דב הלר – נירים | Dov Heller – Nirim

+1

English follows Hebrew

בורות שחורים בנשמה, כנראה, לעולם לא מתמלאים. אפשר לבנות סביבם גדר, לסכור את המים שמאיימים לפרוץ מתוכם אך לא ניתן, כנראה, למלא אותם. דב הלר, יליד 1937 חי עם בור שכזה, כמו רבים מבני דורו, גם חשף והפך בו באמצעות האמנות שיצר, כמחפש תשובה.

Dov Heller | Nirim
(1979)

                                                                                                          דימויי מנהיגים וסמלי אידאולוגיה- תחליפי הורים, ממלאים את עבודותיו שלצד נימה אירונית נמהלים בה אהבה וביקורת במידה שווה.  ב”נירים” שאצרה מאיה במברגר בגלריה Rawart   , משתרעת במרכז החלל במה נמוכה כמו רפסודה שעל סיפונה אובייקטים – פליטים בים  געגועים: דמויות לנין במזוודה ויוני שלום היוצרות צורת לב לצד פסלי אוניות, דמויות, ובתים חבולים. באמצעות  QR ניתן להתחבר ולשמוע את הלר מספר את סיפור חייו לפי סדר כרונולוגי, בקול עמוק ומחוספס כמעט סטראוטיפי לאיש קיבוץ. האישי והקבוצתי מחוברים ללא הפרד ואת האמירה הזו, המובנית מאליה והכל כך מכוננת, התערוכה נושאת בגאון כמו את הדגל האדום המוצב בפתחה (ליד דלת הגלריה האדומה כבר שנים).

Dov Heller | Nirim

העבודה הקינטית “אבא ואמא נסעו לפלשתינה” פשוטה, כמעט גסה, מעלה על הדעת אמנות תיאטרון בובות מזרח אירופאית, ואפילו בובות ואסמבלז’ים של תדאוש קנטור Tadeusz Kantor ,היוצר הפולני המשובח (במיוחד משנות ה 70).  הוריו של הלר עלו לארץ ב 1939,  כשהיה בן שנתיים, והשאירו אותו עם דודיו ברומניה. לאחר שעבר את תלאות המלחמה עם דודיו האהובים נאלץ לעזוב אותם כשהיה בין 12 ולהצטרף להוריו בארץ. כאן עבר מסלול קונבנציונלי לתקופה של תנועת נוער, נח”ל וקיבוץ ופרע את השורה עם היציאה ללימודי אמנות.  בעבודתו משמשים ספקנות ואמונה באידאלים, במערכת בה חי, והיא מורכבת ומפוכחת ועשירה באופני עשייה.
ב”אבא ואמא נסעו לפלשתינה” הוא יוצר תמונה סוראליסטית של זיכרון פרידה שקרוב לוודאי שלא זכר. דמות אשה וגבר מחוברים, הגבר במגבעת ועניבה ויד מורמת בנפנוף שקפא, מעליו האשה שערה בלונדיני וחזה מזדקר. משופדים הם נידונים להסתובב  על צירם, מקובעים, לא נוסעים לשום מקום אך לעולם מרוחקים.
היחס בין בובה, בית, חלל ותנועה ומקום חוזרים בכמה עבודות כמו הרישום הקטן הסכמטי של בית  פצוע, חלק מגגו חסר, ומחוץ לו מחוברת בובות מתעמל בקרקס, מקובע ודומם ותלוי לנצח באוויר.
שחזור,  reenactment של העבודה תפוחי אדמה, שהציג הלר בסדנה פתוחה במוזיאון ישראל ב 1975 (אצר יונה פישר וסרז’ שפיצר) היא מהלך חשוב. הלר הביא תפוחי אדמה שגידל עם חברי קיבוץ נירים  ומכר אותם במחיר עלות. הוא מצוטט כאומר ‘רציתי שאנשים יצאו מהמוזיאון לא רק עם ׳רוח׳ אלא גם עם חומר. ביקשתי למנוע פערי-תיווך. מכרתי לפועלי המוזיאון את תפוחי האדמה במחיר המגדל”.  הגלריה שיחזרה את הפעולה כשבמקום שקיות ניילון משמשות הפעם שקיות נייר והמוכר ביום שביקרתי היה שמעון בן – שבת הגלריסט.

הפעולה נעשתה מתוך מודעות למערך הכלכלה הקפיטליסטי – הן שיטת התיווך וייקור סחורה והן לגבי היות עובדי המוזיאון מעמד הפרולטריון של האמנות. בשיח הישראלי הנוכחי בהן רפורמות תמחור סחורה חקלאית מצויות על הפרק ושאלת ההצלחה או הכישלון של המחאה החברתית של 2011 נידונה בהרחבה המונחים בהם השתמש הלר אקטואליים לחלוטין. הבחירה בתפוחי אדמה שוודאי נבעה מנסיבות בכל זאת מקפלת בתוכה את ההיסטוריה של המוצר : מחלת תפוחי האדמה באירלנד של אמצע המאה ה 19 הובילה לרעב בו מתו מעל מיליון אירים וההגירה מאירלנד באותן שנים לארה”ב הייתה בעלת השפעה מרחיקת לכת על ארה”ב כפי שאני מכירים היום. תוצאות הקטסטרופה היו כאלו שבסוף המאה ה 20 טוני בלייר הציע התנצלות רישמית על התנהלות בריטניה כלפי אירלנד בה שלטה בשנות המשבר. בהקשר התערוכה של הלר בלתי נמנע לחשוב על תפוחי האדמה והשואה ומלחמת העולם השנייה בהן מיליוני יהודים יכלו רק לייחל לקליפות. ריבוי המשמעיות הוא בנוסף לעצם דגם הפעולה : חומר מתכלה, משתנה, בתוך התערוכה ויצירת אינטראקציה בין קהל למציג (האמן או נציגו ) שמדמה פעולה יומיומית אך התרחשותה בתוך חלל אמנות מטעינה אותה במשמעות נוספת, הופכת אותה לטקס חליפין.
שמיכה דקה של מלנכוליה מכסה על התערוכה של הלר,  שבנה את חייו האישים והחברתיים והמקצועיים בהצלחה  רבה ובכל זאת תחושת הנטישה והעקירה והניתוק מחלחלת ככל שמעמיק המבט.

אוצרת :מאיה במברגר
גלריה RAWART
צילומים: סמדר שפי

     האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של   המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     http://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

Dov Heller | Nirim

Dov Heller – Nirim

 Black holes in one’s soul apparently can never be filled. They can be barricaded but never repaired. Dov Heller, born in 1937, lived with such a void, and, like many of his generation, exposed and studied it relentlessly through art, seeking an answer.
Images of political leaders and symbols of ideologies – parental substitutes – fill his artworks, which along with an ironic tone, possess equal measures of love and criticism. In “Nirim,” the exhibition curated by Maya Bamberger at RawArt Gallery, a low platform in the center of the gallery is like a raft bearing refugee-objects in a sea of longing: images of Lenin in a suitcase, “peace doves” creating the shape of a heart, sculptures of ships, figures, and bruised houses. Scanning a QR code allows the visitor to connect to a recording of Heller telling his life story in chronological order, his deep, rough voice almost the stereotype of the kibbutznik. The individual and the collective are inseparable; this foundational statement is built into the exhibition, which it proudly proclaims as does the red flag placed at the gallery entrance door (which has been red for years).

Dov Heller | Nirim

The kinetic sculpture, Mother and Father go to Palestine (2003) is simple, even crude, bringing to mind the puppet theatres of Eastern Europe, and the dolls and assemblages made by Tadeusz Kantor, the superb Polish artist (especially his works from the ‘70s). Heller’s parents left for Mandatory Palestine in 1939, leaving two-year-old Dov with his aunt and uncle in Romania. After undergoing the horrors of war with his beloved relatives, he was forced at age 12 to join his parents in Israel. Here he followed the conventional track of that period, of youth movement, service in the Nahal Unit of the IDF, followed by settling on a kibbutz. He “broke the mold” by studying art. His artwork, suffused with both skepticism and belief in the system in which he lived, is complex and sober-eyed, rich in his multiple modes of making art.

Dov Heller | Nirim
Mother and Father go to Palestine (2003)

In Mother and Father go to Palestine, Heller created a surrealistic picture of separation that he most probably did not remember. The figure of a man and a woman are connected, the man in a broad-brimmed hat and tie has an arm raised in a frozen wave. Above him is the figure of a blonde woman with an imposing chest. Connected and pierced with a rod, they are doomed to turn on their hinge in a fixed position, not going anywhere but forever distant.
The relationship between doll, house, space, movement, and place reappear in several of the pieces, such as in the small, schematic drawing of a wounded house. Its roof is partially missing, while a circus acrobat doll is attached to the outside, hanging eternally in the air.
The reenactment of Heller’s installation/performance Potatoes, presented in the Open Workshop at the Israel Museum, Jerusalem in 1975, (curated by Yona Fischer and Serge Spitzer) is an important statement. Heller brought potatoes grown by him and fellow kibbutzniks from Nirim and sold them at cost at the Museum. He was quoted as saying, “I wanted people to leave the museum not merely with ‘spirit’ but also with matter. I sought to eliminate the middleman’s profits. I sold the potatoes to the museum employees at the grower’s price.” The Gallery replaced the plastic bags that were in the original piece with paper bags; on the day I visited, the seller was gallerist Shimon Ben Shabbat.
The art action was based on the awareness of the capitalist economic system with middlemen raising the consumer price and the awareness that the museum employees are the “proletariat of the art world.” In the current Israeli discourse in which reforms in pricing on agriculture is on the agenda, and the issue of whether the social protest of the Summer of 2011 succeeded or failed is discussed at length, the concepts which Heller used are absolutely timely. Although his choice of potatoes probably arose from circumstances, the item embodies history: the Irish potato famine in the mid-19th century caused the death of over a million people, while the immigration wave from Ireland to North America had a long-term impact in shaping the USA of today. Tony Blair offered an official apology at the end of the 20th century for Great Britain’s conduct towards Ireland during the crisis.
In the context of Heller’s exhibition, it is inevitable that thoughts arise about potatoes in the Holocaust and during World War II when millions of Jews could hope only for the peelings. Multiple meanings are layered over the model of the art action: disposable, changing material used in an exhibition, and the creation of interaction between the audience and the performer (the artist or the artist’s representative), simulating an act from daily life, but as it takes place in an art space, it gains new meaning and transforms into an ersatz ritual.

The reenactment of Heller’s installation/performance Potatoes, presented in the Open Workshop at the Israel Museum, Jerusalem in 1975.

+1
Posted in מייצג, פיסול ומיצב, ציור, צילום | Tagged , , , , , , , | Comments Off on דב הלר – נירים | Dov Heller – Nirim

איך למות יפה – חן כהן | How to die beautiful / Chen Cohen

+1

English follows Hebrew 

את כותרת – תערוכתה של חן כהן יש לפרק: איך למות? שואלת כהן שמשתפת בטקסט התערוכה שהיא חולה במחלה ניוונית כרונית, ומהו המהות של “יפה”. בשאלה הראשונה מובלעת ההנחה שיש שליטה על איך למות, שיש בחירה. יפה – כאן נתקל בדיון על מודל יופי נשי, על תפיסת היפה כטוב, כאצילי.
בתערוכה הקשה והכנה הזו נוכחת שאלת הזמן, השאלה מתי נמות שנעדרת מהכותרת. המתי קשור בעבותות לתפיסת היפה: מוות של צעירים מצוין, באמנות ובחיים, בדיבור על יופיים, מרומיאו ויוליה השייקספיריים ועד יפי הבלורית והתואר של חיים גורי. כהן, במודעות מחודדת לזמן הנוקף, מתעדת את עצמה בעיקר בצילום ווידיאו (גם בשורת מונפרינטים.) בעירום מלא או חלקי.

Notre -dame 2018 Chen Cohen: How to Die Beautiful

דרך העירום כהן מתייחסת להצגה הנרחבת של נשים בעירום כאידאל יופי אך גם להצגה של מרטירים, עבודת מפתח כמו ישוע של הולביין ועד  לשימוש בעירום בקרב אמני מיצג  בהם ויטו אקוננצי ומרינה אברמוביק (במיצגים המוקדמים משנות ה 60 וה 70 ). היות ורבות מהעבודות עוסקות בתיעוד רצף תנועתי אסוציאציה מרכזית לעבודות היא מחקרי התנועה של מויברידג  (Eadweard Muybridge ) משנות ה 70 וה 80 של המאה ה 19. תנועה היא מסימני החיים המובהקים ביותר. במקרה של כהן, העוקבת אחרי השינויים הניכרים בגוף מחמת המחלה רצף תנועה הוא בבחינת גרף הידרדרות.
התערוכה אינה גדולה  ועדיין יכלה לצאת נשכרת מוויתור על עבודות אחדות. במיוחד אמור הדבר ב”המטפלות”,  שהיא מעין tableau vivant,תיועד מפעולת וידיאו בה כהן שוכבת במיטה, הקלישאה של אשה במיטת חוליה מוקפת מטפלות עירומות. אין בעבודה התיאטרלית במופגן את הדחיפות, העוצמה שיש בעבודות אחרות.

Chen Cohen: How to Die Beautiful

כשכהן נוגעת בטקסיות, מפקיעה את הגופני מהיומיומי, היא במיטבה.  בעבודת וידיאו היא יושבת על במה (או מזבח?) ידיה פרושות לצדדים כצלובה וכאורנט ובכל יד היא אוחזת כלב על רצועה. מאחוריה מתנשא ציור שני כלבים גדולים, כמו שני אריות שומרים בפתח מקדש קדום. כהן מציבה את עצמה כמי שעלולה להיגרר בכל רגע, גופה הדקיק להיקרע עם ימשכו אותה הכלבים. פקעת מיתולוגיות פרטית של צליבה וקורבן וגם כלבים מתקשרים לקרברוס, כלב מרובה ראשים  השומרים את ממלכות השאול במיתולוגיה היוונית. הוא אינו מתיר למבקשים לצאת משם ללכת. במקום בין השאול לגולגלתא בין קורבן לעונש כהן בוחנת את קיומה, בוראת הסבר ותוכן למצבה.
“נוטרדאם” היא עבודה אפוקליפטית ופואטית מצוינת. כהן צילמה עצמה עומדת מול חלון, ידה מושטת קדימה ופניה נשואות החוצה בהבעה מרוכזת. בשיח גלריה צוין שהעבודה נעשתה בעת שהות אמנית בפריס בימים בהם בערה קתדרלת נוטרדאם באפריל 2019. האור שמאיר את הקיר מאחורי  האמנית הוא אור השרפה שהייתה רגע טראומטי עבור רבים. הגוף הצנום, הזקוף, מזכיר את הפיסול הגוטי מראשית המאה ה 13 המעטר את הקתדרלה. האבסטרקציה המסוגננת של גוף ארכני השואף מעלה המאפיין את הגוטיקה  הופך מוחשי בגוף של כהן. העמידה עם היד המושטת קדימה נוראית ואמביוולנטית: האם היא מחווה כלפי השרפה  או מחוללת אותה? האמנות נרמז כאן היא כוח מחולל, יוצר פעולה בעולם כאילו היה כאן לא רק תיעוד עמידה אלא מיצג. כהן מתחברת לאמן כמו ג’יימס לי באיירס ביומרה- אמונה בכוחה של אמנות.
“נוטרדאם” מחולקת לעשרות דפים של צילומי זירוקס בגודל A4,פאזל שיכול בקלות להתפרק, רשת דקה שאוחזת את הדימוי יחד אך בקושי, על חוט השערה. נדמה שעל צילומים המגורענים התפזר אפר פחמי שחור מהשרפה, שכבה דקה של אבק זמן שמכסה ומפרידה אותו מההווה.

אוצר ד”ר נעם גל
CCA תל אביב

                     האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של   המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     http://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

Nan Goldinת Misty and Jimmy Paulette in a taxi, NYC 1991

 

 

 

How to die beautiful / Chen Cohen

The title of Chen Cohen’s exhibition should be read in two parts, as Cohen asks “How to die?” and shares in the text that she is ill with a chronic degenerative disease. She further queries, “What is the essence of the beautiful’? The first question embodies the assumption that one can control how one dies, positing a choice. As for the beautiful, here she enters into the discussion of the model of female beauty and the perception of the beautiful as good, as noble.
In this challenging, sincere exhibition, the issue of Time is present, the question of when we die absent from the title. Mortality is closely associated with the perception of the beautiful: the death of young people is noted in art and in life with mentions of their beauty, from Shakespeare’s Romeo and Juliet to the Palmahniks with their “beautiful lock of hair and handsome countenance,” as written by Haim Gouri. Cohen, with awareness sharpened by passing time, documents herself mainly in photographs and on video (as well as in a series of monoprints) fully or partially nude.

Chen Cohen: How to Die Beautiful

Through her nudity, Cohen refers to the extensive presentation of nude women as the ideal of beauty as well as to the depiction of martyrs, and in the body of the dead Christ in the masterpiece by Holbeinrpiece of Jesus by Holbein, through the use of nudity in performances by artists such as Vito Acconci and Marina Abramovic (in her early works of the 1960s and ‘70s). Since many of the works engage in the documentation of a sequence of movements, a major association to her works is Eadweard Muybridge’s motion studies. Movement is one of the prominent signs of life. In Cohen’s case, as she follows the evident physical changes due to her illness, the sequence of movements is a kind of graph of decline.
The exhibit is not a large one, but could still benefit from winnowing out a few works, especially The Caregivers, which is a kind of tableau vivant, documentation from a video action in which Cohen lies in bed in a cliché of a woman in her sickbed. Here she is surrounded by nude caregivers. This demonstrably theatrical work lacks the urgency and power in the other works on view.
When Cohen touches upon ceremony, expropriates the physical out of the daily, she is at her best. In the video in which she is on a stage (or is it an altar?) her hands outstretched as if crucified or as an orant, a dog leash in each hand, a dog on each side. Behind her is a picture of two dogs like two lions guarding an ancient temple’s gate. Cohen places herself in a position as if the dogs could drag her away any second, her thin body likely to be torn if the dogs pull in different directions. In her private version of mythology of crucifixion and sacrifice, the dogs may be linked to Cerberus, the dog with the multiple heads guarding the entrance to Hades in Greek mythology. No one can leave. Between Hades and Golgotha, between sacrifice and punishment, Cohen examines her existence and creates an explanation and content for her state.

Chen Cohen: How to Die Beautiful

Notre-Dame is an apocalyptic, poetic work. Cohen photographed herself standing in front of a window, her arm stretched forward and looking outside in a concentrated gaze. In the gallery talk, she noted that the work was made during an artist’s residency in Paris when the Notre Dame Cathedral burned down in April 2019. The light illuminating the wall behind her is the fire, a traumatic occurrence for many.  Her erect slender body is

Notre -dame 2018 Chen Cohen: How to Die Beautiful

reminiscent of the 13th century Gothic sculptures decorating the cathedral. The stylized abstraction of the arcane body striving upwards characterizing the Gothic, becomes concrete in Cohen’s body. Her stance with the arm stretched forward is arresting and ambivalent: is she gesturing towards the fire, or dancing with it? There is a suggestion here that art is a generative power, creating an act in the world, as if it were not only a documentation of a stance but a performance. Cohen associates herself here with artists such as James Lee Byars in her suggestive belief in the power of art.
Notre-Dame is divided into dozens of Xeroxed pages on A4 size, a puzzle that can easily break down, a thin network holding the image together –but barely. It seems that the grainy pictures have dark coal colored ashes spread over them from the fire, a thin layer of the dust of Time that covers and perhaps isolates the present.

 

Curator: Dr. Noam Gal
CCA-Center for Contemporary Art, Tel Aviv

 

 

+1
Posted in וידיאו, מייצג, צילום | Tagged , , , , , , | Comments Off on איך למות יפה – חן כהן | How to die beautiful / Chen Cohen

בוגרים.ות בצלאל 2021 | Bezalel Graduates, 2021

+1

English follows Hebrew

בתערוכת בוגרי התואר הראשון בבצלאל במחלקות הצילום והאמנות אין בוגרים-כוכבים מובהקים אבל יש לא מעט יוצרים שיהיה מעניין לעקוב אחריהם – הישג בהחלט יפה.

iiya Rachlis, 2021

במחלקה לצילום ניכר במיוחד שלעומת שנים קודמות בהם תערוכת הבוגרים סבלה מאינפלציה של דיוקנאות עצמיים וצילומי משפחה, כולם מעניינים מאד עבור היוצרים אך פעמים רבות העיקר עבורם, הרי הפעם התחושה היא שכמחלקה מדובר בקשת התבוננות רחבה יותר. בין גופי העבודה הבולטים צילומים של איליה רכליס שצילם חומרי בניין וחלקי ציוד תעשייתי ולעיתים מוצרי צריכה כפי שמצלמים פיסול. במקום שבין Ready Made  ל Pop, לריאליזם החדש הצרפתי רכליס יוצר אסתטיקה שמצליחה להיות מנוכרת וסנטימנטלית בו בזמן.

ב”שתי ערים בת אדם אחת” רים ג’ראר הופכת את הדואליות, האמביוולנטיות, של חייה לנוכחות בספר שיצרה המראה רגעים בחייה ברמאללה וירושלים. הפוליטי הוא האישי, ולהפך, היא אחת האמירות היותר שחוקות אך תוקפה לא נחלש כלל כתוצאה מכך. דפדוף בספר, כמו הצצה ביומן אישי, יוצרת הזדהות, אמפתיה ותחושת מסע וחיפוש מתמיד.

האפיון הבולט במחלקה לאמנות (גם על דרך הניגוד לתערוכת הבוגרים של שנקר ) היא האיכות של הציור. התחושה היא של התעמקות והבנה של המדיום, והתמוססות (סוף סוף !) של תפיסות דוגמטיות של סגנון עכשווי. הזמן בציור אינו לינארי. היותו תחום שאינו תלוי טכנולוגיה מאפשרת לזמנים שונים להתקיים בו במקביל. הכוונה היא שאם בצילום למשל התפתחויות טכנולוגיות הופכות שיטות עבודה מוקדמות יותר לנדירות, או לכל הפחות דורשות מאמץ מסוים (כך למשל סרטי צילום וניירות צילום מסוימים כמעט נעלמו מהשוק) הרי בציור שורר חופש אחר.

Gilad Leiba , My Blue Period ,2021

הציורים של גלעד לייבה,  תחת הכותרת “התקופה הכחולה שלי” מתכתבים עם ציור אמריקאי של שנות ה 50 (ראושנברג, ג’ונס מוקדם ) והציור הישראלי שהושפע מהם, לצד התייחסות מחויכת משהו ל  Supports/Surfaces  התנועה הצרפתית, הפחות מוכרת בארץ, משנות ה 60. לייבה,באקט של הומור קרא לסדרה התקופה הכחול כפי שמכונה תקופת ציור מוקדמת ומלנכולית של פיקסו בין 1901-1904. לייבה יוצר עבודות שיש בהן עוצמה ובחינת הגבולות של עצמן.יהיה מעניין לעקוב.

Michal Youldus ,Night in Sight ,2021

הציור של מיכל יולדוס מצוין. העבודות הכיתמיות הזוהרות אמנם מושפעות מרוס בלקנר האמריקאי אבל מעבר לכך שהשפעה היא דרך ההתפתחות של אמנות, יש בעבודה של יולדוס תחושה של כנות, מבט מרוכז בחולף \ באשליה של כתמים, אורות, או כוכבים מרמים (ביאליק).

אורי קלוס מציג שלוש סדרות ציור משובח. בצבע שמן קלוס יוצר ציורים של תריסים שמקבלים איכות מתכתית והופכים לדגמים אבסטרקטים שמעלים על הדעת צילום רוסי קונסטרוקטיביסטי, במיוחד רודצנקו בשנות העשרים. לצד העבודות אלו עבודות דגמי משבצות עשויים צבעי שמן ורצועות גאזה רפואית שיוצרות שיח מתוח בתוך יחסי חומריות ציור – אובייקט.  בעבודות בטון סוראליסטי שעשויות בטפיחות צבע בגאזה יש  איכות ספק רישומית, ספק של הדפס ואוירה שמזכירה את עבודות של אמנים כמו קולמן מוזר הווינאי בתחילת המאה הקודמת.

Uri Kloss , 2021

מרשימה היא גם עבודת הפיסול בבטון  The First Degree of the Terrible של מרטין ויסוק (תרחיקו למרתפי המבוך הבצלאלי כידי לראותה). היא עשויה מחלקי בטון שיצק עבור העבודה  מהם הרכיב מעין אובליסק בטון, מונומנט ריק שיכול להתמלא בתכנים שונים ולכן מתקשר לאינספור האנדרטאות שמנקדות את המרחב הישראלי. ההקשרים האמנותיים הבולטים לגביו הם עבודות חוץ של קרוון (האנדרטה לחטיבת הנגב, עיר לבנה בתל אביב) הפרויקט עתיר המאמץ לחוץ ומעיק וגם, באופן מעניין אלגנטי בחלל הנמוך.

אוצרת צילום:אילנית  קונופני
אוצר אמנות: יוסף קריספל

                      האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

הקלטות האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –     

Martin Visok , The First Degree of the Terrible, 2021

Bezalel Graduates, 2021

Although there are no outstanding “stars” among the BFA graduates’ exhibition at the Bezalel Academy of Art and Design’s Photography and Fine Arts Departments, there are quite a few artists who bear watching, which is definitely quite an achievement.

Uri Kloss , 2021

The Photography Department’s exhibition shows evident contrast between previous years in which the graduates’ show suffered from an inflation of selfies and family portraits, all very interesting for the photographers themselves.  This year the department as a whole is showing a much broader range. Ilya Rachlis’s oeuvre stands out. He photographs building materials, parts of equipment, and consumer goods as if they are sculptures. In a space between the readymade and Pop and French New Realism, Rachlis creates an aesthetic that succeeds in being simultaneously alienated and sentimental.
In Two Cities with One Person, Reem Jarrar transforms the duality and ambivalence of her life into a presence in the book she made, showing moments from daily life in Ramallah and Jerusalem. That the political is the personal and vice versa is one of the most overused statements yet its validity has not grown at all weaker. Leafing through her photography book is like peeking into her diary, generating identification, empathy, and the sensation of a journey and continuous quest.
The outstanding characteristic of the Fine Arts Department (in contrast to Shenkar’s Department of Multidisciplinary Art) is the high quality of the paintings. The feeling is one of delving deeply into painting and an understanding of the medium, with (finally!) a melting away of the dogmatic approaches to contemporary style. Time in the history of painting is not linear; as a field independent of technology, it enables different eras to coexist. If in the field of photography, technological developments make earlier techniques rarer, or at least requiring more efforts (for example, certain photographic films and papers have nearly disappeared from the marketplace), a different kind of freedom governs painting.
Gilad Leiba’s paintings grouped as My Blue Period correspond with American painting of the 1950s (Rauschenberg, early Johns) and Israeli painting influenced by it, along with a wink at the French movement of Supports/Surfaces from the ‘60s, which is less well known in Israel. Leiba, with some humor, called his series “My Blue Period,” with a nod to Picasso’s early melancholic “Blue Period” of 1901-1904. Leiba’s paintings are powerful as they examine their own borders. It will be interesting to follow his future development.
Michal Youldus’s paintings are excellent. Her works, replete with patches of fluorescent color are glowing, and beyond the evident influence of American painter Ross Bleckner – influence being the way art develops – her work is sincere, with its concentrated gaze at the transient, the illusion of patches of color, of light, or of false stars.
Uri Kloss is exhibiting three series of superb paintings. His works in oils of shutters take on a metallic look and become abstract patterns bringing to mind Russian Constructivist photographs, especially Rodchenko’s works of the 1920s. Along with these works are squares in oil paint and strips of gauze creating a tense dialogue between relationships of painterly materiality and the object. In his works with a Surrealist tone made of paint hitting gauze, they have a quality that belongs partly to drawing and partly to print, with the atmosphere reminiscent of artists such as Koloman Moser, a Viennese artist of the early 20th century.
Martin Visok’s impressive concrete sculpture The First Degree of the Terrible is worth a trip to the labyrinthine Bezalel basement. Visok cast the work in pieces then composed them into a kind of obelisk, an empty monument that can be filled up with various types of content. This is why it connects to an infinite number of monuments dotting the Israeli landscape, with the most outstanding art association to Karavan’s Negev Monument and his White Square. This project, which contains so much effort, is stressed and stressful, interesting in its elegance in the low space.

+1
Posted in וידיאו, ציור, צילום | Tagged , , , , , , | Comments Off on בוגרים.ות בצלאל 2021 | Bezalel Graduates, 2021

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art