומה שכל המורשת הרוסית המודרנית מגוגול ועד בולגקוב דרך רודשנקו , מאיקובסקי ואחמטובה, רחמנינוף, ורימסקי קורסקוב   וסרגיי איזנשטיין נפגשת כאן עם רוחות הרנסנס והבארוק ומתבוננות, מרוחקות, בהווה.

הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
ביקור בתערוכת בוגרי התואר השני לאמנות בבצלאל
וביקור בסטודיו גבי קריכלי
יום רביעי, 22 מאי 2019 , 20:30 – 18:00
להרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם

הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה – התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106 

עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/

At the Venice Biennale 2019 – The American Pavilion and the Russian Pavilion

The American and Russian pavilions were the most outstanding and interesting national pavilions I visited on my first day of viewing the 58th Biennale di Venezia. It is difficult to imagine a greater contrast than the two pavilions, each with a tremendous symbolic weight (calling out for a separate analysis) and differences seemingly scripted to national clichés.
Martin Puryear, a superb African American artist, is representing the USA with an excellent sculpture exhibition, “Liberty/Libertà.” (Let’s remember that the American pavilion in 2017 also featured an African American artist – Mark Bradford). Puryear’s exhibit focuses on the history of African Americans.

Martin Puryear,

He created a piece almost entirely concealing the entrance to the pavilion in the shape of Monticello, home of US President Thomas Jefferson, who was also a slaveholder. Puryear installed what seems like a French horn or a spiral, referring to the freedom of reading history and its tortuous windings. Inside is a statue dedicated to Sally Hemmings, the slave who became Jefferson’s mistress; a sculpture based on soldiers’ hats in the Civil War; a pioneer wagon (pioneers as the American occupiers), and other sculptures, delineating a picture of the observation of history.
Puryear, working in the Trump era when racism is rearing its head and liberal values are being trampled, has created a complex pavilion. His beautiful artistic language is a polished combination of minimalism, deconstructivism, and adopted classical language resonating with Venice itself.
The Russian pavilion is sweeping, impressive, and baroque, with the whole greater than the sum of its parts. Although the lower level is much weaker than the upper level, this is still an intelligent, enigmatic, and exciting exhibition.
Alexander Sokurov, director of the experimental historical film Russian Ark, filmed entirely in the State Hermitage Museum in St. Petersburg, returns to engage in the same place. The title of the exhibition, Lc. 15:11-32, refers to the parable of the prodigal son from the New Testament. Rembrandt’s painting of this name is considered one of the masterpieces in the Hermitage. Sokurov’s installation brings together reproductions of the sculptures from the Hermitage, an imagined Renaissance artist’s studio, and videos on nightmarish of contemporary wars. The totality of the experience is operatic in character and scale. With its superb sculptures, play of lights and mirrors and sound, an intense experience ensues, bordering on kitsch yet managing to avoid it, succeeds in being very exciting. It seems that the entire heritage of modern Russia, from Gogol to Bulgakov through Rodchekno, Mayakovsky and Akhmatova, Rachmaninoff and Rimsky-Korsakov and Eisenstein encounter the spirits of the Renaissance and Baroque, as they observe the present from a distance.

Posted in Evants | Tagged , , , , , , , , , | Comments Off on הביאנלה בוונציה 2019 – הביתן האמריקאי והביתן רוסי

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art