“כשהבית לא מאפשר להישאר – הגירה באמנות עכשווית” המוצגת ב ICA בבוסטון היא חלק מגל התערוכות בנושאי הגירה המוצגות כעת כתגובה למספר חסר התקדים של כ 70 מיליון אנשים (לפי הערכת האו”ם שיש המתיחסים אליה כשמרנית) המצויים כעת במצבי הגירה ופליטות שונים. היות ומדובר בנושא רגיש ,שככלל עולם האמנות סימפטי כלפיו, הוא הפך לנושא שעבודות שעוסקות בו נהנות ממעין חסינות לביקורת עניינית. עוצמתה של התערוכה ב ICA נובעת מהבחירה המדויקת בעבודות שכמעט כולן מורכבות ואינן בבחינת העתקת דיווח חדשותי לכותלי המוזיאון.
הספריה האמריקאית The American Library מיצב של ינקה שוניברי מ 2018 שהותאם ICA נועלת את התערוכה והיא אחת העבודות המרשימות ביותר שיצר בשנים האחרונות. העיסוק של שוניברי בקולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם מתורגם כבר שנים לעבודות מרהיבות, לעיתים קרובות טורדות ונחרטות בזיכרון. כאן הוא יצר 6000 ספרים כרוכים בבדים צבעוניים אפריקאים-לכאורה כשעל שדרות הספרים , באותיות מוזהבות, מוטבע שם של אדם, מדור ראשון או דור שני של “ההגירה הגדולה” The Great Migration, ההגירה של כששה מיליון שחורים מדרום ארה”ב למזרח ומערב המדינה בין שנות העשרה של המאה הקודמת ועד לשנות ה 70. ההגירה, שמוגדרת היום יותר ויותר כמנוסה מטרור לבן, נבעה מהגזענות והאפליה גזעית הממוסדת ששבה והתבססה בדרום ארה”ב באותן שנים עד ההצלחה היחסית של התנועה לזכויות האזרח .
במרכז הספריה ניצבות עמדות מחשב שמאפשרות לקרוא סיפורי הגירה/בריחה ולהוסיף סיפורים והיסטוריות משפחתיות. הנחת המוצא של העבודה היא שהגירה, מעבר, מהווה חיזוק לחברה המקבלת מהגרים וזאת בניגוד לגישות רווחות, בדרך כלל רוויות גזענות, הרואות במהגרים עול (או בניסוח מעודן פחות “סרטן”).
שונברי כרך את הספרים בבדים שהפכו לסימן ההיכר המזוהה שלו. במקור יוצרו בדים בהדפסי שעווה, באטיק, באינדונזיה. הקולוניאליסטים ההולנדים אימצו את הדגמים ויצרו גרסאות תעשייתיות שיוצרו בהולנד באנגליה ויוצאו לקולניות באפריקה, מעגל ניצול קפיטליסטי קולוניאלי אופייני למדי. בהיפוך אירוני הם הפכו בשנות ה 60 של המאה הקודמת לסימן גאווה בזהות האפריקאית הפוסט-קולוניאלית.
אי-אפשר שלא לחשוב על העבודה של שוניברי בהקשר לעבודות הספריות הקשורות ליהודים : “הספרייה הריקה” של מיכה אולמן מ 1995 בככר בבל בברלין במקום בו נערכה שרפת הספרים הגדולה בברלין (כמוה התרחשורבות ברחבי גרמניה) והאנדרטה ליהודים האוסטריים שנרצחו בשואה אותה יצרה ריצל וויטרד הבריטית Rachel Whiteread ונחנכה בשנת 2000 . וויטרד יצרה ספריה “הפוכה ” בה שדרות הספרים מוסתרות והם אנונימיים כרבים מהנרצחים. פרויקט הספרייה “תהילים” של אדמונד דה ואל Edmund de Waal שהוצג בוונציה במקביל לביאנלה של 2019 מתקשר גם הוא. לצד עבודות פורצלן שהוצגו בבית הכנסת בגטו בוונציה יצר דה ואל ספריות מפורצלן ובהם אלפים ספרים של מחברים שהיגרו או גלו ממולדתם, כולם בתרגום ולא בשפות המקור שהוצגו Ateneo Veneto. דה ואל התייחס לספריה השדודה, האבודה , של סבו שהוחרמה בווינה זמן קצר אחרי האנשלוס ב 1938 לספריות רבות נוספות של יהודים ובנושאים יהודים שנהרסו במלה”ע השנייה ולספריות אבודות כסמני שקיעה תרבותית לאורך ההיסטוריה.
העיצוב של הזיכרון האפרואמריקאי כספריה, כעת, שעה שספריות משנות פניהן בהתייחס לאמצעים הדיגיטליים לשימור
ידע ממשיך כיוונים קיימים של כינון הזיכרון של שחורים כלוקחים חלק בהיסטוריה של יצירה ותרבות ממנה הודרו. בדומה לקליפ של ביונסה וגיי.זיי beyonce and jay z לובר או לסדרת ציורים בנושא פרשים שחורים של קהינדה ווילי, Kehinde Wiley גם כאן יש מקום להתבונן ולהרהר על אימוץ נרטיב התרבות של הזרם המרכזי, תוך יצירת מקום לאנשים שחורים בתוך מסגרת זו. ההצעה של שוניברי, בדיוק כמו של ביונסה או ווילי, היא הרבה פחות רדיקלית אפוא ממה שנדמה תחילה.
Curators Ruth Erickson, Eva Respini, Barbara Lee .
שני סיורי עומק חד פעמיים עם ד”ר סמדר שפי
PHOTO IS:RAEL פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-7 2019 תל – אביב
יום שלישי, 3 דצמבר 2019, 20:00 – 17:30
הביאנלה הארצית השביעית לרישום רשמים VII – קו פעולה ירושלים
יום שישי, 6 דצמבר 2019, 10:00 – 13:00
לפרטים והרשמה שלחו הודעת וואטסאפ עם כתובת אימייל לסמדר 0507431106
When Home Won’t Let You Stay: Migration through Contemporary Art
The current exhibition at the ICA, Boston is one exhibition in the current wave of shows engaged in the theme of immigration in response to the unprecedented 70 million people (as estimated by the UN, which many call conservative) immigrants and refugees in various stages of migration. This is a sensitive issue to which the art world is sympathetic; works on the theme seem to have enjoyed a kind of immunity to pointed criticism. The power of the ICA exhibition lies in its choice of works, all of which are complex and unlike newsflashes hung on a wall.
The American Library wall, a commissioned site-specific work by Yinka Shonibare, and one of his most impressive works of the past few years, closes the exhibition. Shonibare’s engagement in colonialism and post-colonialism has, for years, been translated into splendid works, very often troubling, and remaining in one’s memory. Here at the ICA, he made 6,000 books wrapped in “African” print cloth, with golden lettering on their spines spelling out names from the first or second generation of the “Great Migration” of about 6 million African Americans from the deep South to the American East and West between World War I and the 1970s. Migration of African Americans, now defined more and more as the flight from white terrorism, arose from the institutionalized racism and prejudice that became entrenched in the South until the relative success of the Civil Rights Movement.
At the center of the Library are computer stations at which one can read stories of migration/flight and add historical and family stories. The underlying assumption of the work is that immigration and transitions reinforce the society that accepts migrants, in contrast to commonly-held prejudiced views of immigrants as a burden on society (or a “cancer”).
Shonibare bound the books in fabric that has become his signature. Patterns of this kind originated in Indonesian batik printing, and were then appropriated by Dutch colonialists who manufactured the textiles in Holland and England, and exported them to their colonies in Africa. This capitalist colonial cycle of exploitation was very typical. In an ironic twist, they became during the 1960s a sign of pride in post-colonial African identity.
One cannot view Shonibare’s work without recalling works addressing libraries associated with Jewish subject matter: Micha Ullman’s Empty Library (1995) installed in the Babelplatz in Berlin, site of the Nazis’ book burning (among other locations in Germany), and the memorial to Austrian Jews murdered in the Shoah by Rachel Whiteread (2000) – an inside-out library in which the spines are concealed making the books anonymous like so many of the murdered; or Edmund de Waal’s “Library of Exile” shown in Venice as part of the exhibit “Psalm” coinciding with the 2019 Biennale. Alongside porcelain works exhibited in the synagogue in the ghetto in Venice, de Waal made porcelain libraries holding thousands of books by authors who emigrated or were exiled from their homelands, all in translation instead of original language, exhibited at the Ateneo Veneto. De Waal referenced his grandfather’s plundered, lost library, confiscated in Vienna a short time after the 1938 Anschluss as well as numerous libraries belonging to Jews and on Jewish subjects destroyed in the Second World War, and other lost libraries as signifiers of the decline of culture throughout history.
Shaping African American memory as a library at a time when libraries are changing to become digital data centers for preserving knowledge, continues existing trends of establishing the memory of Blacks as participants in the history of art-making and culture from which they were hitherto excluded. Similar to Beyoncé and Jay-Z’s clip at the Louvre, or Kehinde Wiley’s series of paintings depicting African Americans as famous equestrian paintings, here, too, is a place in which to contemplate the appropriation of the culture narrative of the mainstream, while creating a place for Black artists in this framework. Shonibare’s proposal, exactly like that of Beyoncé or Wiley’s, is therefore much less radical than it seemed to be at first.
