Hiroshi Sugimoto |Yaacov Dorchin | הירושי סוגימוטו| יעקב דורצ’ין

הירושי סוגימוטו תערוכת הצילום  ששוררת בה דממה מהדהדת, וששה פסלים – 2000-2018 יעקב דורצ’ין האלגית,  הן שתי תערוכות שונות מאד שהדמיון ביניהן טמון באופן בו הן מציעות מהלך דרמטי רחב, ומה שאפשר לתאר כצליל של מטרונום פנימי , של דיוק.

Hiroshi Sugimoto Caribbean Sea, Jamaica, 1980

                                                                          ***

האולם המרכזי (הגלריה רב תכליתית ) באגף החדש במוזיאון תל אביב הוא  “אולם ללא תכונות” (על משקל “האיש ללא תכונות”  של מוסיל) כזה שמשקף באופן מושלם את עולם הערכים של המוזאון היום – גדול , מנותק, מרשים ואוניברסלי בחסר הייחוד שלו. סוגימוטו הפך אותו כר למיצב עם קירות עבים מתעגלים, שמזכירים מניפה נפתחת ומכתיבים כוראוגרפיה מסוימת, מדודה  או אפילו מהססת משהו לקהל המתבוננים.

Hiroshi Sugimoto Imperial, Montreal, 1995, gelatin silver print, 119.5×149

התערוכה נסובה כולה על התבוננות, על המקום בו מתכנס המבט ועל הזמן. העבודות בשחור לבן חידתיות, מסרבות להתפענח עד הסוף, מסרבות להשיל קליפה קשה של שלמות, בלתי מתרצות ועם זאת ברורות וחדות כבדולח.  מדובר בסדרות נפרדות שנעשו במקביל : “דיורמות“, “תאטראות“, “נופ–ים“, “דיוקנאות” ו”אדריכלות“. על פרק העבודות  העוסקת באדריכלות, היחיד בו סוגימוטו משתמש בטשטוש כאסטרטגיה אסתטית, עדיף היה לוותר. הדבר היה הופך את התערוכה המצוינת הזו לגבישית עוד יותר ממה שהיא כעת, ומה שהיא כעת מעולה.
דיורמות,  חיות מפוחלצות  המוצבות במודלים המשחזרים את מרחבי המחיה שלהן, משמשות במוזאוני טבע לפחות מתחילת המאה הקודמת. סוגימוטו הופך את המיזנסצנות החנוטות למקום מתעתע, מוכר וזר  ומצמית . אנו מתבוננים  מבחוץ ועם זאת נוכחים,  כמו חוקרים המתצפתים  ניסוי מבעד למראה דו כיוונית. המבט שלנו מרחף בשדה הלא אמיתי כמבט של רוח.

Hiroshi Sugimoto
California Condor, 1994, gelatin silver print, 119.4×185.4

התחושה של דיאלוג מוזר ומקסים וטורד חוזר גם בהתבוננות בדמויות ממוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו. הפרטים של רקמות ותחרות, או העץ המלוטש לברק של כלי נגינה, חיים כל כך שהם מבליטים את המוות של הדמויות את המהלך האבסורדי, הקודר שעושה סוגימוטו, כאן כמו בצילומי הדיורמות, של הקפאה של מה שכבר קפוא, הכברה של מוות על מוות.
סדרות צילומי הים  וצילומי התיאטראות (אולמות קולנוע) הם התמודדות מרהיבה עם שאלת ההעדר, המוטיבציה שעומדת מאחורי כל יצירה. סוגימוטו מצלם סרטי קולנוע שלמים באולמות קולנוע שנבנו כחיקוי לאר נובו ואר-דקו  , ניסיון חזותי לאמץ  הדר של תרבות אירופאית לתרבות שגיששה דרכה . המסך שהיה מלא דימויים נשאר לבן מסמא,  ריק ולידו הפרטים של האדריכלות בוהקים.

Hiroshi Sugimoto exhibition view .
(photo Elad Sarig)

הימים שסוגימוטו מצלם בוהקים גם באור שנדמה כפנימי אך כאן חבל שלא נעשה שימוש בתאורה חזקה יותר שתאפשר לראות כדבעי את פרטי העבודות. הדמיון לציור של כספר דוד פרידריך  ורותקו  בולט מיד ומוביל את הקריאה הרומנטית של העבודות. הצגת העבודות כקבוצה מעצימה אותן, מעניקה את התחושה, של חיפוש אפי, של אודיסאה פנימית. הנוף הראשוני של הים במקומות שונים יוצר מאין חדר מראות בו דימוי משתקף בדימוי והרגע של מפגש מים ושמים חגיגי כבראשונה.
ששה פסלים – 2000-2018 יעקב דורצ’ין  רק מחזקת את מקומו המרכזי ממילא של דורצ’ין בתרבות הישראלית. ב”אלגיה על גדוד העבודה ופעמוני בקר ” הדרמה קרושה והשקט הוא כשל הר געש בין התפרצויות.  בפעמונים צפון קול בגלגלי כלי חקלאי שפורק ושונה והתעוות נמה תנועה. העבודה עצומה, מאיימת ועדינה חליפות,  ממלאת הרבה יותר נפח נפחה הממשי. הכותרת, במקרה זה בעיקר מגבילה, ממקמת אותה כאנדרטה לניסיון חלוצי אוטופיסטי וקצר מועד בעוד הקריאה בלעדיו מובילה למחשבה על החיכוך, הנפיץ שבין מודרניזם, תפיסות רומנטיות של טבע ופשיזם.  חבל  שליד ה

Yaacov Dorchin // Six Sculptures 2000-2018
exhbition view

עבודה הזו מוצבת העבודה המיותרת בתערוכה “בית ושביל”, שנראית כאילוסטרציה פשטנית למדי של רעיון.
בתערוכה זו דורצין  מתכתב עם תולדות הפיסול המודרני  יותר מבעבר : מירו, מקס ארנסט ודיוויד סמית, סזאר ואמנים נוספים . פסלי המתכת הם קסם, שירה,   וכוח עם כוח הכבידה של הקיום.

הירושי סוגימוטו .אוצרת :רז סמירה
מוזיאון תל אביב לאמנות

ששה פסלים – 2000-2018. יעקב דורצ’ין. גלריה גורדון , הזרם 5, תל אביב

להרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות
www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)

לפרטים על סיור עומק עם דר’ סמדר שפי במוזיאון ישראל  בתערוכות
הניצחון על השמש: גלגולו של האוונגרד הרוסי / יוליאן רוזפלדט: מניפסטו / אריה ארוך – צורת הדבר

יום שישי, 8 פברואר 2019, 11:00 – 13:30

שלחו Whatsapp ל 0507431106

 

Hiroshi Sugimoto |Yaacov Dorchin

Hiroshi Sugimoto’s photography exhibition resonating silence and the elegaic Six Sculptures — 2000-2018 by Yaacov Dorchin are two extremely different exhibitions whose similarity is embodied in the way they both propose a broad dramatic step, and what can be described as the sound of an internal metronome, of precision.

The main hall (the multipurpose gallery) in the Tel Aviv Museum of Art’s new branch is a “hall without qualities” (à la Robert Musil’s book), perfectly reflecting the Museum’s current values – size, alienation, impressive and universal – lacking uniqueness. Suimoto transformed the hall into a platform for an installation with thick, curving walls reminiscent of an opening fan, dictating a certain measured choreography or even somewhat hesitant pace to viewers.

Hiroshi Sugimoto
Jane Seymour, 1999, gelatin silver print, 149×119.5

The entire exhibition rests on viewing, on the locus in which gaze and time come together. The black and white works are enigmatic, refuse to be decoded, do not consent to divest themselves of perfection, do not pacify yet are crystal clear and sharp. Several series are on view, made concurrently: “Dioramas,” “Theatres,” “Seascapes,” “Portraits,” and “Architecture.” The latter is the only one in which Sugimoto uses blurring as an aesthetic strategy, and, in my opinion should have been left out. Without “Architecture,” this excellent exhibit would be even more crystallized than it is at present, which is superb. The dioramas of natural history museum displays of taxidermy animals in their reconstructed natural habitat have been a feature of such museums since the early 20th century. Sugimoto transforms these mummified mis-en-scènes into illusions, familiar, alien, and saddening. We observe from the outside, yet are simultaneously present, like researchers observing an experiment from the other side of a two-way mirror. Our gaze hovers in the artificial field like the gaze of a ghost.

The sensation of a strange yet charming and disturbing dialogue is also present while observing the photographs of the figures of Madame Tussaud’s wax museum. The details of the fabrics and laces, or the musical instruments’ highly polished wood, are so life-like that they make the death of the figures extremely obvious in an absurd, dark way that Sugimoto performs in the dioramas, as well, freezing what is already frozen, multiplying death by death.

The series “Seascapes” and “Theatres” (movie theatres) constitute addressing the issue of absence in a breathtaking way, which is the motivation behind every artwork. Sugimoto photographs cinemas built in imitation of Art Deco and Art Nouveau in a visual attempt to adopt the glamor of European culture by a culture that groped its way through it. The screen which displays millions of images remains a blinding, blank white, with the architectural details surrounding it glistening.

The seas that Sugimoto photographs are also shining in light that seems internal but here it is regretful that the display is dim. I would have liked better lighting to see details. The similarity to works by Caspar David Friedrich and Rothko stands out immediately, leading to a Romantic reading of the works. Being exhibited in a series makes them more powerful, providing them with a sensation of epic search, an internal odyssey. The primordial landscape of the sea in various locations creates a kind of mirror room in which image reflects image and the moment of the encounter of sea and sky is as festive as in the beginning of Creation.

Yaacov Dorchin’s Six Sculptures – 2000-2018 only reinforces Dorchin’s major status in Isreali culture. In his Elegy for the Work Brigade and Morning Bells the frozen drama and silence is like that of a volcano between eruptions. The bells embody the sounds of a deconstructed agricultural machine , changed and distorted, roaring with motion. The work is tremendous, alternately delicate and threatening, much more volumetric than its actual volume. In this case, the title limits it to place the work as a monument to a short-lived utopian pioneering effort, while looking at it without the title leads to thoughts about friction, the volatility between Modernism, the Romantic view of Nature, and Fascism. Too bad that the extraneous work House and Path is installed right next to it, as it seems like an overly simplistic illustration of an idea.

Dorchin corresponds more with the history of modern sculpture than past sculpture, referring to Miro, Max Ernst, David Smith, Cesar and others. The metal sculptures are lyrical, arguing with the universe’s gravitational force.

Yaacov Dorchin

ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

פוסטים אחרונים

Accessibility