תומר רוזנטל / חצות | Tomer Rosenthal / Midnight

+2

איכות העבודות של תומר רוזנטל יוצאת דופן. בעבודות קטנות על נייר הוא יורד למעמקים ומחשכים, למרתף של האופי האנושי ומצמיח “פרחי רוע” אם לשאול משם היצירה הסימבוליסטית של שארל בודלר מ 1857.  העבודות , גם  המעטות שצבעיהן בהירים כהות באופיין, מדאיגות מזמנות את הצופות והצופים להתבוננות חסרת רחמים.

Tomer Rosenthal,
Midnight, 2021

ככאלו הן אינן נדרשות להקשר היסטורי כי האופי האנושי, כבר נוכחנו אינו משתנה במהותו. בעולם של נחשים וצלופחים, פנים אטומות כמו מסכות אטרוסקיות וארוטיקה חסרת שמחה אפשר רק לקוות להתעורר מסיוט.

Ernst Stoehr, for Ver Sacrum, c.1898-1901

תרוזנטל הוא סימבוליסט מובהק והזיקה של עבודותיו הן לאמנים כמו 1860-1917  Ernst Stöhr האוסטרי או   1840-1916   Odilon Redon  הצרפתי ( וגם לאלפרד קובין Alfred Kubin , קולמן מוזר  Koloman    Moser  ואמנים נוספים) . תחושה עמוקה של דקדנטיות, מיאוס וגם היקסמות הופכות את העבודות לאינטנסיביות.

Tomer Rosenthal,
Midnight, 2021

באמנות ישראלית אפשר לחשוב על זיקה מסוימת, מוגבלת לאואזיש הופשטטר 1905 – 1994. התערוכה שומרת על

Odilon Redon, Death-Irony, 1889

איכות מובהקת אך גריעת שתי עבודות, במיוחד זו בה נראית יד אוחזת פרח, הייתה מביאה אותה לידי ליטוש וחדות מתבקשים.

הזכייה של רוזנטל בפרס מוזס עם  עבודות אלו, שחורגות מהזרם המרכזי, מעניינת ואפילו מעוררת תקווה.

תומר רוזנטל / חצות תערוכה לזוכה הפרס לציור על שם אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2021 (ציור)
אוצר מלווה: אלי פטל
בית האמנים , ירושלים

מודליאני – מבט והקשר חדש

האקדמיה של החלון –

הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
יום  ב, 13 דצמבר 2021, ב 19:30
לינק לרישום

https://forms.gle/kxMMnTtAPujwPm9TA

בין הארכאי לאוונגרד של ראשית המאה, בין קלאסיקה מודרנית לסגנון אישי לחלוטין.
התבוננות חדשה על מודליאני בפריזמת ההווה שופכת אור על ייחודו בתוך קבוצת האמנים שהפכו את פריז של ראשית המאה למרכז האמנותי החשוב ביותר של התקופה ועל מנגנוני הכוח שפעלו שם.
נתבונן בעבודות שחלקן מוצגות כעת לראשונה בתערוכה באלברטינה בווינה (הסגור בשל הסגר באוסטריה). בהרצאה אעמוד על האפיונים של עבודתו, האיכויות ותרומתו של האמן המרגש הזה. נראה הקשרים לנושאים העומדים כעת בלב סדר היום של עולם האמנות.
אנא שלחו אישורי תשלום והקפידו למלא  בטופס כתובת אימייל נכונה – לשם ישלח הקישור להרצאה בשעה 16:00

Tomer Rosenthal / Midnight

Tomer Rosenthal’s work has extraordinary quality. In small works on paper, he descends to depths of darkness, to the underground of human nature, creating “flowers of evil,” if we may borrow the name of Baudelaire’s Symbolist poems (1857). Rosenthal’s drawings, even the few that are light colored, are dark and worrisome, inviting viewers to merciless introspection

As such, the works do not require an historical context, since human nature – as we have seen – does not change. In a universe of snakes and eels, with expressionless faces like Etruscan masks, and joyless erotica, we may only hope to awaken up from the nightmare.

Rosenthal is clearly a Symbolist, with ties to works by painters such as Austrian artist Ernst Stöhr (1860-1917), or French artist Odilon Redon (1840-1916), as well as to Alfred Kubin, Koloman Moser, and others). The deep sensation of decadence, abhorrence, and enchantment make the works very intense.

Referring to Israeli art history, a certain limited association arises to Osias Hofstatter (1905-1994).

There is outstanding quality in this exhibition, but I would remove two drawings, especially the one showing a hand grasping a flower, and would want to see it sharper and more polished.

Tomer Rosenthal,
Midnight, 2021

Awarding Tomer Rosenthal the Osnat Moses Prize for a Young Artist f0r the Year 2021 for “Midnight,” works which are not mainstream, is an interesting and hopeful move.

Jerusalem Artists’ House.

Tomer Rosenthal/Midnight. Exhibition of winners of Osnat Moses Prize for a Young Artist for 2021.

Curatorial guidance: Eli Petel

 

+2
Posted in Uncategorized, ציור | Tagged , , , , , , , | Comments Off on תומר רוזנטל / חצות | Tomer Rosenthal / Midnight

“אם הייתי שר התרבות הייתי כופה ” | “If I were Minister of Culture I would force…”

+2

זליגה.

“אם הייתי שר התרבות הייתי כופה על מיכאל רורברגר להוציא ספר מצילומיו” הכותרת לביקורת אמנות של אבי פיטשון ביום שישי החולף צורמת. אולי רק הומור לא מוצלח, אבל המילה “כפייה” בהקשרי תרבות בעייתית. כשזה מה שמציעה כותרת ב”הארץ” כאידאל פעולה, ההומור שלי נעלם. אולי “מציע” או “מפציר” או, אם מדובר ברצון אופרטיבי, “מממן”. כפייה? שר תרבות? בהשקפת העולם שלי המילים האלו לא מצטופפות באותו משפט. וכפייה, ככלל, לא מצטיירת עבורי כמשהו שיש לשאוף אליו.

“רק בצלאל” – זועקת מודעת ההרשמה החדשה של אקדמיה לאמנות, ממש בסמוך לכותרת עם משאלת הכפייה. הכוחניות שקנתה שביתה בשיח הפוליטי (שיש לקוות שהפך לנחלת העבר) אמורה לשמש לגיוס סטודנטים. “רק בצלאל” על משקל “רק ביבי”, “רק הליכוד יכול”. לא להירשם כי מדובר באקדמיה מצוינת שמציעה משהו שונה ממקומות אחרים, אלא מחיקה של כל מה שאינו “בצלאל”. יש רק אקדמיה אחת ואין בלתה.

כפייה ובלעדיות – נורה אדומה (קטנה) נדלקת.

 

“If I were Minister of Culture, I would force Michael Rorberger to publish a book of his photographs”: this header of Avi Pitchon’s art criticism published last Friday is disturbing. Perhaps it’s only that the humor doesn’t work, but the word “force” in a cultural context is problematic. When this is offered in a headline in Haaretz as an ideal action, my sense of humor disappears. Maybe “suggest” or “beg” or if this were an operational desire it could be “finance,” but to use the word “force” for a Minister of Culture? As I see it, these words should not exist in the same sentence. Force in general is not something that I feel we should strive for.

Screaming out “Only Bezalel,” the new poster announcing registration for the Bezalel Academy of Art and Design appears adjacent to the headline wishing for force. The aggressive power that strikes acquired in the political discourse (that we hope has become a thing of the past) is supposed to be useful in recruiting students, similar to the slogans “Only Bibi,” or “Only the Likud can.” It is not calling students to register because this is an excellent academy offering something different from other schools, but is nullifying all that is not “Bezalel,” implying that there is only one academy and nothing else exists.

Force and exclusivity – a (small) red light goes on.

+2
Posted in Uncategorized | Tagged , , , , | Comments Off on “אם הייתי שר התרבות הייתי כופה ” | “If I were Minister of Culture I would force…”

Diana Kogan,Time didn’t exist, space didn’t either. Curator Dr. Smadar Sheffi

+1

דיאנה קוגן  Time didn’t exist, space didn’t either
אוצרת ד”ר סמדר שפי

    פעולת המחיקה מטרתה לאיין. בכיסוי ומחיקה של טקסט, או דימוי, מקננת אלימות.
בתערוכה Time didn’t exist, space didn’t either מאות דפי ספרים, תלושים, שדיאנה קוגן מחקה בהם טקסטים. בין השורות הותירה קרעי משפטים. אלו, כבאלכימיה פלאית, הופכים שירה.

                                                            ***

     קוגן מוצאת ספרים ברחוב. הנגיעה בספר שהושלך היא הושטת יד לדחוי, למבוזה. כבפעולת ריפוי, קוגן, מכירה בדפים המצהיבים כ Readymade ומשיבה אותם לחיק עולם התרבות.
במשיכות בעיפרון רך, היא מכסה על השורות המודפסות, תוך הקפדה לשמור על פסקאות ורווחים; מלים יחידות, שורות אחדות, שהיא מותירה גלויות, מתלכדות לכדי משפטים קצרים ופואטיים.

Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”, 2021 (Photo Tal Nisim)

מחיקת דימויים וטקסטים, מסיבות אידאולוגיית או לשם שימוש חוזר במצע, מוכרות בשדה האמנות לאורך דורות. הקניית-ערך למחיקה, כיצירה אוטונומית, התבססה במובהק במאה העשרים. רישום מחוק של דה קונינג (Erased de Kooning Drawing, 1953), של האמן האמריקני, רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg 1925-2008) –  ניסח את הפרקסיס כהיגד חזותי. ראושנברג מחק רישום, שקיבל מן האמן וויליאם דה קונינג ((Willem De Kooning, 1904-1997, והפך אותו, באמצעות פעולת-המחיקה, לעבודתו שלו.
עוד קודם לכן, מחיקה כחלק מתפיסת מודרניות, התגלמה בריבוע שחור (1915?) של קזימיר מלביץ’ (Kazimir Malevich, 1879-1935), מהבולטים שבאמני האוונגרד הרוסי. בעבודה פורצת-דרך זו מתרחשת מחיקה סימבולית של תולדות האמנות. מחיקה לשם איפוס הוותה חלק מחזונן של תנועות אמנות כמו הסופרמטיזם, שייסד מלביץ’ (מקורו ב-Supremus בלטינית ובנטיית המופשט הגאומטרי לשׂגב), וכן במשטרים טוטליטריים, שדגלו בכינון סדר חדש על חורבות הרס העולם הישן.

Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”, 2021

ב-1986 יצר האמן המושגי האמריקני, ג’וזף קוֹסוּת’ (b. 1945 ,Joseph Kosuth), את המיצב Zero & Not – בו כיסה פסקאות מתוך כתבי פרויד בסרט הדבקה שחור, אך הותיר חלק מהאותיות גלוי. הטקסט, נוכח ומוסתר חליפות, מתקשר לתת מודע (לא-מודע), מושגים פרוידיאניים שחוללו שינוי באופן קריאת העולם במערב. בדומה לקוֹסוּת’, קוגן שומרת על מתאר הפסקאות, כך שמתקבלים מלבנים וריבועים כמעט-שחורים. הטקסט מבליח מתוך העבודה כזיכרון. Then everything went black הוא משפט שנשאר גלוי באחד הדפים, ונקרא כמבט רפלקטיבי על תהליך העבודה.
הפעולה של קוגן מורכבת. אקט המחיקה, במיצב של קו­סוּת’ ובספרים של קוגן הוא פעולה של ניכוס והפגנת סמכות: השחרת טקסט מזוהה עם צנזורה, הסתרת מידע בשם “ביטחון” או שמירת פרטיות.  ניתן לחשוב על אקט המחיקה של קוגן גם במונחים של פיסול רדוקטיבי; מחיקה כחציבה, המותירה מלים וקטעי משפטים נבחרים – גלויים. קוגן מכסה טקסטים אך אינה מעלימה אותם. במבט מקרוב מה שהוסתר נמצא ומתגלה (כמו אצל קוֹֹסוּת’ — אפשר, במאמץ מסוים, לקרוא את המכוסה). קוגן מבקשת אפוא מהמתבונן/ת לִדמוֹת לארכיאולוג, המסלק בזהירות שכבות אדמה, כדי שלא לפגוע בממצאים; מודע להכאיב, לכך שכל פיסת מידע, כל עדות, הנה נדירה בתכלית.
ככל שמאריכים להתבונן בעבודותיה של קוגן, היחס בין המהוסה והחשוף – הופך פחות דיכוטומי. הטקסטים צפים בשדות האותיות המכוסות ומתקבלת שירה חזותית.
במאמרו, מות המחבר (1967), כתב הסמיולוג ומבקר התרבות הצרפתי, רולאן בארת (1980-1915) כך:

אנו יודעים עתה שטקסט אינו נעשה משורה של מילים, המשחררות יחד איזו משמעות בלעדית מעין-תיאולוגית, (”המסר“ של המחבר-האל), אלא הוא חלל רב-ממדי, שבו משולבות ומתנגשות כתיבות רבות ושונות, שאף אחת מהן איננה בראשיתית: הטקסט הוא רקמה של ציטוטים המגיעים אליו מאינספור חֲדריה של התרבות.[1]

     בדפים מתרחש מפגש בין הפעולה הידנית לבין הדפוס, בין המושכח ובין המודגש. הטקסט המוסתר-מחוק הוא כקליפה ביחס לטקסט, הנחשף-מודגש. פעולת המחיקה-החסֵרה, שיוצרת קוגן, מזכירה אמנם פיסול, אבל הציורית האקספרסיביות של הקו — נוכחת בעוצמה.
קוגן עובדת בספרים באנגלית (פועלת בתוכם)  – שפה נרכשת עבורה. את הזרוּת היא מנצלת ליצירת קשב ומבט חדש. היא בוררת מהדפים הקרועים משפטים הנוגעים באמנות ובחיפוש משמעות בעולם.
בתערוכה – שורות-שורות של דפים המקיפים את הצופות והצופים; עמודים גליליים בגדלים שונים, שעונים על הקירות, כמקלות-משחק לא ידוע או כמגילות סגורות. הגלילים מכוסים במונוכרום גרפיט ומבט מקרוב מגלה, שהטקסטורה המחוספסת רבת-השכבות דומה לעור; בלתי מפוענחים – כאילו יצאו מציור רומנטי של חורבות עתיקות, שאירועים אלימים הביאו לאובדנן – הגלילים מנהלים דיאלוג עם הדפים. הם מאזכרים את מעגליות הזמן ואת ריבוד הידע; האופן  בו דימויים משתנים ובכל זאת נשארים על מכוֹנם בזיכרון-התרבות.

                                                                        ***

בדפים מתוך ספרים דחויים, הטקסטים המכוסים של קוגן מערסלים שירה.
Time didn’t exist, space didn’t either

ד”ר סמדר שפי,
נובמבר 2021

[1]  רולאן בארת, “מות המחבר”, בתוך: מות המחבר/ רולאן בארת ו-מהו מחבר/ מישל פוקו, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: דרור משעני, עריכה מדעית: אלי שיינפלד, ליבידו סדרה לתרגום, הוצאת רסלינג: תל אביב-יפו 2005, עמוד 14.

גלריה אלמסן רחוב הפנינים 1, יפו 

Ruangrupa, an Indonesian artists’ cooperative will curate the Documenta 15.

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
Lumbung* לקראת הדוקומנטה המסקרנת של 2022.
יום  ב, 29 נובמבר 2021, ב 19:30
לינק לרישום  

https://forms.gle/sBP5h74E2cTjwuXp9

את הדוקומנטה הקרובה אוצר קולקטיב ruangrupa, אנשי אמנות מאינדונזיה  המונח lumbung –אסם אורז שיתופי  – יהווה המצפן, המוטיב וההתכוונות של המהדורה הבאה של הדוקומנטה.
בהרצאה נתוודע להיסטוריה של הדוקומנטה – תערוכה הנערכת אחת לחמש שנים בגרמניה ומהווה חממה רעיונית להתרחשויות בעולם האמנות הבינלאומי . נתמקד בתערוכה הצפויה המעידה על שינויים גדולים שהתרחשו מתחילת המילניום בעולם האמנות: מטרותיו, המרכזים המובילים והיחס בינו לבין אקטיביזם חברתי. אנא הקפידו למלא כתובת אימייל נכונה – לשם ישלח הקישור להרצאה בשעה 16:00 ביום ההרצאה.
אין לצלם או להקליט את ההרצאות או הקלטות. הן מוגנות כרכוש אינטלקטואלי ©.
לינק להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ המקבלת הודעות על הרצאות  (הקבוצה להודעות של האקדמיה של החלון בלבד, לא ניתן לכתוב בה)
https://chat.whatsapp.com/IAIEfMkovLA9mRzia2oZiu

 

Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”
Curator: Dr. Smadar Sheffi

Erasure leaves a void. Covering and concealing a text or image embodies a certain violence.
Diana Kogan’s exhibit, ”Time didn’t exist, space didn’t either,”  is comprised of hundreds of pages torn out of books on which the artist erased portions of the text, leaving fragmented sentences which, as if through a miraculous alchemy, are transformed into poetry.

***

Kogan finds books in the streets, abandoned, rejected, and scorned. Like an act of healing, Kogan takes them in, acknowledges the yellowing pages as a readymade, and restores them to the world of culture.

Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”, 2021 (Photo Tal Nisim)

With pencil strokes in soft lead, she covers the printed lines, painstakingly preserving the paragraphs and spaces; the individual words and parts of text that she leaves uncovered come together into short, poetic sentences.
Erasing images and text for ideological reasons or for reuse as a palimpsest are phenomena well known throughout art history. Valuing erasure as an autonomous work of art was established in the 20th century with American artist Robert Rauschenberg (1925-2008) making a visual statement in his Erased de Kooning Drawing (1953). Rauschenberg obtained the drawing from Willem de Kooning (1904-1997) and by erasing it turned it into his own.
Erasure as part of the perception of modernism was manifested in Black Square (?1915) by Kazimir Malevich (1879-1935), a towering figure of the Russian avant-garde. This trailblazing work is a symbolic erasure of the history of art to ensure its recalibration from zero. Such a starting point was part of the vision of 20th century art movements such as Suprematism, founded by Malevich (from the Latin word supremus, holding geometric abstraction as the sublime). The idea of erasure was essential for the ideology of totalitarian regimes who promised a “new world order” on the ruins of the old.
In 1986, American conceptual artist Joseph Kosuth (b. 1945) made his site specific installation Zero & Not in which he covered passages from Freud’s writings in black tape, but left some of the letters exposed. The text, alternately present and concealed, is associated with the unconscious, the Freudian concept that generated change in the western way of reading the world. Similar to Kosuth, Kogan preserves the contours of the paragraphs, resulting in nearly black rectangles and squares. The text emerges from the artwork as a memory. The sentence “Then everything went black” that remains exposed on one of the pages, may be read as a reflective gaze on the work process.

Diana Kogan “Time didn’t exist, space didn’t either”, 2021

Kogan’s art is complex. The erasure in Kosuth’s installation and in Kogan’s books is an act of appropriation and demonstration of authority: blacking out text is identified with censorship, hiding information in the name of “state security” or “safeguarding privacy.” We can also think about Kogan’s act of erasing in terms of reductive sculpture; erasing as excavating into material, leaving only selected words and sentence fragments exposed. Kogan covers texts but does not obliterate them. Close observation reveals what was concealed (as in Kosuth’s work, it is possible, with a certain effort, to read what is covered). Thus, the observer becomes an archaeologist of sorts, carefully brushing aside a layer of earth so as not to harm the artefacts, painfully aware that every piece of information, any evidence, will be absolutely rare.
The longer one looks at Kogan’s works, the relationship between the suppressed and the exposed becomes less dichotomous. The texts float in the fields of the covered letters, resulting in visual poetry.
In his essay, Death of the Author (1967), French semiologist and cultural critic Roland Barthes (1915-1980) stated:

We know now that a text is not a line of words releasing a single “theological”  meaning (the “message” of the Author-God) but a multi-dimensional space in which a variety of writings, none of them original, blend and clash. The text is a tissue of quotations drawn from the innumerable centers of culture.[1]

The pages are the site of an encounter between the manual action applied to them and the print, between the forgotten and the emphasized. The concealed-erased text is like a husk in relation to the exposed-emphasized text. Although the act of erasure-the making absent that Kogan creates is reminiscent of sculpture, the expressive painterliness of the line has an intense presence.
Kogan disrupts and works with books in English, a language she acquired. She takes advantage of its foreignness to gain attentiveness and generate a new gaze. She selects sentences from the torn pages that refer to art and the search for meaning in the world.
Row upon row of pages surround viewers; cylinders lean on the walls like poles from an unknown game, or closed scrolls. The cylinders are covered with monochromatic graphite, while a close examination shows that they resemble the texture of skin. The “pillars” are undecipherable, as if they emerged from a Romantic painting of ancient ruins destroyed in violent events, in a dialogue with the torn-out pages. They evoke the cyclic nature of time and the stratification of knowledge, the way in which images change yet stay engraved in cultural memory.

***

Kogan’s covered texts, pages from discarded books, cradle poetry:
“Time didn’t exist, space didn’t either”

Dr. Smadar Sheffi
November 2021

Almacén  gallery and  cultural center
Hapninim st. 1, Jaffa
——————

Thursday 11 – 18
Friday and Saturday 11 – 14
Or by appointment   +972522519888

 

[1]  Roland Barthes, Death of the Author, extracted from Barthes, R (trans. S Heath), Image, music, text, (pp. 142-148), (London: Fontana, 1977), p. 146.

+1
Posted in פיסול ומיצב | Tagged , , , , , , , , | Comments Off on Diana Kogan,Time didn’t exist, space didn’t either. Curator Dr. Smadar Sheffi

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art