כמעט לא ניתן לגשר בין ההאדרה העצמית, הסופרלטיבים ברשתות החברתיות ומסת העבודות הבינוניות, במקרה הטוב, שמהווה את הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 . מבין כמאתיים חמישים העבודות המוצגות (הנתון המספרי שמפרסם המוזיאון) ישנן אחדות שהן טובות, ודגש על האחדות. חלק ניכר מהעבודות של אמנים טובים הן מהחלשות ביותר שהציגו, אחרות סובלות מהצבה פוגמת והרוב כאמור פשוט בינוני. לרגעים נדמה שחיפשו, וגם מצאו, הכלאה מושלמת של יריד אמנות שאינו מחויב לקו אוצרותי ותערוכת בוגרי תואר ראשון של האקדמיות הגדולות בארץ (בשנה נעדרת כוכבים).
שורש הבעיה המתגלה בתערוכה, ובעיני היא מגלמת בעיות אחדות, נעוץ בקונצפט שנדמה שנכתב בידי משרד יחסי ציבור. צריך לקרוא שוב ושוב את השורה המופיעה בכל אחת מהחוברות המתווה מסלול למבקרים ובווריאציות שונות בטקסט הקיר וההודעה לעיתונות ” הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020 מפגישה לראשונה את תחומי הקראפט והעיצוב השונים, כשהם שזורים זה בזה בחללים שונים ברחבי המוזיאון לרבות תצוגות הקבע ושטחי החוץ”. מפגישה לראשונה ??? בשנת 2020 ?? כבר מסוף המאה ה 19 תנועות ובהן הססציון הווינאי, ה Arts and Crafts הבריטי- סקוטי ורבות נוספות חרטו על דיגלן את המפגש בין אומנויות והקרדו של מוסדות כמו הבאוהאוס הצהיר זאת שוב ושוב. מספר התערוכות בהם מוצגים יחד תחומי העיצוב השונים, ולעיתים קרובות מאד גם אם מה שמכונה אמנות יפה, רב כל כך שאין טעם להתחיל ולמנות אותן. על חידוש אין מה לדבר כלל וגם בקנה מידה מקומי (ומידה גדושה של סלחנות) קשה לראות איך ניתן לכתוב טקסט שכזה אחרי 1980 לכל המאוחר.
כתמיד חולשת הקונצפציה הייתה נדחקת לקרן זווית ומשתכחת לו העבודות, בכל דיסציפלינה שהיא, היו טובות וזה כאמור לא המקרה.
ההצבה במרכז רוטשילד, החלל בו מוצע לצופות ולצופים להתחיל, הוא קלישאת ה”אמנותי” בהתגלמותה: קירות בחום אדמדם (אכן צבע מיוחד) ותאורה לא מספקת. העבודות מוצבות בצפיפות המעוררת את השאלה האם לכך הייתה הכוונה ב”שזורים זה בזה” שמופיע במשפט ה”מפגישה לראשונה”. לצד אופנוע מזכוכית צהובה, אובייקט שהפשטנות שלו מקוממת ממש (גבריות/שבירות/כוחנות/מיתוס) יש שלל עבודות מטקסטיל עם אמירות פוליטיות של אמצע הדרך, אין ספור עבודות קרמיקה הנסובות סביב התפרקות ומשחקי מילים מביכים כמו “שמש/אמש”. עצוב לראות אמנית כמו חנאן אבו חוסיין שמציגה עבודה של שכפול נעלים בקרמיקה. העבודה שמזכירה שלא בטובתה שלל עבודות מערמות הנעליים של יהושוע נוישטיין בשנות ה 70 ועד מצבת הנעלים על גדות הדנובה בבודפשט מבלי שתוסיף לשפת הסמל ולא כלום. הנעליים כך נכתב”מיצגות השקפה פטריארכלית של אלימות ותוקפנות כפי נשים”. הבעיה היא שאין די במטרה טובה להפוך עבודה לכזו.
המרחק בין הטקסט הפרשני ,לעבודות עצמן מעורר יותר מאי נוחות. כך, על פספס זכוכית חביב, שנעשה לפי צילומי טלוויזיה בזמן מבצע צבאי נכתב שהן “מבקשות מהצופה לפענח את הדנ”א של היצירה ובאמצעותה את הקיום הישראלי” לא פחות – היצירה והקיום הישראלי.
בצפיפות ובתאורה החלשה נבלעות עבודות מעניינות כמו שטיח האבן של מעין שחר מאבני טוף שנאספו באתרים ציבוריים , מיצב רישום וקרמיקה של מורן קליגר, “העוגה” מיצב של רונית ברנגה ,”שמיכה ליחיד” ממעטפות נייר של טובה לוטן שמשווע לתאורה הולמת, עבודות נייר ורקמה יפות של פריד אבו שקרה, וקרמיקה של פוגי נעים שהאבסורדיות שלה מעניינת.
אחרי מרכז רוטשילד ( כולל קומת הכניסה החלשה כל כך שלא אתייחס אליה) הביאנלה משתפרת. בביתנים שבהם תצוגות קבע העבודות העכשוויות משולבות בהן לעיתים באופן מוצלח ולרוב לא בצרימה. בביתן “אדם ועמלו” עבודות קרמיקה יפות של גילי אילן ונדב ראוכוורגר. “לשה” ,וידיאו של טל דיין ורחל מנשה דור, מקביל גוף ועבודה בקרמיקה, הקבלה שכיחה של גוף כחומר(או בניסוח אחר “אדם- אדמה”). ולמרות שהוא יפה ,חסר בו ליטוש שהיה הופך אותו לטוב. חבל שרישומי תכשיט וצמחים מצוינים של אסתר כהן נתלו כאנך כך שלא ניתן להבחין בכך שהיא מציירת רביד בחלקים.
מבין עבודות החוץ בולט “קן רקיע” , מיצב משרביות של אבנר שר. שר מדבר על פנים וחוץ, נראות וחשיפה ועל השינוי הסביביתי המתרחש למול עינינו. הוא משתמש בסימני הדתות האברהמיות לניסוח אמירה על הכוחות המפעפעים מתחת לשינוי, מתחת למעטה העכשוויות של קו הרקיע החדש.
בביתן הזכוכית ריכוז עבודות שמרכך בחלקו את תחושת הבליל המוחמץ שיש בחלקים אחרים. כאן מוצג קטע מפרויקט הגמר היפה של סיון פאיס “בשלות” שהוצג בתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ 2019 . (אף כי חבל שפאיס אינה מציגה עבודה חדשה) . ליאת סגל מציגה את העבודה “לא מוצק, לא נוזל” שהוצגה לאחרונה במשכן האמנים בהרצליה. זו עבודה מרתקת שבדומה לעבודה “לשה” חסר לה חידוד כידי להפוך אותה ליותר מיפה. החלל המכונה גלריה המגדל מוצלח יחסית עם “בדותא” , מיצב וידיאו של תמר שפר שיוצרת עולמות זעירים בצינורות קרטון ומתייחסת למסורת ארוכה של מיניאטורות כזירה ליצרת אלטרנטיבה ואידאליזציה של המציאות . מנורה של דניאל פלדהקר מנורות פלורסנט וחוטי חשמל היא בעלת כוח אך גם מעין ספק, מהלכת בין החלטי ומתבלט מה שהופך אותה לאחת העבודות הטובות, המפתיעות ,המעטות שנותרות בזיכרון.
שתי התערבויות בתוך תערוכת הקבע, של הילה עמרם ושל שחר קורנבליט הפוכות זו מזו ושתיהן מוצלחות . הילה עמרם, בעבודה שמעלה על הדעת עבודות של חיים סטינבק (ואולי גם מיכאל דרוקס) מכניסה חומרי ניקוי וכדורים בוורוד בזוקה בין כלי זכוכית עתיקים בצבעים מרהיבים ומדגישה ניגודים תוך תהיה על שאלות של “טעם”. שחר קורנבליט בעבודות עדינות ויפות, בעיקר עבודות הנייר התפרות מדבר באופן פואטי על זמן ושבירות.
יפות במיוחד הן עבודות של דילן בראמס המתעד בצילום ניסיונות ליצור כד שמן ונציאני מסורתי. בראמס כמו לוכד את רוח הכד, או אולי הופך את המרדף אחר מסורת למרדף אחר רוח העבר שחמקמקה כמו עשן.
כאן גם מוצגות בקומה העליונה תערוכה של סטודנטים לתואר שני בעיצוב תעשייתי שאצרו תומר ספיר ומאיה בן דוד אלגנטית יותר מחלקים רבים בתערוכה הכללית אך מה שניתן לומר הוא שכאן התחושה הסטודנטיאלית הולמת כמובן לציפיות (אף מעבר לשאלות תקציב ויח”צ, הלהיטות להציג סטודנטים לצד אמנים לא ברורה).
הביאנלה לאמנות ועיצוב היא תערוכה בינונית עם כמה עבודות טובות שלא נטלה סיכונים ומצטיינת בשמרנות. כמות האמנים והמיקום הנוח מבטיח לה קהל גדול. למרות ההתהדרות בחדשנות הביאנלה ממשיכה במידה רבה מאד את הביאנלות לקרמיקה שנערכו במוזיאון מאז תחילת שנות האלפיים בהיקף משתתפים קטן , ואולי נכון, יותר.מה שמת ואר כ”מחבר את כל התחומים, ופורץ את גבולות החומר” הוא חלק מהרב תחומיות שהפך כבר לפני שני עשורים ויותר לזרם המרכזי . אשר ל”פורץ את גבולות החומר” לא נותר אלא לתהות למה הכוונה . ואם כבר תהיות – בטקסטים הרבים והחוזרים נכתב “העבודות מנכיחות חומרי גלם פיזיים ורעיוניים הנקשרים למרחב התרבותי, המקומי והגלובלי”. למען האמת, טרם נתקלתי בעבודה שאינה מנכיחה חומרי גלם פיזיים ורעיוניים.
סמנכ”לית ואוצרת ראשית מוז”א, ומייסדת הביאנלה: ד”ר דבי הרשמן
אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער
אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוז”א – מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
8 יוני 2020 יום שני – 19:30
ביקורת הגזענות באמנות אמריקאית
האמנות האמריקאית עוסקת בביקורת הגזענות כנושא מרכזי. אמנים משובחים כמו קארה ווקר, קהינדה ווילי , גלן ליג’ון, מארק ברדפורד ורבים נוספים יצרו סביב הנושא עבודות שהן מסע לתוך האופי האנושי וההיסטוריה ויוצרות רגעים מעוררי השראה כשם שהם מאתגרים אינטלקטואלית.
15 יוני 2020 יום שני – 19:30
Yayoi Kusama
אמנית מרתקת שמפתחת לאורך למעל מ70 השנים האחרונות שפה חזותית משל עצמה. המעברים שלה בין מזרח ומערב, בין מה שנחשב לשפוי למקוטלג כשיגעון מרהיבים. האמנות של קאוסמה מקסימה, טורדת, מערערת מציעה אלכימיה של המציאות לזהב האשליה. אחת ויחידה.
תשלום
אורך המפגש כשעה ורבע . המחיר להרצאה 70 ₪
תשלום ב BIT , PAY ,PAYPAL
להרשמה שלחו אישור תשלום עם טלפון וכתובת אימייל שלכם ל WhatsApp 0507431106
סיורי קיץ מיוחדים החל מ 7 יולי – לפרטים שלחו ל WhatsApp 0507431106
The First Tel Aviv Crafts and Design Biennale, MUSA, the Eretz Israel Museum
There is an unbridgeable gulf between the self-glorification and social media’s superlatives with the mass of mediocre works (at best) constituting the First Tel Aviv Crafts and Design Biennale 2020. Out of the approximately 250 works on view there are a few that are good. Even works by good artist suffer from faulty display. It seems that the Biennale sought and found the perfect hybrid between the Fresh Paint Contemporary Art Fair and the BFA graduate exhibitions in Israel’s leading art academies in a year without “stars.”
The root of the problem reveals itself in the exhibition, embodying several issues which seem to have originated in a concept written by a PR firm. The statement which appears in several booklets, wall texts, and PR handouts, claim that this innovative project “brings together, for the first time, different aspects of craft, craft-based art and design.” Since the end of the 19th century, movements such as the Vienna Secession, the British/Scots Arts and Crafts movement and many others have promoted the integration of the arts. The credo of institutions such as the Bauhaus constantly repeated this declaration. The list of exhibitions integrating works from various design fields with fine art is so long it is useless to mention them. The weakness of the curatorial concept would have been if the works, no matter in which discipline, were good, but this is not the case.
(photo Ronit Baranga )
The installation in the Rothschild Center, the space recommended for beginning the tour, is the embodiment of clichéd “artiness,” with reddish-brown walls and insufficient lighting. The hanging is dense, raising the question of whether this was the intention of the promised “integration” of the works. Alongside a yellow glass motorcycle, an enraging, simplistic object (manhood/fragility/power/myth), are numerous textile works with mainstream political slogans, ceramic works too numerous to count about decay. I was sad to see that an interesting artist such as Hanan Abu Hussein is exhibiting a work with replicated ceramic shoes, as it reminds me of many other works with shoes, from Neustein’s heaps of shoes from the ‘70s, to the monument in Budapest on the banks of the Danube. The accompanying text states that they represent “a patriarchal viewpoint of violence and aggression towards women.” The problem is that good intentions do not suffice to make a work into a good one.
There is a huge gap between the artistic intention, as stated on labels, and the works themselves. The label of a nice glass mosaic inspired by television footage of a military campaign states that the work “invites the viewer to decode the artwork’s DNA and through it Israeli condition.” Interesting works are swallowed up by the crowded hanging and weak lighting, such as Maayan Shahar’s carpet of tufa rocks gathered from public sites, Moran Kliger’s drawing and ceramic installation, the installation The Cake by Ronit Baranga; Tova Lotan’s Single Blanket of paper envelopes, crying out for proper lighting; Farid Abu Shakra’s lovely embroidered paper works; and Fugi Naim’s ceramic pieces with their interesting absurdity.
After the display in the Rothschild Center, the Biennale improves. In the pavilions with the permanent collections, the contemporary works are often successfully integrated. The Mand and His Work Center is the venue for lovely ceramic works by Gily Ilan and Nadav Rauchwerger; Kneads, a video by Tal Dayan and Rachel Menashe Dor parallels the work in ceramics, but it lacks the polish that would improve it. It is a pity that Esther Cohen’s excellent drawings of a piece of jewelry and plants were hung vertically, so that it is hard to see that she was drawing a necklace in sections.
Avner Sher’s installation of mashrabiyas, Skyline, stands out among the outdoor works. Sher engages in exterior/interior, visibility/exposure, and the change taking place right before us. He uses the symbols of the three Abrahamic faiths to formulate a statement about the forces bubbling up underneath the change, underneath the contemporary shell of the new skyline.
The Glass Pavilion features a collection of works that are better: Sivan Pais’s lovely graduation project, Ripeness, exhibited at the Bezalel Graduates’ Exhibition in the summer of 2019. I thought it was a pity she didn’t exhibit a new work. Liat Segal’s piece Neither solid, nor liquid, recently exhibited at the Artists’ Residence Herzliya is a fascinating work which like Kneads, lacks the sharpness that would make it more than just beautiful. The Tower Gallery space is relatively successful with Make-Belief, Tamar Sheaffer’s video installation creating miniature worlds in cardboard tubes, referring to the long tradition of miniatures, as alternative and idealization of reality.
The two interventions in the permanent exhibition, by Hila Amram and Shahar Kornblit, are both opposites and successful. Amram, in a work that brings to mind Haim Steinbach (and perhaps also Michael Druks), introduces cleaning materials and Bazooka-pink balls between ancient glass vessels in breathtaking colors, introducing contrasts while contemplating issues of “taste.” Shahar Kornblit, in delicate, lovely works, mainly sewn paper, speaks poetically about time and the ephemeral.. Especially beautiful are works by Dylan Brams, photographs documenting attempts to create a traditional Venetian oil jug. Brams seems to capture the jug’s spirit, or perhaps transforms the pursuit of tradition into a ghost hunt of a past as elusive as smoke.
The upper floor also holds works by Master’s Degree students in Industrial Design, curated by Tomer Sapir and Maya Ben Dor. It is more elegant than many sections of the general exhibition, but what I can say is that the “student” feeling is what is expected, although I find the passion to exhibit student works alongside of practicing designers is not clear to me.
The Biennale is a mediocre exhibition with some good works but it took no risks and its conservatism is evident. The number of artists and convenient location ensures a large audience. Yet despite its proclamations of innovation, the Biennale greatly continues the tradition of the Biennale of Israeli Ceramics held at the Museum since the early 2000s, with a smaller number of participants. Perhaps that is a more correct approach.
The Biennale describes itself as a “combined presentation of crafts and design” breaking down material boundaries, based on a multidisciplinary approach that has become the mainstream at least two decades ago. As for “breaking down material boundaries,” the meaning is unclear. The texts repeat the claim that the works make present physical and philosophical properties associated with the local and global cultural space. (I have yet to encounter an artwork that fails to make present material and philosophical properties).
MUSA-Eretz Israel Museum, Ramat Aviv
Dr. Debby Hershman, Deputy CEO and Chief Curator, MUSA-Eretz Israel Museum
Chief Curators of the Biennale: Henrietta Eliezer–Brunner and Yuval Saar, together with deputy curators Merav Rahat, Nir Harmat and Liora Rosin.
