קבלת קהל | “Now Open” \  Petach Tikva Museum of Art

0

English follows Hebrew

קבלת קהל, המוצגת במוזיאון פתח תקווה מפנה מבט פנימה, למוזיאון עצמו ולקהילה המקיפה אותו. זהו מבט מסוקרן, תמה, מגשש וכאן גם טמון כוחו. לא מדובר בניסיון ל”הנגיש”, מילה שמובלעות בה הנחות לגבי מי נזקק להנגשה (לא קהל אנין ומשכיל) אלא בדיון במערכת היחסים שבין המוזאון לציבור שלו.  למרות שרמת העבודות אינה אחידה, התחושה בסוף הביקור היא של חשיבה מגובשת, מעניינת שנוגעת בסיפור רחב יותר מזה של מוזיאון פתח תקווה וסביבתו.

Yasha Rozov Catalog, 2020
Video installation
15 blank hardcover books, video projection

בכניסה, בעמדה בה נמכרים כרטיסים וקטלוגים, מוצב “קטלוג,” 2020, מיצב וידאו של יאשה רוזוב,   ובו הקרנה של  ידים הממששות דפים בספרים ריקים. רוזוב מדבר על רוחות הקטלוגים שאינם, אותם ספרי זיכרון לתערוכות שהיו. בריקוד הידיים שנוצר יש מידה רבה של דיסאוריינטציה  .מאיזה נקודת מבט נראים הדברים ומהו הגישוש העיוור במדבריות הספרים? ושאלת השאלות היא האם הזיכרון נמחק? עם איזה מטען נכנס הקהל החולף על פני עמדת ממכר הקטלוגים , ועם מה יצא?  רוזוב עשה גם עבודה בה שינה את שם המוזיאון בשלט הכניסה ל ״פתח לאמנות, איזון ותקווה״, וגם הציב מראה מול המוזיאון  אך אלו, בניגוד לעבודת הווידיאו הן מהעבודות שמעניין יותר לדבר על כוונתן  המשחקית/חתרנית מאשר לצפות בהן.

“אסון טבע” של יהודית שלוסברג יוגב צולם בפארק הצמוד למוזיאון, במוזיאון ובמסך שעליו הוקרן צילום אווירי של המוזיאון. הוא מצלם מהלך שנדמה תחילה כאחד ובו כלב רץ (“לאסי שובי הביתה” עולה מיד לתודעה) לעבר הכניסה וכשהוא מגיע מתחילה שרפה של גג המבנה המתכלה במהירות .רק בעת שהשרפה כבר בעיצומה נוצרת ההבנה שהשרפה היא של דימוי המבנה ולא הדמיה ממוחשבת שלו. העבודה, כדרכם של סרטי אסונות יכולה להיקרא בהקשרי מציאות שונים ובוודאי השבוע , אחרי הפגיעה בבניין בפתח תקווה.


המטען הסימבולי, שרפת התרבות כבד מנשוא: משרפת הספרייה באלכסנדריה ועד תמונות המוזיאונים באפגניסטן, או סוריה , דרך זיכרון הרס אוצרות תרבות במלחמת העולם השנייה. שלוסברג יוגב מעצימה את המטען עם הצילום מרחפן שיוצר תחושה של סרט ריגול. יחד עם מכונת עשן שפועלת בחלל נוצר אפקט פארודי וכאן, בין הנורא לפארודי, טמון כוחו. רק אחרי הצפייה מסתבר שגם אופן הפעלת הסרט, דרך לחיצה על כפתור, כמו דימוי הכפתור האדום להפעלת פצצת אטום , פארודי ובמידה רבה גם אירוני: כוחנו כצופות וצופים הוא להפעיל דימוי של שרפת מוסד תרבות.  בהקשרי אמנות ישראלית הסרט מאזכר את הווידיאו “אינפרנו” של יעל בר תנא  מ 2013 ואת הוידאו (וגם עבודות הרישום)  של שרפת יער של גל וינשטיין מתחילת שנות האלפיים. ברוחב היריעה שבין שתי אסוציאציות אלו  שלוסברג יוגב יוצרת עבודה שנעה באופן מוצלח בין הספקטקולרי, המרובד וקלישאות מודעות היטב לעצמן.

העבודות של הקבוצה הבינתחומית  gym, של עומר שיזף ושל אורלי הומל עוסקות כולן בסביבות הפיזיות של המוזיאון. בהקבץ העבודות, שמהווה את לב התערוכה, הצליחה אור תשובה, האוצרת, ליצור דיון על מקום שלא נופל לסנטימנטליות ומצליח להיות אוניברסלי אך לחלוטין לא אבסטרקטי.  בעוד העבודה הראשונה נשארת באופן קונקרטי במציאות, שיזף וגם הומל, מפליגים מתוך המצוי למחוזות אחרים.

gym, Transition Space, 2020
Installation and video
Mixed media
Cinematography: Itay Marom
With: Alex Krull

 חלל מעבר, 2020, מיצב של הקבוצה הבינתחומית   gym (אורי כרמלי, רות ליאונוב, טל שטדלר) מורכב ממבנה שהוא העתק מסתור אשפה  מהשכונה הסמוכה ומסרט וידיאו בה מצולם המבנה. העמדת רפליקה של המבנה מנכיחה אדריכלות שקופה – זו שאינה מצולמת ואינה נחשבת אך מנקדת את המרחבים בשכונות רבות. הנוכחות הזו מוכפלת בסרט ווידיאו בו ליד הרפליקה עומד ומדבר אלכס קרול ,שומר במוזיאון  על המוזיאון, הקהל וחינוך.
שומרי מוזאונים, בדומה לנהגי מוניות  המרואיינים תדיר כקול העם,  התחבבו על אמנים עד שהשימוש בהם הוא כמעט קלישאה (“שומרי המוזיאונים” המיצב המצוין של פרד וילסון מ 1991 הוא דוגמא נהדרת וכך גם “שומרת ישנה” של כריסטוף בוכל מ 2009). כאן לצד ההצבה של השולי, אפילו המבוזה במוזיאון יוצרת ההוספה של השומר תחושת אי נוחות, כהשוואה בינו לבין המבנה.

Gate of Hope, 2020 של עומר שיזף, משחקת גם היא על שם העיר. שיזף מאיר באור יקרות ספסל, ריהוט חוצות סטנדרטי , ופח אשפה . אם קבוצת GYM יצרה רפליקה של מבנה בתוך המוזאון שיזף מטמיר את ריהוט החוצות , הופך אותו לכוכב במחזה לא ידוע ומציע לחפש , ואולי למצוא, יופי בחבוט, בפשוט ביומיומי.

Omer Schizaf , Gate of Hope, 2020

המיצב “מבוך” של אורלי הומל, היא עבודה שאפתנית וגדולה אולי  מידי. המשחקיות שבה לא הופכת לחוויה של דיסאוריינטציה מעוררת מחשבה, המתלווים למבוכים מוצלחים יותר. הומל יצרה בלבן צחור מודלים של אוביקטים וצמחים  ומעבירה אותם, כרוחות לחלל רעיוני .זו עבודה גדולה, מחולקת לחללים משתנים בהם הדימויים החלשים , כמו פחיות מעוכות או סל זרוק,  כמעט סתמים, אך ברגעיה היפים,  כמו עצי מחט שמאכלסים מסדרון צר, נוצר קסם.

אוצרת: אור תשובה
משתתפים גם שחר אפק, עפרי כנעני, דוד עדיקא,יניב עמר, לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס,  ואמיר בולצמן,מיה שרבני

   ג’ודי שיקגו
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ד,  19 מאי 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/USpc4htq9o5a9Y9w6

 לעיתים קרובות מצומצמת ההכרות עם העשייה של ג’ודי שיקגו  ל     The Dinner Party  . מאז  2002 , אז הוצבה עבודה זו  בתצוגת הקבע של מוזיאון ברוקלין  היא זוכה להכרה נרחבת.  בהרצאה נדבר על כלל הקריירה של שיקגו , נשאל מדוע היבטים נוספים בעבודתה עדיין נתפסים כמאיימים ונתבונן בתווי יוצא הדופן בו פעלה כאמנית אשה, אקטיביסטית למען הסביבה ומחנכת  ונדבר גם על ההיבט היהודי החזק החוזר בעבודותיה .
שיקגו נבחרה לפני שלוש  כאחד ממאה האנשים המשפיעים של מגזין TIME  ונחשבת היום לאם הגדולה של האמנות הפמיניסטית האמריקאית.

Now Open” \  Petach Tikva Museum of Art

 The exhibition looks inward into the Museum and outward to the local community. The observation is intrigued, innocent, and exploratory – which is where its strength lies. This is not an attempt to make the Museum’s art “accessible,” a word embodying assumptions about who needs accessibility (not educated connoisseurs , but initiates a discussion of the relationship between the museum and its public. Despite the varied level of the works, at the end of the visit, one feels that a serious, interesting approach has taken shape and touches upon a broader narrative than just the Museum and its environs.

gym, Transition Space, 2020
Installation and video
Mixed media
Cinematography: Itay Marom
With: Alex Krull

Installed at the entrance to the museum, at the ticket and catalog sale stand, is Yasha Rozov’s video installation Catalog (2020), depicting a screening of hands feeling empty pages of books. Rozov is alluding to the spirits of absent catalogs, memorial books, as it were, of exhibitions past. The ensuing dance of the hands is greatly disorienting: from which viewpoint are things seen, and what is this blindly feeling around in wilderness of books? The biggest question of all is whether memory can ever be erased. What is the invisible burden carried by the visitors passing by the catalog sales stand, and what do they take with them when they leave? Rozov is also displaying an intervention in which he rearranged the entrance sign from Petach Tikva Museum of Art – the city’s name literally meaning “Gate of Hope” – into “Gate of Art, Balance, and Hope,” and also placed a mirror opposite the entrance, but these works, in contrast to the video, are more interesting to discuss than to observe.

Natural Disaster (2020), by Yehudit Shlosberg Yogev (programming by Amir Boltzman) was filmed in the park adjoining the Museum, in the Museum, and on the screen on which an aerial photograph of the Museum is being projected. At first glance it seems to be a film about a dog running towards the entrance (“Lassie Come Home”). When it reaches it, a fire breaks out on the roof of the building which quickly burns up. Only when the fire is at its peak does the viewer realize that the flames are eating away at the image of the building and not at its computerized simulation. The video, as with films of natural disasters, can be read in contexts of various realities, and surely this week, after the damage to the building incurred by shrapnel, the symbolic burden, the immolation of culture, is too heavy to bear: from the burning of the Library of Alexandria to the photographs of the destruction of the museums in Afghanistan or Syria, through the memory of the destruction of cultural treasures during World War II. Shlosberg Yogev intensifies the associations with the drone photography that creates the sensation of surveillance photography. Along with the smoke machine operating in the space, it creates a place between terror and parody. After viewing, when the visitor realizes the only way to operate the video is by pressing a button, it evokes the image of the red button to drop the nuclear bomb. This moment is also parodic, and, to a great extent, ironic, as well: our power as viewers is to operate the image of burning down a cultural institution. In the context of Israeli art, it is reminiscent of Yael Bartana’s video Inferno (2013) and Gal Weinstein’s forest fire video and drawings made since the millennium. In the expanse between these two associations, Shlosberg Yogev has made a work that successfully moves between the layered spectacular and clichés that are well aware of themselves.

Orly Hummel, Labyrinth, 2021

The installation and video by multidisciplinary group gym, and the works by Omer Sheizaf and by Orly Hummel, all are engaged in the physical environs of the Museum. In the group of works that constitute the heart of the exhibition, Curator Or Tshuva succeeded in creating a discourse about the place that does not slide into sentimentality, but succeeds in being universal, and absolutely not abstract. While gym’s installation remains in concrete reality, Sheizaf and Hummel travel far from the present into very different realms.

Transition Space (2020) by the gym interdisciplinary group (Ori Carmely, Ruth Leonov, Tal Stadler), comprises a structure that replicates the trash enclosure from the adjoining neighborhood with a video loop screening the structure. By installing a replica of the structure in the museum, the group is making present invisible architecture – the structures that are never photographed and never considered to have qualities, but which dots the spaces of numerous neighborhoods. The presence is doubled in the video, next to which museum guard Alex Krull’s monolog digresses upon the museum, the visiting public, and education. Museum guards,  similar to taxi drivers who are frequently interviewed as representing “voice of the people,” became beloved by artists until using their image has become almost a cliché (a wonderful example is Fred Wilson’s 1991 installation, Museum Guards, as is Sleeping Museum Guard, by Christoph Büchel, from 2009). In this work, alongside the placement of the marginal, the abject in a museum, the addition of the guard creates an uncomfortable feeling as a comparison between the guard and the structure.

Omer Schizaf , Gate of Hope, 2020 (detail)

Omer Sheizaf’s Gate of Hope (2020) also plays with the name of the city. Sheizaf brightly illuminates a bench, standard outdoor furnishing, and a garbage bin. Gym created a replica of a structure inside the building, but Sheizaf transforms the outdoor furniture into a star in an unknown play, proposing to search for – and perhaps to find – beauty in an object that is battered, simple, and mundane.

Labyrinth, Orly Hummel’s big and ambitious mixed media installation, is perhaps too big. Its playfulness does not turn into an experience of disorientation arousing thought. Hummel made pure white models of objects and plants which she implants into her conceptual space. This large-scale work is divided into alcoves of different sizes. Some leave the viewer to totally indifferent, while in its beautiful moments, like the evergreens in a narrow corridor, the labyrinth generates magic.

Curator: Or Tshuva

Additional works by: Shahar Afek, Ofri Cnaani, David Adika, Yaniv Amar, Luciana Kaplun and Ruti de Vries, and Maya Sharabani

Exhibition closes: June 26, 2021

 

 

 

 

0
Posted in וידיאו, פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , , | Comments Off on קבלת קהל | “Now Open” \  Petach Tikva Museum of Art

LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS הביאנלה הים-תיכונית הרביעית

0

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית מרוכזת באתרים סביב רחוב בן גוריון בחיפה, רחוב יפה בלב המושבה הגרמנית ומתחת לגנים הבהאיים. העבודות מממוקמות במרכז האקדמי ויצו ,במלונות ובתי קפה , חנויות ומרכז מידע כך שהחיפוש אחריהן הוא התוודעות למקום ולתושביו.

ANGELIKA SHER

ריכוז העבודות במרכז האקדמי ויצו בעיתי. הרעיון של הצבת מסת אמנות במקום שוקק עבודה יצירתית יפה ,אך בפועל נדמה שהמולת המקום גוברת  על קולה של האמנות ,מה גם שהחיכוך הופך לעיתים לפיזי שלא בטובת עבודות האמנות  בחלק זה של הביאנלה הקו בין אקלקטי, לתחושה של אקראיות, הטשטש וחבל. החלל רחוק מהיות אידאלי להצגת ציור . מספר רב של ציורים גדולים של נטליה זורברובה, רק חלקם טובים, מוצגים באופן שאינו עושה איתם, או עם הצופים,חסד. מאכזבות במיוחד הן עבודות של חן שיש המוצגות במבואה של גרם מדרגות. הן כחיקוי חיוור של האינטנסיביות של הטובות בעבודותיה מהעבר, כלומר  הן מרגע בו את היצירה החליף ייצור. אנג’ליקה שר, שעבודותיה שהוצגו בביאנלה בסכנין לפני שנתיים היו טובות וחוזקו על ידי ההצבה במוסך, מציגה צילומים אחדים הנראים כהפקות אופנה צפויות למדי. הבלחה של איכות מצוינת יש בעבודתה בקופסת אור גדולה  ובה דימוי של חלל שנדמה כמונטאז’ : מואר בירוק וצבע יין, חספוס תעשייתי נפגש עם דלת שגלומה בה הבטחה למקום מעודן יותר. בתוך העבודה משתקף חלל הסדנאות שמולו אך מהאילוץ נוצר צרוף בעל משמעות.

AES+F (Russia) 2015

מקבץ עבודות הווידאו מעניין בחלקו הגדול. לצד עבודה של AES+F מ 2015, בסגנון הפנטסטי של הקבוצה הרוסית  מוצגות עבודות של אמנים מוכרים פחות בהם צפריאן מורישן הרומני שמציג ווידיאו בו כלבים משוחחים על תולדות האנושות כתולדות האכזריות . עבודת הניאון של אורית ישי “Hands Up “, ובה דמות של דונלד דאק המצדיע במועל יד נאצי, היא מהעבודות המעטות בעלות הקשר פוליטי מובהק . הדמות , מסרט תעמולה אמריקאי שנעשה בזמן מלה”ע השנייה מגוחכת , עלובה אך חוזרת בעיקשות מכנית שוב ושוב על התנועה הטעונה .עבודה נוספת הפועלת באופן המדגיש אדישות מכנית היא רמזור של בלו סימיון פיינרו בו האורות מתחלפים בין אדום בו כתוב STILL לירוק בו כתוב ALIVE. העבודה מ 2020 היא התייחסות ישירה ואפקטיבית לשנה החולפת.

ABIR ATALLA (Israel),

בהליכה לאורך הרחוב מסתתרים רגעי אמנות יפים: במלון קולוני מוצגת עבודת מחול ובקבלה בין שעונים המראים את השעה בערים שונות בעולם יש גם שעון שמחוגיו סובבים לאחור, גם זו עבודה של פיינרו . במרתף הנעים של מלון טמפלרס מוצגת העבודה “מעליש” של בועז קייזמן בה נראים שטחים פרסיים מרהיבים ועל רקע זה מסופר סיפורו של אוצר המוזיאון לאמנות עכשווית בטהרן שנאלץ להימלט עם המהפכה של חומינאני ב 1979.  במרכז המידע לתיירים עבודה של קאי וולקוואק  המצולמת במבנה שתכננה זאהה חדיד והופך אותו לחלל דיסטופי מאיים. במספרה מוצגת עבודה שיפה של עביר עטאללה לצד עבודות של אנגליקה שר ובסניף ארומה מוצגות עבודות של מיכל חלאבין .

הביאנלה חסרה חוט שני שיקשר בין העבודות, ויש גם לא מעט הצבות בעיתיות בעיקר מבחינת תאורה . למרות זאת מדובר באירוע שיוצר רגעי מפגש מעניינים בין האמנות למרחב אורבני רווי ההיסטוריה ומטעני ההווה  שמרחיב את הקריאה והפרשנות . מפתיע ומצער לגלות שהמאמץ הגדול כל כך, של יוזמי הביאנלה בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי,  המרכז האקדמי ויצו חיפה, ובעלי העסקים ברחוב,  לא נתמך בידי גופים עירוניים או ממשלתיים.

אוצרים : בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי

ניקי דה סן פאל  Niki de Saint Phalle
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  10 מאי 2021, ב 20:00 
לינק לרישום ותשלום

https://forms.gle/P2GieReRma7jTbmN9

בימים אלו מוצגת רטרוספקטיבה של דה סן פאל ב MOMA בניו יורק, הזדמנות לחשוב מחדש על  עבודתה ומדוע, עד לאחרונה ממש, נחשבה חביבה אך שולית למדי. האמנות הצבעונית שיצרה, שנקראה תמיד כחגיגת שמחה ,צופנת בתוכה אלימות , מסרים אנטי פטריארכליים וקריאה לחופש. נתבונן על היחס המרתק בין העבודות הציבוריות שלה, בהן המפלצת בקרית יובל בירושלים והגן והבית הענק שבנתה באיטליה, למסרים שביקשה להעביר והקשר שיצרה עם הקהל.  נכיר את סיפור חייה המורכב ,בו מתחת לקליפה זוהרת ,רחשו התעללות   התעמרות וצביעות.

 

Living Together – Crossing Borders: The 4th Mediterranean Biennale of Contemporary Art, Israel

The 4th Mediterranean Biennale is concentrated in sites around Haifa’s Ben-Gurion Street, a lovely street in the heart of the German Colony, below the Baha’i Gardens. The works are installed in the WIZO Haifa Academy of Design and Education, hotels and cafés, shops and a tourist information center, so that looking for them becomes a process of getting to know the locale and its residents.

ANGELIKA SHER

 

Installing artworks in the WIZO Academy is problematic.  The idea to place a mass of artwork in a site bustling with art students at work sounds like a good idea, but in practice, it seems that the bustle of the place overwhelms the art, and sometimes the crowded human traffic becomes too close physically to the works. In this section of the Biennale, the line between the eclecticism and randomness has been blurred, which is unfortunate. This is far from an ideal display space. Among the many paintings on view by Natalia Zurobova, only some are good, and are displayed in a way that is not advantageous for them. Especially disappointing are works by Khen Shish works installed at the entrance to one of the stairwells. They seem to be a pale imitation of the intensity of her best works in the past from before the moment when production replaced creativity. Angelika Sher, whose good artworks participated in the Sakhnin Bienniale two years ago, is represented here with photographs which look like fashion productions. In one piece, viewers can glimpse of the outstanding qualities she is capable of in the large light box with an image of space that looks like a montage: illuminated in green and bordeaux, industrial crudeness encounters a door embodying the promise of a more refined place. The school’s workshops opposite the light box are reflected in the work, forming a meaningful connection.

AES+F (Russia) 2015

 

The video works on view are for the most part interesting. Along with a 2015 artwork by the AES+F group from Russia in their fantasy style are works by lesser-known artists, such as the video by Romanian artist Ciprian Muresan in which dogs discuss the history of the human race as a history of cruelty. Hands Up, a neon work by Orit Ishay, showing Donald Duck in a Nazi salute, is one of the few pieces with a clear political link. The image, taken from a WWII American propaganda film, is ridiculous and pathetic as it mechanically repeats the charged moment again and again. Another work emphasizing mechanical apathy is Belu-Simion Fainaru’s traffic light in which the light changes from red with the word “Still” to green, with the word “Alive.” The work, made in 2020, makes direct and effective reference to the past year.

ABIR ATALLA (Israel),

ABIR ATALLA (Israel),

A walk along the street reveals some beautiful art moments: a dance piece is on view at the Colony Hotel, while at its reception desk, among the clocks showing international times, is a clock by Fainaru with the hands going backwards. Boaz Kaizman’s video, Ma’alish, is installed in the pleasant cellar of the Templers Hotel. Splendid Persian carpets form the background for the story told by former curator of the Museum of Contemporary Art in Teheran of his flight when Khomeini came to power in 1979. Austrian sculptor Kay Walkowiak’s artwork is installed in the Tourist Information Office, photographed in a building designed by Zaha Hadid which becomes a threatening, dystopian space. The hair salon is the site of a lovely work by Abir Atalla, with works by Angelika Sher, while the Aroma branch hosts works by Michal Chelbin.

The Biennale is missing an organizing principle that would link the works, and there are also quite a few problems with some of the installations, especially the lighting. Despite the event creating interesting moments of encounter between art and urban space charged with layers of history and present tensions, which expands the reading and interpretation, it is surprising and unfortunate to discover that the great efforts made by the Biennale’s founders/curators, Belu-Simion Fainaru and Avital Bar-Shay, the WIZO Haifa Academy, and local business owners, the project received no support from any municipal or governmental agencies.

Curators: Belu-Simion Fainaru and Avital Bar-Shay

 

0
Posted in Uncategorized | Comments Off on LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS הביאנלה הים-תיכונית הרביעית

על “חוץ ממני” – נעמה ערד ותכלת רם |A part from me / Naama Arad and Tchelet Ram

+2

English follows Hebrew

סליחה ואכזריות, במידות שוות, הופכות את “חוץ ממני” לאחת התערוכות היפות והמדויקות ביותר שראיתי לאחרונה. כפה קטועה מונחת על ספה, אלמוג שהתעוות אסור בסכו”ם ומונח על מכסה פח אשפה וריסים שטים בגיגית משוקעת במיטה.

A Part from Me
Naama Arad and Tchelet Ram , 2021

ניסיון לחוש, להעיר נוירונים שיפעילו גירוי, שיוביל רגש, רגש כלשהו,  חוזר שוב ושוב בדירה המטאפורית שיצרו  תכלת רם ונעמה ערד. חניה, כניסה, מטבח, סלון וחדר שינה מרכיבים יקום דיפוזי. החללים מסומנים ומורכבים בריהוט מזהה, כך במטבח, דלת ארון  ותנור/טוסטר וסכום, בסלון ספה. רצפת הבטון המוחלקת של בארטפורט, רצפה אופנתית, קלישאת טעם טוב ועכשוויות, הופכת למדבר משמעות בו האובייקטים המפוסלים מוצבים-צפים. על המסד האדיש , הופך כל פסל פרק במה שנדמה כאוסף מבחני אומץ בטקס חניכה אכזרי במיוחד שמטרתו, כך נדמה היא החישה עצמה.
כפפה המדמה יד נמעכת, כמעט נקטעת, מתחת לדלת מטבח אפורה, וכפת כלב דקה ,כמעט נוזלת היא ידית  פטיש המונח, נינוח על ספת  עור. על הספה פטיש ,נוסף  שסיגריה משתרבבת בין שני חלקי המתכת המיועדים לחלץ מסמרים. שני הפטישים  מפרים את ההבטחה הצפונה במהותם לכוח ונמרצות . כאן הם רופסים, מונחים באפיסת כוחות.       ההיברידיות של אדם/חיה/אובייקט חוזרת בוורסיות שונות, וזיכרון ספל הפרווה של מרט אופנהיים מ 1936 מרחף בתערוכה. בספל, התגלמות מזוככת של סוראליזם, נחגג הניגוד בין חושני למסר, נועם הפרווה ואובדן אופציית השימוש בספל ובכפית למטרתם הראשונית. המוות והרוע האינהרנטיים לפרווה, למטרה כה חסרת תוחלת ככסוי ספל, נותרת תלויה באוויר.


A Part from Me
Naama Arad and Tchelet Ram

בדלת  רשת העומדת כפסל חופשי בחלל, השחילו, רם וערד, כבל הטענה של טלפון ,כמו סרט בחזית שמלה (או גב מחוך). כך הרשת שנחתכה – נפצעה, כמו ציור של לוקיו פונטנה Lucio Fontana הופכת לגוף  ומאבדת (כמו הספל והכפית של אופנהיים ) את יכולת הפונקציונלית, אלא, שמלכתחילה אין הרשת יכולה להגן על דבר שהרי היא ניצבת בדלת ללא קיר. גם המשמעות הפאטלית של ביתור והקונוטציות המיניות של ואגינה מוטענות בפסל. היחס בין האוטונומיות של הפסלים  למיצב הכולל “חוץ ממני” מעניין. המתח בין ההצבה שיוצרת סיפור ובונה את היחס בין המוכר לזר מדויקת להפליא.
סוגיית הזוגיות/כפילות שעולה תמיד ביצירה משותפת, מונכחת בזוג גרביים, שסיכות דיקור סיני נעוצות בהן, התלויות כמו שני מרטירים ממסגרת מתכת  מעבר לכך היא מגולמת בחניה הסימבולית של הבית. לצד אפיריון, מיועד לנשיאה, ניצב מבנה שהוא ככלי רכב, כסוכה על גלגלים, דיוקן אובייקט/אנושי. הגלגלים, גלילי נייר טואלט, מרמזים לבזוי, למודחק, ולובנם מתקשר לגרביים הצחות, המרטיריות  התלויות פצועות מסיכות שאמורות להביא מזור.  מראת איפור מגדילה מחוברת, כאין מראת צד של מכונית, הופכת כל צופה לחלק מהמערך הנזיל של חי ודומם, טהור ומבוזה. ארון מפתחות שכל המפתחות בתוכו הן אבנים  הוא מאין מצבה לכל התקוות שהיו לפני שהתאבנו, כשהיו מפתחות נושאי הבטחה.
היופי הדקיק, שמשוך על המערך השברירי של הבית מגיע לשיא בחדר השינה בו גיגית משוקעת במיטה ושתי ריסים מלאכותיות צפות בה. הדימויים הנרמזים מציפים את התודעה-  מהעין החתוכה הפותחת את “כלב אנדלוסי” של בונואל ודאלי ועד צילומי אולטרסאונד הריון בהם נראים לפעמים פרטים עדינים כמו ריסים בעובר ומדגישים עד כמה הישות הקטנה , שעדיין מוגנת מצב עונג (כמו שהגדיר זאת פרויד) כבר דומה לנו. הגיגית, כמו ראש מגוחך עם אוזניים ידיות, מכילה מים, סמל לתת מודע ,אך היא כראש ערוף ללא גוף.
החדר הנמצא בקצה הדירה, נדמה כזירת פשע  וכל מה שהוביל עליו, מחוט ההטענה הקשור ומנותק, הכפה הקטועה והגרביים התלויות צלובות ודקורות , תנור מנותק ויד מעוכה, מקבל רובד משמעות נוסף, מחריד. למעט שמה , משחק מילים מיותר, התערוכה צלולה, מישירה עין לכאב.

                                                                  ***

 הריסים שטות בגיגית כסירות זעירות בימה שלווה, אך ללא חוף מבטחים, בית לשוב אליו.

אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט

זוויות על אוונגרד רוסי –
מהריבוע השחור, אוונגרד שנות ה 70 ועד פוסי ריוט ופבלנסקי
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  3 מאי 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/K6ub27gnQGBEtBMD7

מבט על רגעים דרמטיים באמנות הרוסית לאורך מעל מאה השנה האחרונות : האוונגרד של תחילת המאה העשרים, האוונגרד השני בשנות ה 60 וה 70 , האמנות הרוסית של אחרי קריסת ברה”מ והאמנות האקטיביסטית של העשור החולף. נתבונן בחוטים המקשרים בין התקופות, בסיפורים האידאולוגיים- אנושיים הסוערים והטרגיים ונביט במקום של אמנות זו בזירה הבינלאומית. נראה בין היתר עבודות של מלביץ, רודצנקו, קבאקוב , קומר ומלמד (בצילום), אולג קוליק .

 

 

A part from me / Naama Arad and Tchelet Ram

A careful balance of forgiveness and cruelty turn “A part from me” into one of the most precise exhibitions I recently viewed. A severed paw lies on a sofa, a distorted coral imprisoned in cutlery is placed on a garbage can cover, while eyelashes float in a basin sunken into a bed.

A Part from Me
Naama Arad and Tchelet Ram , 2021

The attempt to sense, to arouse neurons to cause emotion – any emotion – reappears throughout the metaphorical apartment created by Tchelet Ram and Naama Arad. A private parking spot, an entrance, a hallway, an entrance, kitchen, living room, and bedroom make up a diffuse universe. The spaces are designated and composed of identifying furniture, with a cupboard door, toaster oven, and cutlery marking the kitchen, and a sofa indicating the living room. Artport Tel Aviv’s smooth cement floor, a cliché of good taste and contemporary fashion, becomes a desert of meaning in which the sculpted objects float. The sculptures form a narrative of ordeals in a ruthless initiation ceremony whose goal seems to be sensation itself.

A glove represents a crushed hand underneath a grey kitchen door; a thin, almost liquid dog’s paw is the handle of a hammer placed in a comfortable position on a leather sofa. Another hammer lies on the sofa with a cigarette looped through the two sections of its claw head. The hammers, limp and exhausted, failed to keep their promise of power and energetic action.

The hybridization of human/animal/object reappears in different versions, with the memory of Meret Oppenheim’s 1936 Object hovering over the exhibition. The teacup covered in fur, the pure essence of Surrealism, celebrated the opposition between the sensual and the message, the pleasurable feeling of fur with the loss of the use of the cup and teaspoon for their original purpose. The death and evil inherent in the fur, its uselessness as a cover for the teacup, remained in the air.

Ram and Arad twined a telephone recharger wire in an upright screen door that is like a free-standing sculpture, looking like a ribbon in the bodice of a dress (or the back of a girdle). The mesh is slashed/wounded like a canvas by Lucio Fontana to become a body. Like Oppenheim’s teacup and spoon, it loses its functionality, but by its very nature, the mesh is unable to protect anything since it is in a door without a wall. The sculpture is also charged with the fatal significance of the cut and the sexual connotations of a vagina. The relationship between the autonomy of the sculptures to the overall installation is interesting, with the tension between the elements creating an intensely precise relationship between familiar and alien.

The issue of the double in a collaborative project is present in the pair of socks pierced with acupuncture needles, hanging like two martyrs from a metal frame. It is also embodied in the symbolic private parking spot. Near a sedan chair is a structure that looks like a vehicle, some sort of shelter on wheels, a portrait of an object or a human. The “wheels” are of toilet paper rolls, hinting at the abject and repressed, their whiteness linked to the pure white socks hanging wounded from needles meant to heal. A magnifying make-up mirror attached to the structure like a side-view car mirror makes viewers into part of the fluid system of live/inanimate, pure/untouchable. The key cabinet with stones is like a monument to all of the hopes before the keys turned into fossils.

The delicate beauty of the fragile “home” comes to a climax in the bedroom in which artificial eyelashes float.  The insinuated images flood the mind, from the cut eyeball in the opening scene of Buñuel and Dali’s Andalusian Dog by Bunuel and Dali to ultrasound photographs of a fetus in which sometimes the most intricate details such as eyelashes are visible, emphasizing to what extent the tiny entity still protected in a state of pleasure (as Freud defined it) is already similar to us. The basin, like a ridiculous head with handles for ears, is filled with water, symbol of the subconscious, but it looks like a head severed from a body.

The room at the end of the apartment looks like a crime scene with everything leading to it –the charger wire which has been pulled out, the severed paw, and the suspended socks that are “crucified” and pierced, an oven which is not plugged in, and a crushed hand – takes on an additional layer of meaning, of horror. Except for the exhibition title, which is an extraneous word play, the exhibition is clear, looking directly into pain.

***

Eyelashes float in a basin like tiny boats in a placid lake, but there is no safe harbor in which to berth.

Curator: Vardit Gross
Artport Tel Aviv Art, 8 Ha’amal, Tel Aviv

A Part from Me
Naama Arad and Tchelet Ram , 2021

 

 

 

+2
Posted in Uncategorized | Comments Off on על “חוץ ממני” – נעמה ערד ותכלת רם |A part from me / Naama Arad and Tchelet Ram

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art