תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל היא תערוכה טובה, עם מספר עבודות מצוינות שמהווה התחלה מבטיחה לעונת תערוכות הבוגרים ומציבה רף גבוה למדי. רצינות, וסקרנות ניכרות בה היטב.
מרבית העבודות הן מייצבים וכשהעבודה השלמה והבולטת ביותר היא “המסדרון” מיצב של דגנית בן אדמון בו הפכה מסדרון לאתר זיכרון מוזר, מאיים וחודר. המסדרון נצבע בחלקו התחתון בירוק בתי חולים, או מוסדות טיפולים מהעבר ובתוכו הציבה בן אדמון ערמות סדורות של מה שנראה ככריות או מושבים מרופדים בגבהים שונים, כמו שדה אסטלות קבורה, טוטמים של ריהוט שאולף לצורה רבועה אחידה, מאין מודלים של עיר דמיונית בה בנינים רכים ומרופדי.
בעבודות סאונד ווידיאו היא מספרת את סיפור רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר ב-29 בפברואר 1960, רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. שליש מאוכלוסיית העיר נספתה ועמם נמנו כל קרובי משפחתה של בן – אדמון שנותרו במרוקו אחרי עליית סבתה. הצרוף של האובייקטים המרופדים וסדורים, חלקם “חוצים” קירות, הסאונד והמסדרון המוארך עם הצבע שאמור להרגיע אך מקרין שיבוש עמוק הופך את המיצב לאפקטיבי מאד. בן אדמון הצליחה ליצור תחושה פיזית של חיפוש, אך גם של ריחוק. הצופים מוקפים בזיכרון, הולכים בין הערמות כמי שתרים אחר סימנים שיסבירו התרחשות שנשארת סתומה, סדורה בערימות המכתיבות מקצב תנועה מקוטע בחלל.
המחזור הנוכחי הוא האחרון ללמוד בבניין ברחוב סלמה 60. הבניין עתיד להפוך לפרויקט מגורים. חלק מהסטודנטים ניצלו את האפשרות ליצירת שינויים קיצוניים בחלל\ וכך בעבודה “אורבורוס” קדח ליאור תמים חור בין הקומה השנייה,
בה התערוכה, לקומה שמתחתיה ויצר מאין תיבת תהודה. הסאונד הבוקע ממה שנראה כמו ירידה למרתף חשוך, למקום מסתור, הוא צירופים רנדומליים של שמות עצם ושמות תואר אותם כאילו מלהגת בטן האדמה, כמהדהדת את חוסר ההיגיון המתגלה שוב ושוב על פניה. ויברציות מחזקות את ההרגשה של אפוקליפסה קרבה ששולטת בקובייה הלבנה שנבנתה סביב החור השחור. דימוי של חור שחור מתורגם כאן לצורה: העיגול במרכז החלל מקבל איכות כשל מסה כבדה שהאור בה נבלע והוא יונק את החיות מסביבתו . שם העבודה מתייחס לסמל הנחש או דקרון שזנבו בפיו , סמל מצרי עתיק שאומץ גם על ידי יונג. העבודה, עשויה היטב, מרשימה . היא מתקשרת לעבודות של אניש קאפור ומייק נלסון אך בהחלט יוצרת ציפייה לראות עבודות נוספות של תמים.
“כל הדברים שרציתי שתהיה” של נטע האוזר עוסק בבניין בצלאל. העבודה שנמצאת בתוך הבניין עם גופי תאורה גדולים שנראים כמו עמודי רפאים שקועים בקיר, על חזיתו עם משטחי דיקט וכמודל העומד בחלון הפונה לרחוב. היא מעצימה את קלידוסקופ הדעיכה – התפרקות – בנייה ששכיחים בתל אביב – עם איטומי דיקט על חלונות בבניין לצד מודל לבניין חדש, רגע מעבר שהוא כמפרק בגוף הזמן.
עוד עבודה מרתקת היא עבודת הווידאו “ניצחון השמש העולה” של דניאלה מרוז. מרוז מתייחסת לתולדות המאה העשרים – למשטרים פשיסטיים ובמיוחד לנאציזם ולקומוניזם וכן לתנועות המודרניות שלא פעם התעוותו אידאולוגית. בסרט
שמראה מה שנראה כמשחקי אולימפיאדה שהשתבשה שחקנים לבושים במדים שמאזכרים תלבושות בתאטרון האוונגרדי של מלבייץ או אוסקר שלמר מופיעים, מתחרים בחלל שאינו נענה לחוקי הכבידה , חלקי גוף אחדים מוגדלים, מועצמים והאזכור של אמירות על עיצוב אדם חדש, על יצירת אדם – על (אוברמנש) מקבלים תרגום גרוטסקי. ההתייחסות לסרטי לני ריפנשטל שעיצבה את הדימוי העצמי הנאצי ב “ניצחון הרצון” ו”אולימפיה” ברור, וזאת לצד רמיזות ל”ניצחון על השמש” של מלבייץ ולדימויי של סטלין (או כל רודן אחר) כשמש העמים. לצד אלו תחושת הקליפה שיש על הדימויים מעלה על הדעת את העבודות של מת’יו בארני או כריסטינה הופר. צרוף הקצביות, וההומור הגרוטסקי -אסתטי המושחז מצוין.
“קונסומה” האפלה של שחר אפק נועזת באופן בו היא עוסקת בגוף כחומר ונוגעת בשאלות מוות ומטמורפוזה, ובפרימת הדיכוטומיה בין חי לצומח וחי ודומם. אפק ייצר ״קונסומה״ המכיל 23 רכיבים כמספר הכרומוזומים בגנום האנושי, וחד עם נוזל מעגבניות. הנוזל מוזרם במערכת המזכירה מערכת עירוי דם על פסל ברונזה דמוי לשון ההולך ומתחמצן, הולך ומשתנה מתכלה.
עוד בולטות “ערב- סאט” עבודת טלוויזיות וצלחות לווין של חנא קובטי (בהשפעה ניכרת של נאם גון פייק ); המיצב הנבון של רועי כהן שעוסק בסמלי ישראליות וכולל רגעים מלוטשים כמו הקרנת שיר מחריד של אוהדי בית”ר ירושלים שוויברציות ממנו מניעות גרגרי חומוס במגש מתכת; עבודות הצילום – אובייקטים של מתי אלמליח, המביט על מורשתו הצפון אפריקאית מתוך ההווה ויוצר התבוננות עמוקה בדיוקנאות וזיכרון הרבה מעבר לשאלת מוצא זה או אחר; המיצב של אברהם הרוש, ערמת קוביות בטון המשמש לבדיקת איכות ועוצמת החומר ומטרונום קפוא גם הוא מהעבודות שיישארו בזיכרון מתערוכת הבוגרים.
הרשמה לניוזלטר הפרסומי השבועי של “החלון” בנושאי אמנות, אירועים ותערוכות חדשות www.smadarsheffi.com/?p=925 (הרישום נפרד מהרישום לבלוג)
סיור ספטמבר לביאנלה באיסטנבול – SOLD OUT
סיור ערב בתל – אביב עם דר’ סמדר שפי
ביקור בתערוכת בוגרי התואר השני לאמנות בבצלאל
וביקור בסטודיו גבי קריכלי
יום רביעי, 22 מאי 2019 , 20:30 – 18:00
להרשמה שילחו Whatsapp ל 0507431106 עם כתובת אימייל שלכן/ם
הדרכות פרטיות לנוסעים עצמאיים לוונציה –
התאמת מסלול אישי כך שתוציאו את המיטב מהשפע האדיר המוצג בוונציה . ההדרכה עם מצגת ומפות . לתיאום, פרטים ומחיר תתקשרו או שילחו Whatsapp ל 0507431106
עקבו אחרי באינסטגרם https://www.instagram.com/smadarsheffi/
Bezalel MFA Graduates’ 2019
The Bezalel MFA Graduates’ exhibition is a good one, with several excellent works. It is a promising opening to the graduation season with its many shows, setting a very high bar.
Most of the works on view are installations. The Hallway, by Dganit Ben Admon, is the most complete work, and the one that stands out the most.
Ben Admon transformed a hallway into a strange, threatening, penetrating site of memory. She what look like pillows or upholstered seats of differing thicknesses in orderly stacks, creating a field similar to burial stelas, totems of furniture trained into a uniform square form. In sound and video works, she retells the story of the earthquake that struck Agadir on February 29, 1960 — the most severe earthquake in Morocco’s history. One third of the population perished, including all of Ben Admon’s relatives remaining in Morocco after her grandmother immigrated to Israel.
The current graduating class is the last to study in the building at 60 Salameh, soon to be turned into a residential project. Some of the students took advantage of the opportunity to make extreme changes in the space. For example, in Ouroboros, Lior Tamim drilled a hole between the second floor hosting the exhibition and the floor underneath, creating a kind of resonance box. Its vibrations reinforce the feeling of an impending apocalypse overtaking the white cube constructed around the black hole.
Another fascinating artwork is the video Victory of the Rising Sun by Daniella Meroz, who refers to the history of the 20th century, with its dictatorships, Fascist regimes, especially Nazism and Communism, as well as modern regimes that frequently pervert ideologies. Her references to Leni Riefenstahl’s films Triumph of the Will and Olympia are clear, but there are also hints at Victory over the Sun by Malevich and the image of Stalin (and all dictators) as the “sun of the people.” This is a rhythmic, interesting work with sharpened, grotesque humor.
Other outstanding works are Arab-Sat by Hana Qubty comprised of a television and satellite dishes (with the obvious influence of Nam June Paik); Roy Cohen’s intelligent installation engaging in symbols of Israeli-ness;
Mati Elmaliach’s photographic works, interrogating his North African heritage; Avraham Harush’s installation of piles of concrete cubes used in quality control. The intensity of the latter’s material and the frozen metronome are also works which will remain in my memory.