בצלאל MFA 2022 | Bezalel MFA, 2022

+2

English Follows Hebrew 

 התחושה שאין משהו שדחוף לומר אותו משותפת לרבות מהעבודות בתערוכת בוגרות/י התואר השני בבצלאל. ההצבה של התערוכה טובה, ומבין 18 עבודות הבוגרים אין ולו אחת שמביכה. העבודות מקצועיות  ומהוקצעות היטב. הטקסטים הנלווים משתמשים במושגים ה”נכונים” אבל אומרים מעט מאד, בדיוק כמו העבודות שהם מלווים.

בטקסט התערוכה תארו אוצריה, פרופ‘ דור גז והדס מאור, את תכנית לימודי ה MFA  כעוסקת, בין השאר ב”מגדר והגזעה, היבטים פוסט קולוניאליים בהקשרים גלובליים ולוקאליים קריאה מחודשת של אתוסים היסטוריים ועוד”. ועל התערוכה כתבו “חלק מהעבודות בתערוכה עוסקות בסוגיות סוציו פוליטיות הקשורות באופן ישיר להגדרות של זהות, בית, מולדת, היסטוריה משפחתית ותולדות המקום. …אחרות מתמקדות בזיקה שבין הגוף לבין המרחב שבו אנו חיים, או מציגות שאלות שונות הקשורות בקיום העכשווי…, על שרשרת מגבלות התנועה, צמצום המגע הבין-אישי ובה בשעה, טשטוש המרחב האינטימי”.
תחת המטריות הרחבות והאופנתיות האלו יכולה להצטופף כמעט כל עבודת אמנות באשר היא.

לטובה בולטת עבודת הוידאו  Nexus (מערך קשרים) של אלנה צ’רטי שטיין. העבודה מורכבת

Elena Ceretti Stein
Nexus 2022

משלושה מסכים עליהם מוקרנים בלופ רצף דימויים שיוצרים נרטיבים של מסע פנימי לגוף, מסע בתולדות אמנות לדימויים שחלקם אייקוניים כמו העבודה VOLTAGE של דורותיאה טנינג מ 1942. העבודה מוקדשת לאימה של האמנית שהלכה לעולמה לפני חודשים אחדים ועוסקת במחקר  מיקרובים –החיידקים, הפטריות והנגיפים, המתקיימים באופן טבעי בגופם של

Elena Ceretti Stein
Nexus 2022

אורגניזמים. הנושא הוא החיים עצמם כמערכת שנותרה גם בלתי מובנית מקסימה ולעיתים מביכה. רצף הדימויים המלוטשים

Dorothea Tanning, Voltage, 1942, oil on canvas

, מבול המידע שמועבר בקול של האמנית עם מוסיקה של  יחזקאל רז  מותיר תחושה של חיפוש ותהיה . היא מזכירה את העבודה הנהדרת Grosse Fatigue  (העייפות הגדולה) של  Camille Henrot הצרפתיה מ 2013 שעסקה בפנורמה אינציקלופדיסטית של חיים והיסטוריה.

מדובר באמנית עם אופק עשייה יוצא דופן שאני עוקבת אחר עבודתה כבר שנים אחדות.  די לחשוב עד כמה העבודה שונה מתערוכת היחיד המצוינת של צ’רטי שטיין Habitus בגלריה  p8 ב 2021  (אצרה הדסה כהן)   http://www.smadarsheffi.com/?p=14290

“השמש הקופחת”, עבודת וידיאו של  עיסא גרייב מצוינת. גרייב מפרק את הסרט “מאבק בוואדי” של יוסף שאהין,

Essa Grayeb
The Blazing Sun
2022

שצולם בלוקסור ב 1954. האתר הארכאולוגי המדהים (המילה הולמת במקרה זה ) יוצר מצב בו זיכרון סרטים עם תפאורה ממוצאת כמו “עשרת הדיברות” של ססיל דה- מיל מ 1923 מתערבל עם מציאות, ובניית מיתוס. השימוש של שאהין בארכאולוגיה הממשית, כמצרי מודרני המבקש ליצור גשר בינו לבין העבר שונה מהותית מפנטזיה מערבית על העבר של מזרח ובכל זאת הדמיון נוכח בעוצמה.   המשחק מציאות דמיון התרחש בסרט בו השחקנים עומר שריף, בהופעה קולנועית מוקדמת ופאתן חמאמה, כוכבת מצרית הכירו בסרט, התאהבו  והיו לזוג הראשון של הקולנוע המצרי.
בעוד הסרט מאציל מהעבר על ההווה גרייב מבקר  התבוננות זו ומערער על תוקפה. בישראל, בה ארכאולוגיה מעצבת את  ההווה (עיר דוד בירושלים וההבניה הנרטיבית סביבה היא דוגמא מובהקת) אי-אפשר לצפות בעבודה בלי להרהר בסכנות של מתיחת אנאלוגיות היסטוריות.
המיצג “ללא כותרת” של גליה פבליצ’נקו מענין ויש בהחלט הימור בבחירה להציגו כעבודה בתערוכת בוגרים. פבליצ’נקו מכניסה את הצופה  לחדר לבן ערום ומספרת סיפור הגירה, ספק אישי ספק גנרי, ללא תפאורה כלשהי. כוחה של העבודה נסמך על הקשב, הקשר שייווצר בינה לבין הצופה. כמיצב, כלומר ללא נוכחות האמנית כשרק השלט “אני מזמינה אתכן.ם להיכנס ולסגור את הדלת” הוא  אולי מעניין לשיחה אך לא כחוויה .

Ronen Zien
Faded Memory
2022

Galia Pavlichenko
Untitled
2022

“זיכרון דהוי”, המיצב של רונן זן  עוסק במשפחתו הדרוזית החצויה בין ישראל וסוריה ובאביו שנפצע במלחמת לבנון כחייל ישראלי. העבודה היפה והבולטת בו היא צילום פרק והדפיס במדפסת ביתית שהדיו בה הלך ואזל. העבודה היחידאית הזו, השברירית שאקראיות מעצבת את נראותה מצליחה להעביר מורכבות וצער.  איכות מסוימת קושרת אותה לעבודות המעניינות של שחף לוי שיצר צקלוס ציורים בשם מים כבדים המתארים אסון שהוסתר מהציבור והתרחש בכור בדימונה. סבו של לוי, יחד עם עובדים נוספים נספו כתוצאה מקרינה. בציורים בתרסיס צבע על בד שמזכירים ציורי גיבורי ב Airbrush    . לוי, יקירה אמנט, בציורי פחם גדולים במיצב “בוץ ועשן”, ואלינור סאם במיצב ציור ומוסיקה,  מתבלטים כאמנים שיהיה מעניין לעקוב אחר התפתחותם.

Elena Stelzer
Submission
2022

את התערוכה סוגרת (או מכתירה) העבודה של אלנה שטלצר Submission המורכבת מחוט תיל מגולוון מתוח לכל רוחב 41 המטרים של הבניין. החוט מעוגן לבניין בתיבות מתכת. לעבודה מידה עוצמה ופואטיות , ניסיון לסכם, לאסוף   ולחבר ומשתבר על הכותרת שפירושה “כניעה”. הכותרת מנתבת את הקריאה לקשירה אלימה ולגדר וכך הופכת את העבודה, היפה בפני עצמה, לפשטנית שלא בטובתה.

האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי בזום.
מרלן דומא –
 לרגל תערוכת הענק שלה בפלאצו גראסי, ונציה
יום  ב
, 30 מאי 2022, ב 19:30 
לינק לרישום ופרטי תשלום

https://forms.gle/YebuuBNDfk2TvA1V9

תערוכת היחיד  של מרלן דומא “open-end” מוצגת בפלאצו גראסי בוונציה במקביל לביאנלה. תערוכת הענק  ובה מעל מאה עבודות שנוצרו בין 1984 לשנה האחרונה היא נקודת המוצא להרצאה על האמנית הנחשבת לאחת היוצרות העכשוויות המובילות והמשפיעות בשדה הציור הבינלאומי (לרבות הישראלי).
אהבה ומוות, מגדר גזע, תמימות ואשמה, אלימות ועדינות מופיעות בעבודות הנסמכות בעיקר על צילומי פולרואיד שלה ושל אחרים, דימויים מהתקשורת ומפורנוגרפיה ותולדות האמנות.
האמנית ילידת דרום אפריקה החיה ופועלת בהולנד מאז שנות ה80 אמרה פעם על עצמה ” אני אמנית שמשתמשת בדימויים מיד שניה וברגשות יד ראשונה”.

Marlene Dumas, “Smoke” (2018)

Bezalel MFA, 2022

The feeling of having nothing urgent to say is common to many of the Bezalel graduates’ exhibits. The works are well-installed, not a single embarrassing work present, all are professional and well-polished, while the accompanying texts use the “correct” terminology yet say very little – just like the lackluster artworks on view.

The curatorial text by Prof. Dor Guez and Hadas Maor described the MFA program as engaged, among other issues, in “gender and racism, post-colonial aspects in global and local contexts, a renewed reading of historical and other ethoses.” About the exhibition they wrote that “Some of the works in the exhibition engage in sociopolitical issues directly linked to the definition of identity, home, homeland, family history, and local history…others focus on the association between the body and the space in which we live, or pose various questions associated with contemporary existence…about the chain of limitations on movement, reduction of interpersonal contact, and simultaneously, blurring of the space of intimacy.”Nearly all art can be subsumed under these broad, fashionable statements.

Standing out is Elena Ceretti Stein’s three-channel video work Nexus, 2022, looping a continuous stream of images creating narratives of an internal journey into the body, a journey through art history to images some of which are iconic, such as Dorothea Tanning’s 1942 painting Voltage. The work is dedicated to the artist’s mother who passed away only a few months before the exhibition, who was engaged in research on microbes, bacteria, fungus, and viruses existing naturally in the body of organisms. The subject is life itself as a system that remains captivating and often confusing even if never fully understood. The highly finished images, and the flood of data transmitted by the artist’s voice with music by Yehezkel Raz in the background, evokes a feeling of a quest , a search. It is reminiscent of the wonderful Grosse Fatigue (2013) by French artist Camille Henrot that engaged in an encyclopedic panorama of life and history. Ceretti Stern is an artist with an unusually broad approach to art-making whose work I have been following for several years. It is sufficient to see just how different this work is from her excellent solo show “Habitus” in 2021 at the P8 Gallery (curated by Hadassa Cohen) reviewed on www.smadarsheffi.com/?p=14290

Elena Ceretti Stein
Nexus 2022

Essa Grayeb’s video The Blazing Sun (2022) is excellent. He deconstructs Youssef Chahine’s film Struggle in the Valley/Blazing Sun filmed in Luxor in 1954. The splendid architectural site creates a situation in which the memory of invented backdrops as in Cecil B. DeMille’s 1923 Ten Commandments blends with reality to build myths. As a modern Egyptian, Chahine’s use of actual archaeology seeking to create bridge to the past is fundamentally different from the Western fantasy of the past of the East. However, memory is still present in full force. The play of reality/imagination took place in the film in which actors Omar Sherif in an early role, fell in love with film star and Faten Hamama, and the two became the “first couple” of Egyptian cinema.

Essa Grayeb
The Blazing Sun
2022

While the film took from the past to apply it to the present, Grayeb criticizes this viewpoint and challenges its validity. In Israel, where archaeology shapes the present (City of David in Jerusalem and the rebuilding of a narrative around it is a clear example), it is impossible to view the work without contemplating the dangers of creating historical analogies.
Galia Pavlichenko’s installation Untitled, is interesting and bears definite humor in its presentation in a graduates’ exhibition. Pavlichekno brings visitors into a bare white room where she tells an emigration story, which may be personal or generic, without any scenery whatsoever. The power of the work rests on attentiveness, on the connection created between artist and viewer. As an installation, without the presence of the artist, with only a sign stating, “I invite you to enter and close the door,” is perhaps interesting for a conversation but not as an experience.

Yakira Ament installation “Mud and Smoke”, 2022

Ronen Zien’s installation, Faded Memory, engages in his Druse family, split between Israel and Syria, and his father, wounded in the Lebanon War while an Israel soldier. This beautiful consists of a photograph he split into sections and printed on a home printer which was running out of ink. This unique, fragile work, its visibility shaped by chance, succeeds in conveying complexity and sorrow. A certain quality links it to the interesting works by Shahar Levy who made a painting cycle called “Heavy Water,” depicting a disaster that took place at the Dimona Nuclear Reactor and was kept secret from the public, an incident in which Levy’s grandfather was killed by radiation along with others. The airbrush paintings on canvas are reminiscent of paintings of superheroes. Levy, Yakira Ament with her large charcoal drawings in the installation Mud and Smoke, and Elinor Sahm in her painting and music installation, show themselves to be artists whom it will be interesting to follow their development.
The exhibition’s closing (or crowning) is Elena Steizer’s Submission, comprised of galvanized barbed wire stretching over the building’s entire 41 meters, anchored to the building with metal housings. The work is on a powerful and poetic scale, an attempt to gather, connect, and shatter in “submission.” The title directs the reading to violent binding and fencing, thus making the work which is beautiful in and of itself into something simplistic, which does it no good service.

Elena Stelzer
Submission
2022

 

 

 

 

+2
Posted in וידיאו, מייצג, פיסול ומיצב, ציור, צילום | Tagged , , , , , | Comments Off on בצלאל MFA 2022 | Bezalel MFA, 2022

נורא, יפה – הדר גד | Hadar Gad:  Intolerable Beauty

+2

הטקסט המתפרסם כאן נכתב ליווה את התערוכה “נורא, יפה” של הדר גד בגלריה רוטשילד בתל – אביב.
כתבתי אותו  במחשבה רבה ומתוך ההתרגשות הגדולה שיצרה בי סדרה זו של ציוריה של גד מאז החלה להתרקם לפני כשלוש שנים. במהלך התערוכה הציורים נגעו בקהל גדול של נשים ואנשים –ונוצר סביבם רגע של קשב והתבוננות : התבוננות בשפה הציוריות של גד המתפתחת לכדי סימפוניה מורכבת של אופני עבודה וקשב לסיפורים, לזיכרונות האישים והקולקטיביים שסופרו ולאלו שעוד רוחשים תחת מעטה העבר.  מי שראו את התערוכה “אדום” שאצרתי להדר גד בגלריה ב 2017 יכלו גם לראות המשכיות בדרך בה גד מטפלת בנגיעה בכאב חשוף וגם את הרכות שהתווספה שאפשרה לנורא להיות כל כך, כל כך, יפה.

נורא, יפה – הדר גד
אוצרת: ד”ר סמדר שפי

במבט מקרוב בציוריה של הדר גד נדמה שהררי הספרים, מצבורי היצירות, המבנים ההרוסים כאילו צפים על מים – זרם במורד נהר לא ידוע, או מי תהום הזיכרון שעולים ומציפים ומלחכים את גדות הדימויים. לציורים התנקזו ידיעות ורגשות, מחקרים וספרות וקולנוע, צילומים וזיכרונות קולקטיביים וכאב מפעפע. לצופה נותר לתהות על קסמם, על הדרך בה הם שובים ועוצרים את המבט.
בנורא, יפה’ מוצגות  עבודות שגד ציירה במקביל ובהמשך להכנת התערוכהAfterlives: The Lost Stories of Looted Art, שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק.[1] התערוכה עקבה אחר קורותיהן של מספר עבודות, בהן של בונאר ומאטיס, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, חלק מהעיסוק הגובר בבירור ההיסטוריה של יצירות שנבזזו או נמכרו בכפייה בשנות השלטון הנאצי. לצד האובייקטים שנבזזו הוצגו יצירותיהם של ארבעה אמנים עכשוויים, בהם גד, שהוזמנו להתייחס להשלכות הרחבות של שוד האמנות, של שבר התרבות. גד התמקדה בביזה הנאצית השיטתית של ספריות ואוספי אמנות יהודיים ולא יהודיים וכן במרכזי הצלת העבודות והשבתן, שבעלות הברית הקימו בתום המלחמה. ככל שנוקפות השנים מתברר שהליך ההשבה חלקי ופגום, והפצע לא העלה ארוכה.

Hadar Gad | Polish Landscape
Oil and pencils on linen, 200×150, 2020

מההתבוננות הממושכת של גד באוצרות התרבות המחוּללים עלו כוחם וקולם – ומחשבות על הוויית האמנות. גד ציירה מצבורי ספרים ותמונות ללא דמויות אדם, שיח של אובייקטים וזיכרונות, ישויות של מחשבה, דמיון וסיפורים. האין, המכתש בתרבות (היהודית והאוניברסלית), מונצח דווקא במצבורים גדולים במקום בו נפגשים הכול ולא כלום.
גד אינה מעתיקה חפצי תרבות אלא הופכת אותם לתבניות זיכרון: הספרים על המדפים שהיא מציירת נושאים שמות אמנים שנרצחו: קטלוגים לציורים שלא צוירו. באתרי איסוף הציורים שהיא מציירת, האור מספיק כדי שנבחין בקווי מתאר של מסגרות מפוארות, אך הציורים אינם מועתקים, הזיכרון מתעתע, מתאבך במחשבה.
מעשה הציור של גד הוא כהלך מחשבה: בציורי השמן שלה להוספת צבע ולגריעתו ניתן משקל שווה. ציור מדויק המבקש לתאר – וכמעט מתבקש לומר לתעד – ייצוגי מציאות, מכוסה חלקית בשכבות המצעפות את האובייקטים, מעבירות את הסצנות למקום לא מובהק שבין העלאה באוב להתבוננות ישירה.
בציורי הערמות של גד ההיסטוריה המחרידה נוכחת אך עם זאת ערמות הספרים או היצירות המצופפות הן נוכחות יציבה, שאינה קמלה או נעלמת, גם לא כשערמות ספרים מאיימות למוטט מיטה, מחליפות גוף שהיה יכול אולי להתערסל בה ולנוח בזמנים כתיקונם.
גד נוגעת במקום שבו תרבות וסמלי תרבות מהווים נשמה יתרה, חוצים את הפיזי אל המטאפיזי.
ערמות הספרים הפזורים בין הריסות בית הכנסת בדנציג, בציור “נוף פולני” של גד מ־2019, מעלות על הדעת את הערמה במרכז הציור “ניצחון המוות” של פליקס נוסבאום, מהציורים האחרונים שצייר לפני הירצחו ב־1944. בציורו פסלים, ציורים, פרטיטורות וגלגלי סרטי קולנוע שבורים וחבוטים, סמלי תרבות שהושחתו, יוצרים ערמה, וסביבה חוגגים שלדי המוות. הערמה של נוסבאום היא קינה לתרבות, שירת חייו, שהתנפצה בשנות המלחמה.

Hadar Gad | The last painting
Oil and pencils on canvas, 100×200 cm, 2020

מעניין לחשוב על ערמות הספרים והציורים של גד גם ביחס לסדרת ערמות החציר של מונֶה מהשנים 1890–1891, Les Meules à Giverny. הסדרה כוללת עשרים וחמישה ציורים של ערמות חציר בשעות ובתנאי אור שונים, כך שהנושא הוא למעשה חלוף הזמן. בעבודות של גד הערמות השונות – בגודל, בצורה – משמרות שכבות תודעה וזמן, את מִנחת הידע והתובנות שעליה מושתת קיום רוחני.
בנורא, יפה’ הספרים והספריות הם אובייקט שעצמיותו, “ספריותו” (ובמקרה הציורים – “ציוריותם”), מואנשת. כך בציור קטן בו כתם אדום קטן, כמעט אגבי, מציע תהליך מטמורפוזה של ספר לגוף.
בעשורים האחרונים מדפי ספרים שימשו אמנים רבים, בהם כריסטיאן בולטנסקי, אנסלם קיפר, ינקה שוניברי, ולאחרונה ממש תסטר גייטס, לדבר על זיכרון ומורשת. בהקשר היהודי בולטות עבודתו של מיכה אולמן, שיצר ב־1995 אנדרטה לשרפת הספרים בברלין, שנראים בה מדפים ריקים משוקעים תחת כיכר באבל, ועבודתה של רייצל וייטרד, שיצרה בשנת 2000 את האנדרטה לקהילה היהודית בווינה, ובה מה שנראה כתשליל ספרייה. גד מראה בציוריה את שדרות הספרים ששמות אמנים ואנשי רוח כתובים עליהם, לעיתים בצבע, לעיתים בשחור ולבן. שורות הספרים מנכיחות הבטחות שהתממשו והבטחות שלא הספיקו להתממש, ובעיקר את מה שאסור שיאבד.
ההתייחסות לספר כאל אובייקט שמכיל זיכרון כפול, מה שהיה ומה שלא היה, בלט ב’מזמור – תהילים’, תערוכה בשני חלקים שהציג אדמונד דה ואל בבית הכנסת בגטו היהודי בוונציה ובמבנה ליד בית האופרה של ונציה ב־2019. לצד ספרים פיזיים יצר דה ואל ייצוגי ספרים, ריבועים וגלילים דקים בפורצלן, רבים מהם בלבן שבור ובאוקר. אלו אותם צבעים שגד מהרהרת איתם, באמצעותם, בתרבות עבר (לרבות בעבודה בה ציירה את מבנה המשכן לאמנות בעין חרוד ב-2019, והוצגה בתערוכה שציינה 80 למשכן). הצבעים הללו אומרים זוהר וטוהר, ובציורים של גד נוסף להם נופך של ארציות ונגיעה, פגיעוּת.
בעבודותיה על נייר ובציורי שמן – במיוחד בדיפטיך שצויר בהשראת תצלום נקודת איסוף ציורים במלחמה במוזיאון זֶ’ה דֶה פּוֹם בפריס – גד משתמשת בשחור ולבן או בשחור על רקע כחלחל אפור, ליצירת דיאלוג עם אמצעי שכפול, צילום ותחריט או דפוס. תחילת ייצור הספרים בדפוס באמצע המאה החמש עשרה נחשבת לרגע מכונן בתרבות, רגע ממנו תימשך הקִדמה ויופץ אור האוריינות. כוליות גוף העבודות שגד מציגה בנורא, יפה’ היא דיוקן קונספטואלי למהות התרבות כהתנגדות עיקשת לאלימות, אלטרנטיבה שאינה ניתנת למחיקה. אולי מכאן התחושה שהספרים, הערמות, הציורים  צפים, נישאים על מים שילבשו צורות שונות וימשיכו לזרום.

 ©כל הזכויות בטקסט שמורות לד”ר סמדר שפי.

[1] Afterlives: The Lost Stories of Looted Art. The Jewish Museum New York, 2021-2022.  Co-curators: Darsie Alexander and Sam Sackeroff.

הדרכה וייעוץ למסלול  למטיילים עצמאיים לביאנלה בוונציה, 2022
עם ד”ר סמדר שפי  

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים. לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם. ההדרכה עם מצגת ומפות .
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106

 

 

 

The text published here accompanied Hadar Gad’s exhibition Intolerable Beauty at the Rothschild Gallery, Tel Aviv.

The text was written after much contemplation and the excitement of following the series since its inception about three years ago. During the span of the exhibition, the paintings touched a large audience, creating a moment of attention and observation: discerning visitors could see the development of a complex modes of work, and Gad’s told and untold stories. Those who remember her exhibition “Red” (which I curated in 2017) at the Rothschild Gallery, can see how she continued the path that exposes pain as well as the tenderness that enables the terrible to be so very, very beautiful.

Hadar Gad:  Intolerable Beauty
Curator: Dr. Smadar Sheffi

A close look at Hadar Gad’s paintings makes it seem as if the piles of books, clusters of artworks, and buildings in ruins are floating on water, drifting down an unknown river, the groundwater of memory rising up and flooding the images. The paintings are overflowing with accumulated knowledge, emotions, scientific research studies, literature, cinema, photographs, collective memories, and throbbing pain. The viewer ponders their magic and the way in which they hold the gaze.

Intolerable Beauty is comprised of paintings that Gad made during and after preparation for the exhibition Afterlives: Lost Stories of Looted Art, at the Jewish Museum, New York.[1]  The exhibition traced the history of several looted artworks, among them works by Bonnard and Matisse, during and after World War II, part of the increasing engagement in the study of the history of artworks looted or forcibly sold under the Nazi regime. Gad was one of the four contemporary artists invited to show works alongside of the restituted works, referring to the broader ramifications of the looting of art and the crisis of culture.

Gad focused on the methodical Nazi looting of libraries and art collections owned by Jews and non-Jews, as well as the centers for rescuing and restoring the Nazi plunder to their rightful owners after the war. With time, it becomes clear that the Monuments, Fine Arts, and Archives program (MFAA) was partial and flawed.

Hadar Gad’s extended observation of the desecrated cultural treasures gave rise to their power and voice as well as thoughts on the very being of art. Gad painted mountains of books and paintings with no human figures, creating a dialogue between objects and memories, entities of thought, imagination, and stories. The void at the heart of Jewish and universal culture is commemorated precisely in the excess of everything and nothing.

Gad does not copy objets d’art, but transforms them into paradigms of memory: the shelved books that she paints bear the names of murdered artists: catalogs of paintings that were never made. In the collection centers for paintings that Gad portrays, the light is sufficient for viewers to distinguish the contours of splendid frames, but these are not exact portrayals of the paintings. Memory is an elusive thought drifting through consciousness. Gad’s painting is like the evolution of a thought: in her oil paintings she gives equal weight to applying paint and scraping it off. Her paintings seek to portray representations of reality precisely – almost like documentation – but she partially veils the objects in layers, with the scenes transposed to an unclear location somewhere between the mystical and direct observation.

Hadar Gad | diptich, jeu de paume
Oil on canvas, 100×140, 2021

Terrifying history is present in Gad’s paintings of piles of objects, but along with the heaps of books or densely crowded artworks, the objects form an unwavering presence, not even when the piles threaten to collapse a bed, replacing a body that perhaps might have cradled in the bed during normal times.

Hadar Gad touches upon a place in which culture and cultural symbols constitute an “extra soul” transcending the physical to the metaphysical.

The books scattered among the ruins of the Danzig Synagogue in Gad’s Polish Landscape (2019) bring to mind the center of Felix Nussbaum’s Triumph of Death (1944), one of his final paintings before he was murdered later that year. In Nussbaum’s painting, sculptures, paintings, musical scores and broken and battered film reels, cultural symbols that were destroyed, create a focal point around which the skeletons of death dance in celebration. Nussbaum’s painting is an elegy, a swan song to his life.

It is interesting to think about Gad’s painted stacks of books in relation to Monet’s Haystacks at Giverny (1890-1891), a series of 25 paintings of haystacks depicted at varied times of the day under differing light conditions. Its subject is essentially the passage of time. In Gad’s paintings, the various stacks differing in shape and size preserve layers of consciousness and time, knowledge and insights which form the infrastructure of spiritual existence.

In Intolerable Beauty, the books and libraries are an object whose independence and essential “book-ness” (and in the case of the paintings, their “painterliness”) is personified. In the small painting, a seemingly random little patch of red proposes a transformational process of book to body.

Over recent decades, bookshelves have been used by many artists, among them Christian Boltanski, Anselm Kiefer, Yinka Shonibare, and lately, Theaster Gates, to speak about memory and heritage. In the Jewish context, works by Micha Ullman stand out. In 1995 he created a monument to the Nazi book burning in Berlin in which empty bookshelves were sunk underneath the Bebelplatz. Rachel Whiteread’s sculptural memorial to the Jewish community of Vienna (2000) looks like the negative of a library. Gad depicts rows and rows of books bearing the names of artists and writers, sometimes in color and at other times in black and white. The rows of books make present the realized, unrealized, and broken promises, emphasizing what should be preserved.

References to books as objects embodying the double memory of what was and what was not stand out in Edmund de Waal’s two-part exhibition, Psalm and Gallery of Exile, in the Synagogue in the Jewish Ghetto in Venice, and in the pavilion near the Venice Opera House  (2019). Along with the physical books, de Waal made representations of books, thin cylinders and cubes of porcelain, many in broken white and ochre. Those are the same colors that Gad uses to generate wonder, contemplating the culture of the past (such as her 2019 work featuring the building of the Mishkan Museum of Art Ein Harod, exhibited in its centenary exhibition). These colors evoke glory and purity; in Gad’s paintings they have an added touch of earthliness and a dimension of vulnerability.

Hadar Gad | But the Books
Oil and pencils on canvas, 20×30 cm, 2021

In her works on paper and oil paintings – especially in the diptych painted after a photograph of the postwar paintings collection site at the Jeu de Paume Museum in Paris – Gad uses black and white or black on a bluish grey background to create a dialogue with means of replication: photography and engraving or printing. The beginning of printed books in the mid-15th century is a critical foundational moment in the history of culture. The sum total of Gad’s oeuvre in Intolerable Beauty is a conceptual portrait of the essence of culture as an unyielding form of resistance to violence, an alternative that cannot be erased. Perhaps this is where the sensation arises that the books and floating paintings are borne on water that will take on various forms and continue to flow.

     Dr. Smadar Sheffi

 

Text © Copyright Dr. Smadar Sheffi, 2022. All rights reserved.
Translation: J. Appleton

[1] Afterlives: The Lost Stories of Looted Art. The Jewish Museum, New York. 2021-2022. Co-curators: Darsie Alexander and Sam Sackeroff.

 

+2
Posted in Uncategorized | Comments Off on נורא, יפה – הדר גד | Hadar Gad:  Intolerable Beauty

Five Easy Pieces – תערוכה וסלון אמנות חדש | Five Easy Pieces: An art exhibition and a new art salon

+2

English follows Hebrew

איזון ואיפוק ומידה של ריחוק מבטיחים שהדרמה  בעבודות  ב Five Easy Pieces  לא תגלוש לחלל. בעבודות של מיכל היימן, יוסי ברגר, דגאלס גורדון, ליז דשין ויאנה רוטנר המתח נוכח כמשקולת המושכת מטה שהעבודות האלגנטיות להפליא מתנגדות לה, בעצם צורתן המהוקצעת, ההדורה המעודנת . כבריקוד עבודות  חמשת האמנם פועלות יחד כבכוראוגרפיה שמותירה לכל אחת מרחב לספר סיפור, וגם לשתוק שתיקה.
דניאל מילמן פתח סלון אמנות, ישות שאינה גלריה ואינה ספירה פרטית של סלון ביתי. העבודות בחלל אינן למכירה והוא למקום לחשיבה, לשהייה והתבוננות. מעניין לחשוב על המקום בהקשר למשוואת הטעם והאיכות באמנות, שני דברי שונים שיש נטייה מסוימת לחשוב עליהם כברי החלפה למרות שלמעשה מדובר בדברים שונים. ניתן בהחלט להעריך עבודת אמנות מבלי לאהוב אותה, וניתן לאהוב עבודת אמנות גם אין מעריכים אותה כטובה במיוחד. מעניין יהיה לעקוב אחר משוואת הטעם/ הערכה בחלל שאינו מוטה מכירות. בתערוכה הנוכחית מילמן הדגיש את היבט הטעם דרך הכנסת ריהוט כחלק מההצבה. למעט העבודה של גורדון, בניאון, שאר העבודות הן צילום. מתבקש לחשוב על הבחירה הזו בהקשר לאופי החלל שמילמן בונה: המילה למצלמה CAMERA , חדר בלטינית, ובהשאלה חלל קטן או אינטימי יותר (כמו הרכב קאמרי במוסיקה) מהדהד את המערך המסוים מאד שמוצג כאן.
לפני העבודה של יוסי ברגר “מתווה לאהבה ראשונה (מספר 3 )” , משטח  מונוכרומטי בצבע אוקר זהוב ששם העבודה כתוב עליו בשחור, הוצב שולחן נמוך משיש ומתכת ועליו קערה אליפטית ריקה.  העבודה של ברגר קורנת ומדגישה ריק, כאילו הייתה איקונה שנמחתה. יחד עם השולחן נוצר מעין מקדש, מקום לעבודה (במשמעות של עבודת האל), מקום בעל תחושה רליגיוזית לא משויכת . תחושה דומה עולה גם מהעבודות של  ליז דשין.

Yossi Breger Etude pour un premier amour (11), 1995, oil on canvas, 130 x
90 cm, unique

היצירה של דשין ,אמנית אמריקאית, מיוצגת בתערוכה  בעבודה    Untitled 2 (8.5) – numbers 6-10. אלו חמישה צילומים מבהיקים שנושאם הוא אור חומר וחלל,  כלומר הם מינימליסטים ביותר ועם זאת מתייחסים לנושאים הנרחבים ביותר, לכוליות של הקיום . גם כאן שולחן שמוצב ממול הוא יכול להיקרא ככמעט מזבח.

Liz Deschenes   Untitled 2 (8.5) – numbers 6-10

העבודה  של מיכל היימן היא המשך של הפרויקט  Asylum (The Dress, 1855-2022)  והיא המוצלחת והמרגשת בתוכו, עד כה. בפרויקט , שהוצג בין השאר  במוזיאון הרצליה ובגלריה של האוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון הלבישה היימן נשים וגברים בשמלה דומה מאד לזו בה הלבישו מאושפזות בבית חולים לחולי נפש שכונה “מקלט למשוגעים”  במחוז סאריי באנגליה במאה ה 19. הפרויקט דן בשאלות של שליטה, משטור, הדרה ומגדר.  במיצב  בסלון האמנות שני חלקים : שלושה צילומים ושידת מגירות. בטריפטיך River Triptych: Louise? Virginia? Louise? 2022 from Asylum (The Dress, 1855-2022)     שלוש דמויות מצולמות בשמלה אוחזות, כמסכות המסתירות את  פניהן, צילומי  דיוקן . השתים הקיצוניות בשלשה אוחזות  בדיוקן  לואיז בורזואה שצילם רוברט מייפלתורפ ב 1982, (פעם בחיתוך גדול  ואחר קטן יותר וממוקד רק בפניה). הדמות המרכזית אוחזת  בדיוקן וורגיניה וולף. שתי האמניות , שזכו להכרה נרחבת עוד בחייהן,  ניסו להתאבד בטביעה. וולף הצליחה.  הדימוי של היימן משתמש בצרוף של הקשרי פורמט הטריפטיך של קדושה וקורבן יחד עם הדוע לנו על הדמויות שהפכו למסמלות פמיניזם. על המגירות הסגורות בשידה –  ארכיון נעול, תת מודע שטרם נפתח – כותרות מודפסות בשחור , חלקן הגדול עם סימן שאלה. בכותרות שמות דמויות כמו דורה מאר , אמנית ציור וצילום שיחסיה עם פיקסו הובילו אותה לפי תהום נפשי , סילביה פלאת או דיאן ארבוז  לצד שמות של טכניקות צילום והמילים CASE STUDY שמעבירות את הצינה של בחינה מדעית.

Michal Heiman
River Triptych: Louise? Virginia? Louise? 2022 from Asylum (The Dress, 1855-2022)

גם העבודה “ג’ורג’יה” של יאנה רוטנר עוסקת באמנית מרכזית של המאה העשרים. רוטנר צילמה מקרוב, ופירקה דיוקן של ג’ורג’יה אוקיף שצולם על ידי  אלפרד שטיגליץ, מי שהיה בן זוגה לתקופה, וחבר לכל חייה. אוקיף, שהקריאה בעבודותיה הייתה מוגבלת זמן רב לקריאה ארוטית בלבד, מוכרת ככל שנוקף הזמן ונפרמות הפרדות מגדריות כמי שעסקה, בדומה למודרניסטים אחרים, בנשגב. רוטנר,  בדימוי סטילס מבודדים מתוך סרט  16 מ”מ בפלטת הדפסה  כהה זהובה, מציעה דיוקן אלטרנטיבי שלה, תופסת את הממד הטרגי שהיה בסגירותה.  אוקיף, ששמה הפרטי נגזר משם גברי, טיפחה אתגרה חלוקות מגדריות בינאריות הרבה לפני שמושגים אלו נולדו, זכורה במידה רבה באמצעות מהדיוקנאות המרתקים שצילם שטיגליץ. רוטנר, בפירוק יוצקת בדיוקן המפורק רגישויות שמאפיינות את היצירה של אוקיף. בג’ורג’יה ” היא ממשיכה בפיתוח שפתה שלה שניכרה היטב כבר בתערוכה ‘ים הדממה’ שהציגה, באוצרות הכותבת, בבית ביאליק ב 2020 .

Yana Rotner ,
Georgia , 2022

 

הדרכה והכנה עם ד”ר סמדר שפי למטיילים עצמאיים 
לביאנלה בוונציה, 2022

הביאנלה היא אירוע האמנות הבינלאומי החשוב ביותר. השנה מציגות 80 מדינות בביתנים לאומיים ובתערוכה הבינלאומית מציגים עוד 213  אמניות ואמנים. לצד הביאנלה מוצגות  עוד עשרות  תערוכות במסגרות שונות.
במפגש תקבלו  רקע והכנה כידי שתנצלו באופן מרבי את הזמן שהחלטתם להקדיש כמטיילים עצמאיים (לא בקבוצה) לביאנלה  – ותתמקדו בחלקים המעניינים ביותר עבורכם. ההדרכה עם מצגת ומפות .
לפרטים ותאום אנא כתבו מייל ל thewindowartsite@gmail.com
או שלחו הודעת   WhatsApp ל 0507431106

Five Easy Pieces:
An art exhibition and a new art salon

Balance, restraint, and a certain degree of distance ensure that the drama of Five Easy Pieces does not overwhelm the viewer . Great tension is present in the works on view by Michal Heiman, Yossi Breger, Douglas Gordon, Liz Deschenes, and Yana Rotner, like weights pulling downwards. However, the elegant artworks seem to oppose gravity through their polished, streamlined shapes. As in a dance, the artworks by the five work together in a choreography which leaves each one room to tell a story and to be silent.
Daniel Milman opened an art salon, which is neither a gallery nor the private sphere of a home living room. The works in the space are not for sale; rather, it is a place for meditating, observation and being with art. It is interesting to think of the Salon in the context of the equation of taste and quality in art, two different things which people tend to think of as exchangeable, despite their differences. It is definitely possible to appreciate a work of art without liking it, and liking a piece of art even if one thinks it is not especially good. It will be interesting to trace this equation of taste/appreciation in a space which is not a salesroom. In the present exhibition, Milman emphasized the aspect of taste by bringing in furniture as part of the installation. Besides Gordon’s neon piece, all of the other artworks are photographs, forcing thought about the choice in the context of the nature of the space Milman is structuring. The word “camera” means chamber in Latin, a small or intimate space (such as its meaning in “chamber music”), resonating the very specific arrangement installed here.
A low marble and iron table has been placed In front of Yossi Breger’s Study for a first love (no. 3), a monochromatic surface in golden ochre on which the title is written in black; an empty elliptical dish stands on the table. Breger’s work radiates and emphasizes emptiness, as if it were an erased icon painting. Along with the table it creates a kind of shrine , a place of work (in the meaning of worship of God, in Hebrew the same word is used for work and worship) a location with a feeling of unattributed religiosity. Liz Deschenes’s artworks evoke a similar feeling.
Deschenes, an American artist, is represented here by Untitled 2 (8/5, Numbers 6-10). Five glistening photographs whose subject is light, matter, and space are extremely Minimalistic, and yet refer to broader issues – to the totality of the universe. Here, too, a table placed opposite it can almost be called an altar.
Michal Heiman’s works on display here continue her project Asylum (The Dress, 1855-2022), her most successful and moving work. The project was exhibited  in different venues, including at the Herzliya Museum of Contemporary Art and at the Gallery of the American University, Washington DC. Women (and a few men) were asked by Heiman to wear a dress very similar to the clothing worn by inmates in the Surrey Insane Asylum in 19th century England. The project explored issues of control, regimentation, exclusion, and gender. The installation in the Salon is comprised of  three photographs and a chest of drawers. In the River Triptych (Louise? Virginia? Louise?, 2022), each figure wearing a dress holds up a photographed portrait hiding her face. The two outer figures hold a 1982 portrait of Louise Bourgeois by Robert Mapplethorpe (one with a large view , the second focused only on her face); the one in the middle holds up a portrait of Virginia Woolf. The two artists who received recognition while alive, attempted suicide by drowning, and Woolf succeeded. Heiman’s image employs the combination of the context of the triptych of sacredness and sacrifice, along with what we know about the artists, who became symbols of feminism. The closed drawers in the chest are a locked archive, an unopened subconscious. The titles are printed in black, most of them with question marks. The titles bear names such as Dora Maar, a painter/photographer whose relationship with Picasso led to nervous breakdown; Sylvia Plath and Diane Arbus along with words referring to photographic techniques, and the words “Case Study” which convey the chill of scientific testing.

Yana Rotner ,
Georgia , 2022

Georgia by Yana Rotner also engages in a major woman artist of the 20th century. Rotner photographed a close-up of a portrait of Georgia O’Keefe by her lifelong friend and sometime partner Alfred Stieglitz, which she deconstructed. O’Keefe, whose reading of her works was limited for a long time to erotic reading, has received more and more recognition as time passes, as gender-based separations are unraveled, to be revealed as an artist who engaged in the sublime, as did many Modernists. Using stills isolated from a 16mm film and a dark golden print palette, Rotner proposes an alternative portrait capturing the tragic dimension of her introversion. O’Keefe, whose first name is a derivative of the male name, nurtured and challenged binary gender divisions a long time before these concepts were born, and is remembered to a great extent due to the fascinating portraits that Steiglitz photographed of her. Through her deconstruction processes, Rotner casts into the portrait sensitivities that characterize O’Keefe’s oeuvre. In Georgia, Rotner continues developing her language that was evident in her exhibition Sea of Silence, exhibited in 2020 in the Bialik House Museum – Second Floor (which this writer curated).

+2
Posted in Uncategorized, צילום | Tagged , , , , , , | Comments Off on Five Easy Pieces – תערוכה וסלון אמנות חדש | Five Easy Pieces: An art exhibition and a new art salon

סמדר שפי, החלון, אומנות ישראלית, אמנות ישראלית, Smadar Sheffi, The Window, Israeli Art