חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

המרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן הוא האזור בו מתרחשת התערוכה הזוגית חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו.
שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר  “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב 1878. גרסה של שני בתיו הראשונים של השיר, במקור עם תשעה, הפך להמנונה הרשמי של התנועה הציונית  ב1933 ומאוחר יותר להמנון מדינת ישראל. ב”חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו” הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של  יהודי הגולה.

Gallery view of “Beloved
Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Bokobza’ space ) 2019

חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של מאיה סמירה ואריק אליהו בוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת “המזרח” שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ”ערביות”. מדובר בדיון על ההגדרה של תרבות במראה הישראלית והמערבית בכללה. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם.
במיצב  וובידיאו באלדה מאיה סמירה יוצרת חלל מתעתע, בו מוקרן דימוי של בטן נשית, מעוטרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. “באלדה” מילה שסמירה יצרה, היא  הלחמה של “באלדי” (بلدي), “מולדתי” בערבית,  ושם התצורה השירית “בלדה”, שיר המספר סיפור.
הריקוד המכונה ריקוד בטן או ריקוד מזרחי היה  במקורו ריקוד פולחני של נשים וגברים, אמצעי ליצירת חוויה רוחנית. בעקבות הפנמת סטראוטיפים אוריינטליסטים, בעיקר במצרים, הפך לאורך המאה העשרים  למזוהה עם ריקוד פתייני-ארוטי, והקשריו הרוחניים, איכויות התנועות המעגליות שבו כמעצימות, נדחקו לקרן זווית. בעשורים האחרונים, בהיפוך משמעות מרתק, אומץ במערב כביטוי של פמיניזם ועוצמה נשית ועובר רנסנס.

Gallery view of “Beloved
Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira” (Smira’S installation Balada ) 2019

מיצב הוידיאו באלדה הוא חלל שכמו מתפרק ומתלכד: על ווילונות שקופים מוקרנת בטן רוקדת, טורסו מנותק. הווילונות יוצרים מסדרונות וניתן להתקרב – לגעת בדימוי. ההתקרבות לא תגלה יותר מהדמות. היא נותרת קרובה ומרוחקת ומידי פעם ימצאו עצמם הצופים המשתקפים במראה חולקים איתה את המקום הלא מוגדר בו היא נעה. היחס בין הגוף החלקי, הפנטום הנע, לבין גוף הצופים מחדד את המודעות לשאלת הממשי וההשלכה, למרחק בין נראה למדומיין. בין ההקשרים המעניינים עבודה של האמנית הטורקייה ניל יאלטר שיצרה ב 1974 את האישה ללא ראש או רקדנית הבטן. יאלטר צילמה עצמה כותבת על בטנה טקסט צרפתי העוסק במילת נשים וזזה למוסיקת ריקוד,  וכך דנה בחופש נשי וסטראוטיפים דכאניים. קרבה מסוימת יש לBarbed Hula (2000), של סיגלית לנדאו בו היא מסובבת סביב מותניה העירומות חישוק תיל הפוצע את הבשר החשוף. בעבודה של סמירה הבטן הנשית, כלואה בגבולות הכפויים של הדימוי וסובבת סביב צירה. לנדאו ערכה את הפעולה שלה בחוף הים, הגבול הטבעי של ישראל, והתייחסה כך לגבולות פגיעות ומעגלי זמן.
סמירה מנסה לפייס הפכים: תנועות הבטן הרכות נשארות במרחק בלתי ניתן לגישור. כותרת של העבודה של יאלטר האישה ללא ראש או רקדנית הבטן יכלה להלום גם את באלדה, על הקטיעה האלימה של הגוף אך זו מתרככת בתנועות שאין סוף להן, ויכולות להיות מסע פנימי ושרטוט של התכנסות וריכוז.

רקדנית בטן מופיעה בעבודת הווידאו אנימציה תקווה של אריק אליהו בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצוירת. פס הקול בעבודה היא הקלטה משנת 1932 לשיר “תִּקְוָתֵנוּ”. ההקלטה המוקדמת שנעשתה בטוניס מערערת תפיסות רווחות לפיהן הציונות בצפון אפריקה התבססה רק סמוך לקום המדינה. בוקובזה יצר אנימציה של מופע שלם, וכתמיד בעבודתו הדמויות מצוירות בתבנית פניו של האלטר-אגו גדול-העיניים של האמן.
בוקובזה קושר בין המוסיקה, ביטוי אמנותי אבסטרקטי, לבין הגוף ובאופן נדיר למדי באמנות ישראלית, מדבר על שמחה. השיר מבוצע בידי מר כהן ותזמורת. את המוסיקה משלימה–מהדהדת תנועת הרקדנית שחוגגת חופש ותקווה ומשלימה את המסרים המילוליים. בסוף “תקוותינו” הרקדנית מצויירת בין פסי הדגל הלאומי, כאילו הפכה למגן דוד, גוף מופקע לטובת סמל, באופן המזכיר כוראוגרפיות דרמטיות כמו זה של הזמרת ריטה ששרה את ההמנון בחגיגות היובל למדינה.
המחקר החזותי של אריק אליהו בוקובזה בהיבטי זהות החל בשנת 2000  בתערוכת היחיד הראשונה שלו  פלזיר אורינטל. הקשרים של תנועה, מוסיקה ונוכחות של גוף, כמעט בימתית, חוזרים בעבודתו לאורך השנים והובילו לאחרונה להרחבת אמצעיו האמנותיים גם לאנימציה, כמו תִּקְוָה המוצגת כאן.
אום טוסקה, העבודה המוקדמת בתערוכה, דיוקן זמרת במחווה דרמטית, מחבר דמויות שלוש נשים: הזמרת טוסקה, דמות פיקטיבית, גיבורת האופרה של פוצ’יני, אום כולתום, איקונת תרבות מזרחית שזוכה להכרה אוניברסלית, ואמו, זמרת אופרה במקצועה, ששרה לו את האריות של טוסקה ושירי אום כולתום כאחד. מנעד זה מסמן את רוחב היריעה התרבותי שצפון בתערוכה.
רפלקציה על יחסי האבסטרקטי והקונקרטי, המזרח והמערב ניכר בפלורה גדולה מ 2009, דמות רקדנית הבטן השרועה כמו אודליסק במיטב המסורת האוריינטליסטית (מתקשרת לציור האודליסק הגדולה של אנגר מ 1814) מוקפת דגמים, חלקם אבסטרקטים, במקום לא מקום. התנועה, הריקוד שמסמן את מהותה של פלורה, נעלמה.
מניפה מ 2019 (כמו הווידיאו אנימציה תִּקְוָה), היא חפץ שאיבד את  התנועה, כלומר יכולתו הפונקציונלית. מניפה ממצה את סטראוטיפ ה”אורינט” כמקיף כל שאינו אירופאי  מצפון אפריקה ועד סין , וכמרחב קפוא בזמן, מופקע מהקשר.
העיניים-פרחים על המניפה, פרגמנטציה של הגוף,  מתקשרים לבלאקמור (2006),  הגברים המשמשים כמחזיקי מנורות, ביקורת על מסורת השימוש הגזעני בדמויות שחורים בעיצוב ואמנות אירופאית.  הכלאה של דיוקן, וטפרים של חיה, בדומה להכלאת עיניים ופרחים, מתייחס לגישה הפטרנליסטית אודות קרבת המזרח לטבע, לחייתי. בוקובזה מחדד שאלות אודות מה מקובל ומה נלעג, ובעיקר מדוע.
***
החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. שני האמנים, מציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתאזרחו בתודעה הישראלית.                                                                                                                                                                               ד”ר סמדר שפי
                                                                                                            אוצרת התערוכה

                                                                                                         המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR                   

Beloved

Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

The duo exhibition Beloved occupies the space between memory and stereotype, challenging preconceptions.

The title is taken from the third stanza of Naftali Herz Imber’s Tikvatenu [Our Hope] composed in 1878. The first two stanzas out of the original nine became the official anthem of the Zionist Movement in 1933, and later the national anthem of Israel. “Our beloved Wall” refers to Jerusalem, object of Diaspora Jewry’s physical and metaphysical longing.

Love and longing are elements in both Maya Smira’s and Eric Eliahu Bokobza’s works. Both examine the perception of the “East” that took root in the West, perceived by the Israeli hegemony as “Arab-ness.” This discourse examines the definition of culture as reflected in Israel and in the West. Thoughts about the body, especially (but not only) the female body, are central in both oeuvres.

In the video installation Balada, Smira creates an illusionistic space in which the image of a woman’s belly with a piercing performs a belly dance, a body encapsulated within the constraints of a narrow gaze. Smira formed the title, Balada, by combining the word baladi (بلدي), Arabic for ”my homeland,” and “ballad,” the poetic form of verses telling a story.

The origins of the belly dance, or “Oriental dance,” lie in ritual performed by men and women to create a spiritual experience. Due to the internalizing of Orientalistic stereotypes, especially in Egypt, over the course of the 20th century, the belly dance became identified with the seductive and erotic, while its spiritual associations were ignored. In recent decades, the belly dance was adopted by the West, underwent a revival, and became an expression of feminism and women’s empowerment.

A belly dancer appears in Bokobza’s video animation Tikva, first as a silhouette and finally as a colorful painted figure. The soundtrack is a 1932 recording of Imber’s Tikvateinu performed by Mr. Cohen and orchestra. (We have no further information on their identity). This early recording made in Tunis undermines the commonly-held belief that Zionism became firmly entrenched in North Africa only around the time of Israel’s independence. Bokobza created an animation of the entire performance, and, as always in his works, the figures are styled like the artist’s wide-eyed alter ego.

Bokobza links music – an abstract expressive art – with the body. The evident joyfulness is rare in Israel art. The belly dancer’s movement resonates the music celebrating freedom and hope, complementing the verbal messages. At the end of Tikva, the dancer becomes trapped between the stripes of the national flag as if transformed into the Star of David in its center, her body replaced by the symbol, evoking choreography similar to Rita’s when singing the national anthem at Israel’s Jubilee celebration in 1998.

This connection between nationalism, music, and the body, was considered “low” in the past but is now the language of contemporary art. Both artists propose a re-examination of identities and hierarchies of values that have become part of “Israeli-ness.”

                                                                                                                                                                                                       Dr. Smadar Sheffi

 

CACR Contemporary Art Center Ramla
The Ramla Museum Complex, 112 Herzl Street, Ramla

 

Posted in Uncategorized | Comments Off on חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו מאיה סמירה | אריק אליהו בוקובזה | Beloved Eliahou Eric Bokobza | Maya Smira

הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

תנועת מטוטלת. התערוכה המרכזית בביאנלה  השביעית לרישום “קו פעולה” ,באצירת הדס מאור  חוזרת במידה רבה לתפיסה שאפיינה את הביאנלה שנערכה ב 2013  באצירת טל יחס. הכוונה ליישום אוצרותי של קריאה מרחיבה מאד של מונח ה”רישום”.  כמו במהדורה החמישית של הביאנלה גם השביעית מדגישה את הקו כמחולל פעולה במרחב התלת ממדי. ההרחבה הזו מותירה את  הביאנלה ללא גלעין מהות . זוהי תערוכה קבוצתית גדולה , נוספת ומקבילה לתערוכות/פסטיבלים/ביאנלות שהוצגו ומוצגות בירושלים בחודשיים האחרונים – הביאנלה של ירושלים ומנופים.
התערוכה בבית האמנים מוצבת היטב, מרבית העבודות טובות ובכל זאת אינה הופכת לזירה שהיא מעבר לכך, למקום של שינוי זווית התבוננות או חוויה.

Avner Pinchover, Cement (detail), 2019

בין העבודות המעניינות העבודה “צמנט” של אבנר פינצ׳ובר, אמן שהתבלט בעבודת הווידיא”כיסאות” אותה הציג בתערוכת מסיימי תואר שני של המדרשה לאמנות בקיץ 2018 . בכסאות הוא הטיח כסאות בקיר /מחיצה אותו חוררו וחלקם נתפסו בו מה שנראה כמתקפת זעם מתפרצת. כאן העבודה צמנט , שנעשתה על ידי הטחת החומר בקיר (ללא קהל) יוצרת דימוי טורד ויפה שמנהל דיאלוג עם המבנה היפה , ההרמוני כל כך של בית האמנים. ההתפוררות ההדרגתית של העבודה לאורך התערוכה הופכת אותה למורכבת עוד יותר.
וידיאו של פינצובר העוקב אחר התנפצות קיר זכוכיות לאחר הטחות חוזרות ונשנות של אבנים מוצג לרוחב כל קיר הכניסה לקומה העליונה והמרכזית של התערוכה. האמירה החשופה, כל שרשרת האסוציאציות מליל הבדולח ועד לזריקת אבנים כנשק של כל הצדדים בשטחים הכבושים, משטיחים את העבודה ונוצר ווליום קריאה שאינו תורם לקומה כולה.
“פאזל” מערכת קירות עץ קטנים הנעים על מסילות מתכת מאפשרות לצופים להגדיר חלל להסתגר ולהתבודד. למרות תחושה מסוימת של המחשה כמעט דידקטית של יחסי יחיד -חברה העבודה יוצרת – יחסים עם צופים ובין צופים.

Anat Keinan , Puzzle , 2017-2019

החומריות של העבודה הזו, והצבעוניות  המצומצמת , לעיתים קרובות כמעט מונוכרומטית של מרבית העבודות יכולה לשמש נקודת מוצא לדיון במגמות שנמשכות  באמנות ישראלית לאורך עשרות שנים, כמעט ללא הפרעה. המחשבה על שאלת משמעות העכשוויות של העבודות עולה שוב ושוב ולאו דווקא בגלל שמאור מציגה עבודות של נחום טבת ומיכה אולמן  שניים מוותיקי האמנות הישראלית ונותני הטון בה. (  אולמן מציג בימים אלו גם בתערוכה “סופה להתקיים – רגישויות משותפות שאצרתי בירושלים). גם עבודות של מיכל הלפמן או תכלת רם שהוצגו במהלך השנה החולפת נדמות כאן קונסרבטיביות יותר, מנומסות.
ליהי ניידיץ מציגה את Enola Gay , עבודה המורכבת מכבלים חשמל שיוצרים רישום שחור בחלל שיש בו תנועה ותנופה .מידה של רעילות , של אירוניה, נטענת בו בשל שמו – השם הוא כשם המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה . המטוס נקרא על שם אמו של אחד הטייסים, מתיקות מחרידה, אירונית מרושעת( שם הפצצה היה LITTLE BOY  החמוד לא פחות).
ב”ברבור” בתערוכה שאצר אברהם קריצמן מוצג מקבץ עבודות מרתק ומגובש – בפוסט הבא .

אוצרת ראשית: הדס מאור

 סיור עומק עם ד”ר סמדר שפי   

הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

Lihi Niditz, Enola Gay, 2019

Art seems to move like a pendulum: To a great extent, the main exhibition in the 7th Biennale for Drawing in Israel – Traces VII – Action Line curated by Hadas Maor, reprises the attitude that characterized the 2013 Biennale for Drawing curated by Tal Yahas. Applying a very broad reading of the term “drawing,” similar to the fifth Biennale, the current Biennale of Drawing emphasizes line as action in three-dimensional space. However, expanding the concept leaves it without an essential core as one more large group show like other biennales/exhibitions/festivals held in Jerusalem over the past two months – the Jerusalem Biennale and the Manofim Contemporary Art Festival, Jerusalem.

The exhibition in the Jerusalem Artists’ House is beautifully installed, most of the works are good, and yet it does not go beyond to become an arena for a change of viewpoint or a new experience.

Among the more interesting works is Cement by Avner Pinchover, an artist whose video Chairs stood out in the Midrasha MA exhibition in the summer of 2018. The video depicts Pinchover hurling chairs against a plaster partition or wall, punching holes in the surface. Some perceived it as an outburst of uncontrollable rage. In Cement, he threw cement on a wall (without an audience) resulting in a troubling yet lovely image conducting a dialogue with the Artists’ House harmonious building. The gradual crumbling of the work during the months of the exhibition makes it even more complex.

Pinchover’s video showing the shattering of a glass wall by stones takes up the entire entry wall to the upper storey leading to the main hall of the exhibition. The exposed statement, with its chain of associations from Kristallnacht through the stone-throwing in the occupied territories by all sides flattens the work to create a volume of reading that does not contribute to the entire floor.

Puzzle, a system of small wooden walls moving on metal rails, enables viewers to define a space, enclose and isolate oneself. Despite a certain feeling that this is almost a didactic illustration of the relationship between the individual and society, the work does create encounters with among viewers. The materiality of this work with its limited, almost monochromatic coloring of most of the works, can become the starting point for a discussion of continuing trends in Israeli art, almost uninterrupted over the past few decades. Thoughts on the issue of the current meaning of the works arises time and again, not necessarily because Maor also incorporated works by veteran artists Nachum Tevet and Micha Ullman, who are among those who gave Israeli art its tone. (Ullman’s Sand Table is currently on view in Jerusalem in the exhibition “Human Nature; Shared Sensitivities,” curated by this writer). Works by Michal Helfman, as well, or by Tchelet Ram, exhibited over the past year, seem more conservative and polite than in their former settings.

Enola Gay by Lihi Nidiz is comprised of electric cables forming a black line drawing in the space with movement and momentum. It carries a certain toxicity and irony due to its name – the American bomber that dropped the atom bomb (named “Little Boy”) on Hiroshima. The title was the name of the mother of one of the pilots, with horrifying sweetness.

Meanwhile, at the Barbur Gallery, the exhibition curated by Avraham Kritzman forms a coherent group – review to come in the next post.

Tchelet Ram, Overtime, 2018, Wood, hinges, wire, stones, Dimension variable, photo Liat Elbling

Posted in Evants, Video, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , | Comments Off on הביאנלה הארצית לרישום רשמים VII | 7th Biennale for Drawing in Israel – Action Line

“כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”   ICA בוסטון I When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

“כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”  המוצגת ב ICA בבוסטון היא חלק מגל התערוכות בנושאי הגירה המוצגות כעת כתגובה למספר חסר התקדים של כ 70 מיליון אנשים (לפי הערכת האו”ם שיש המתיחסים אליה כשמרנית) המצויים כעת במצבי הגירה ופליטות שונים.  היות ומדובר בנושא רגיש ,שככלל עולם האמנות סימפטי כלפיו, הוא הפך לנושא שעבודות שעוסקות בו נהנות ממעין חסינות  לביקורת עניינית. עוצמתה של התערוכה ב ICA נובעת מהבחירה המדויקת בעבודות שכמעט כולן מורכבות ואינן בבחינת העתקת דיווח חדשותי לכותלי המוזיאון.

הספריה האמריקאית The American Library מיצב של ינקה שוניברי מ 2018  שהותאם  ICA נועלת את התערוכה והיא אחת העבודות המרשימות ביותר שיצר בשנים האחרונות. העיסוק של שוניברי בקולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם מתורגם כבר שנים לעבודות מרהיבות, לעיתים קרובות טורדות ונחרטות בזיכרון. כאן הוא יצר 6000 ספרים כרוכים בבדים  צבעוניים אפריקאים-לכאורה כשעל שדרות הספרים , באותיות מוזהבות, מוטבע שם של אדם, מדור ראשון או דור שני של “ההגירה הגדולה” The Great Migration, ההגירה של כששה מיליון שחורים מדרום ארה”ב למזרח ומערב המדינה בין שנות העשרה של המאה הקודמת ועד לשנות ה 70. ההגירה, שמוגדרת היום יותר ויותר כמנוסה מטרור לבן,  נבעה מהגזענות והאפליה גזעית הממוסדת ששבה והתבססה בדרום ארה”ב באותן שנים עד ההצלחה היחסית של התנועה לזכויות האזרח .

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

במרכז הספריה ניצבות עמדות מחשב שמאפשרות לקרוא סיפורי הגירה/בריחה ולהוסיף סיפורים והיסטוריות משפחתיות. הנחת המוצא של העבודה היא שהגירה, מעבר, מהווה חיזוק לחברה המקבלת מהגרים וזאת בניגוד לגישות רווחות, בדרך כלל רוויות גזענות, הרואות במהגרים עול (או בניסוח מעודן פחות “סרטן”).
שונברי  כרך את הספרים בבדים שהפכו לסימן ההיכר המזוהה שלו. במקור יוצרו  בדים בהדפסי שעווה, באטיק, באינדונזיה. הקולוניאליסטים  ההולנדים אימצו את הדגמים ויצרו גרסאות תעשייתיות שיוצרו בהולנד באנגליה ויוצאו לקולניות באפריקה, מעגל ניצול קפיטליסטי קולוניאלי אופייני למדי. בהיפוך אירוני הם הפכו בשנות ה 60 של המאה הקודמת לסימן גאווה בזהות האפריקאית הפוסט-קולוניאלית.
אי-אפשר שלא לחשוב על העבודה של שוניברי בהקשר לעבודות הספריות הקשורות ליהודים : “הספרייה הריקה” של מיכה אולמן מ 1995 בככר בבל בברלין במקום בו נערכה שרפת הספרים הגדולה בברלין (כמוה התרחשורבות ברחבי גרמניה) והאנדרטה ליהודים האוסטריים שנרצחו בשואה אותה יצרה ריצל וויטרד הבריטית Rachel Whiteread ונחנכה בשנת 2000 . וויטרד יצרה ספריה “הפוכה ” בה שדרות הספרים מוסתרות והם אנונימיים כרבים מהנרצחים. פרויקט הספרייה “תהילים” של אדמונד דה ואל Edmund de Waal שהוצג בוונציה במקביל לביאנלה של 2019 מתקשר גם הוא. לצד עבודות פורצלן שהוצגו בבית הכנסת בגטו בוונציה יצר דה ואל ספריות מפורצלן ובהם אלפים ספרים של מחברים שהיגרו או גלו ממולדתם, כולם בתרגום ולא בשפות המקור שהוצגו Ateneo Veneto.  דה ואל התייחס לספריה השדודה, האבודה , של סבו שהוחרמה בווינה זמן קצר אחרי האנשלוס ב 1938 לספריות רבות נוספות של יהודים ובנושאים יהודים שנהרסו במלה”ע השנייה ולספריות אבודות כסמני שקיעה תרבותית  לאורך ההיסטוריה.
העיצוב של הזיכרון האפרואמריקאי כספריה, כעת, שעה שספריות משנות פניהן בהתייחס לאמצעים הדיגיטליים לשימור

Kehinde Wiley Equestrian Portrait of King Philip II

ידע ממשיך כיוונים קיימים של כינון הזיכרון של שחורים כלוקחים חלק בהיסטוריה של יצירה ותרבות ממנה הודרו. בדומה לקליפ של ביונסה וגיי.זיי  beyonce and jay z  לובר או לסדרת ציורים בנושא פרשים שחורים של קהינדה ווילי,  Kehinde Wiley גם כאן יש מקום להתבונן ולהרהר על אימוץ נרטיב התרבות של הזרם המרכזי, תוך יצירת מקום לאנשים שחורים בתוך מסגרת זו. ההצעה של שוניברי, בדיוק כמו של ביונסה או ווילי, היא הרבה פחות רדיקלית אפוא ממה שנדמה תחילה.

  Curators Ruth Erickson, Eva Respini, Barbara Lee .

שני סיורי עומק חד פעמיים עם ד”ר סמדר שפי   

PHOTO IS:RAEL פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-7 2019    תל – אביב
יום שלישי, 3 דצמבר 2019, 20:00 –  17:30
הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה    ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106 

When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

The current exhibition at the ICA, Boston is one exhibition in the current wave of shows engaged in the theme of immigration in response to the unprecedented 70 million people (as estimated by the UN, which many call conservative) immigrants and refugees in various stages of migration. This is a sensitive issue to which the art world is sympathetic; works on the theme seem to have enjoyed a kind of immunity to pointed criticism. The power of the ICA exhibition lies in its choice of works, all of which are complex and unlike newsflashes hung on a wall.

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

The American Library wall, a commissioned site-specific work by Yinka Shonibare, and one of his most impressive works of the past few years, closes the exhibition. Shonibare’s engagement in colonialism and post-colonialism has, for years, been translated into splendid works, very often troubling, and remaining in one’s memory. Here at the ICA, he made 6,000 books wrapped in “African” print cloth, with golden lettering on their spines spelling out names from the first or second generation of the “Great Migration” of about 6 million African Americans from the deep South to the American East and West between World War I and the 1970s. Migration of African Americans, now defined more and more as the flight from white terrorism, arose from the institutionalized racism and prejudice that became entrenched in the South until the relative success of the Civil Rights Movement.

At the center of the Library are computer stations at which one can read stories of migration/flight and add historical and family stories. The underlying assumption of the work is that immigration and transitions reinforce the society that accepts migrants, in contrast to commonly-held prejudiced views of immigrants as a burden on society (or a “cancer”).

Yinka Shonibare CBE, The American Library (detail), 2018

Shonibare bound the books in fabric that has become his signature. Patterns of this kind originated in Indonesian batik printing, and were then appropriated by Dutch colonialists who manufactured the textiles in Holland and England, and exported them to their colonies in Africa. This capitalist colonial cycle of exploitation was very typical. In an ironic twist, they became during the 1960s a sign of pride in post-colonial African identity.

One cannot view Shonibare’s work without recalling works addressing libraries associated with Jewish subject matter: Micha Ullman’s Empty Library (1995) installed in the Babelplatz in Berlin, site of the Nazis’ book burning (among other locations in Germany), and the memorial to Austrian Jews murdered in the Shoah by Rachel Whiteread (2000) – an inside-out library in which the spines are concealed making the books anonymous like so many of the murdered; or Edmund de Waal’s “Library of Exile” shown in Venice as part of the exhibit “Psalm” coinciding with the 2019 Biennale. Alongside porcelain works exhibited in the synagogue in the ghetto in Venice, de Waal made porcelain libraries holding thousands of books by authors who emigrated or were exiled from their homelands, all in translation instead of original language, exhibited at the Ateneo Veneto. De Waal referenced his grandfather’s plundered, lost library, confiscated in Vienna a short time after the 1938 Anschluss as well as numerous libraries belonging to Jews and on Jewish subjects destroyed in the Second World War, and other lost libraries as signifiers of the decline of culture throughout history.

Shaping African American memory as a library at a time when libraries are changing to become digital data centers for preserving knowledge, continues existing trends of establishing the memory of Blacks as participants in the history of art-making and culture from which they were hitherto excluded. Similar to Beyoncé and Jay-Z’s clip at the Louvre, or Kehinde Wiley’s series of paintings depicting African Americans as famous equestrian paintings, here, too, is a place in which to contemplate the appropriation of the culture narrative of the mainstream, while creating a place for Black artists in this framework. Shonibare’s proposal, exactly like that of Beyoncé or Wiley’s, is therefore much less radical than it seemed to be at first.

Posted in Uncategorized | Comments Off on “כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית”   ICA בוסטון I When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art