English follows Hebrew
דוק של עייפות משוך על תערוכת הגמר של בוגרי בית-הספר לאמנות רב-תחומית בשנקר. אפשר לזקוף זאת לשנה קשה– מבעיות פיזיות בבניין הפקולטה ועד ,כמובן, לקורונה, אך הדבר לא ישנה את העבודה שמדובר בתערוכה חלשה במיוחד.
ריבוי הציור הסתמי והרע בולט באופן שלא נותר אלא לתהות מה גורם לכזו כמות של עשיה מדשדשת. המחשבה שחוזרת ועולה היא שלו הייתה טובת הסטודנטים/ות השיקול היחיד של המחלקה (ולא תקציבה) יתכן והיה מוצע לחלקם לבחון מסלול קריירה שונה.
בין הפרויקטים המבטיחים, הספורים, אפשר למנות את פרויקט הצילום השאפתני, של תום אריאל ונתנאל הוקי. הם בו צילמו כלי רכב ומכונות נטושות בחשיפות ארוכות יחסית במצלמת סטילס בפורמט גדול ובתאורה דרמטית. התוצאות מרהיבות. אלו עבודות שגודלן מוצדק – הן מהוות שדה בו נודד מבט הצופים כשתחושת הזמן בהן מוכפלת ומשתקפת בתוך עצמה בין רגע גילוי וקריאה של הדימוי לזמן החשיפה צילומי הארוך , ואותות הזמן הניכרים היטב במושאי הצילום ממטוס ועד עגור וסירה. האובייקטים מונחים בקטיפה של לילה, מוארים באור יקרות ונשארים בכל זאת כלים שהשתבש תפקודם, ששעון פירוקם והתפוגגותם כבר רץ לאחור בסבך הזמנים שבצילום. החלל הופך למיצב, לאנסמבל חזותי, בו העבודות מחזקות זו את זו ,פרקים בדרמה שפרטיה התעמעמו אבל הגעש שלה נוכח . אפשר לחשוב על המכונות ,על חוסר שייכותן המוחלט לסביבתן כמו על אותה ספינת ענק שנגררה בג’ונגלים של האמזונס בסרטו של ורנר הרצוג פיצקרלדו (1982) . יהיה מעניין לעקוב אחר עשיה של אריאל והוקי בעתיד.
חלל המייצבים המורכב של בר לוגסי ואלמוג גבריאלי, עתיר פרטים שנגלים במבט מושהה. במבט ראשון בולט בו אפריז פלסטלינה וגרילים של תנורי חימום המקיף את רום הקירות. המייצב , על חלקיו השונים, הוא מופע מרשים של משחקיות, ביטחון וגם תהיה והבנה על חומריות, והנאה מחומריו, שאינן שכיחות . לצד מיצב דיקטים גבוה היוצר את האות אלף גפרורים שמרכיבים שביל אש פוטנציאלי, בצורת מדרגות, הסובבות עמוד אדריכלי מוצג חדר של סופר. החדר מכוסה בדשא סינטטי סגול עם שולחן ועליו מכונת כתיבה. מהמכונה משתלשל דף ארוך של טקסטים הנכתבים במקום ונמשכים על הרצפה. החלל מופקע מהסובב, מוזר ומזמין והאיכות התפאורתית שלו מגבירה את רקימת הסיפור בראשם של צופים/ות החשים כמי שפלשו לחלל פרטי.
הקולאז’ים הצילומיים של דניאל מנו-בלה מעניינים. היא חותכת צילומים לקולאז’ בצבעי שחור לבן כך שמתקבל מעין זרם תודעה חזותי, ( אולי מודחק בשל העדר הצבעוניות?). היא מציגה גם שמלה שעליה דימויים בשחור לבן של אנשים (בשיתוף טניה קליינרמן) השמלה יפה ודומה מאד לשמלה שיצר גיל יפמן לעבודת הווידאו המשותפת שלו עם דב אור-נר והמוצגת בימים אלו ממש בגלריה 8 P . עוד בולטות עבודות הפיסול והמיצב של רוני קים שיצרה חלל מעודן, בלמים ואיזונים בין משרביים מקלקר וחפצים ביתיים שמאזנים זה את זה ויוצרים יקום מוכר זר . עבודת הווידאו של ויקטור היימן שהיגר מאסטוניה בגיל צעיר מרשימה .הוא עוקב אחר סבתו שנותרה באסטוניה ויוצר , בעבודה בשני מסכים, הרהור על ריחוק וקירבה, בדידות וזקנה שהם פרטיקולריים ורוויים היבט פואטי אוניברסלי.
הרצאה שלישית בסדרה:
זהות, התחפשות וסטראוטיפים – חתך עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים בהם שוני ריבנאי, אריק אליהו בוקובזה, מאיה דיקשטיין, רועי רוזן ורבים נוספים.
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
14 ספטמבר 2020 ,יום שני – 20:00
נתבונן אמנים ישראלים המאמצים זהויות, בוחנים סטראוטיפים ומאתגרים אקסיומות תרבותיות חברתיות, ומגדריות .
להרשמה שלחו אישור תשלום וכתובת אימייל ל WhatsApp 0507431106
המחיר להרצאה 75 ₪ . אורך המפגש כשעה ורבע .
תשלום ב PAY , PAYBOX , PAYPAL או בהעברה בנקאית.
לינק למפגש ב ZOOM ישלח לאחר קבלת אישור התשלום, כארבע שעות לפני המפגש .
2020 Graduates of the Department of Multidisciplinary Art, Shenkar College Ramat Gan
A thin layer of fatigue lies over the graduates of Shenkar’s Multidisciplinary Art Department. Perhaps this is due to the very difficult year, from problems in the physical plant of the building to the Corona pandemic (of course). However, this does not change the fact that this exhibit is especially weak.
Most of the obvious “bad” paintings stand out in such a way that makes one wonder what caused such a large quantity of mediocre works. Perhaps if the teachers had the best interest of the students in mind (and not the school’s budget) they would refer some of the graduates to a different career path.
Among the few projects that show promise is the ambitious photography project by Tom Ariel and Nati Hockey. They photographed abandoned vehicles with relatively long exposures in a large-format still camera, with dramatic lighting. The results are breathtaking, and their size is justified. The large scale creates a field in which the viewer’s gaze wanders, with the sense of time doubled and self-reflexive, between the moment of revealing and reading the image and the long exposure time. The marks of time are evident in the subjects, among them an airplane, a crane, and a boat. The brightly illuminated objects appearing against a background of a velvety-black night sky, nevertheless remain tools whose functions were disrupted, their clocks running backwards through the thicket of times embodied in the photograph. The space has become an installation, a visual ensemble in which the works reinforce each other as chapters in a drama whose details became vague but whose fiery emotions are still present. The machines, so absolutely out of place in their surroundings, are similar to the huge riverboat hauled through the Amazon jungle in Werner Herzog’s film Fitzcarraldo (1982). It will be interesting to watch Ariel and Hockey’s future development.
The complex space with the installations by Bar Logasi and Almog Gavrielli is replete with details revealed in a delayed gaze. At first sight, what stands out is a plasticine frieze and grills from a heater surrounding the top of the walls. The multi-part installation is an impressive display of playfulness, self-confidence, and thinking about and understanding about materiality and enjoyment of the materials, qualities not often seen. Near an installation containing tall sheets of plywood forming the letter Alef and matches creating a potential fire path in the shape of stairs surrounding an architectural pillar is “the writer’s room.” The room, covered in purple artificial grass, has a table with a typewriter on it. A long sheet of people with texts written on site curling out of the typewriters falls onto the floor. The room is cut off from its surroundings; strange and inviting, its feeling of being a stage set intensifies the story building up in the minds of viewers who feel that they invaded a private space.
Danielle Mano-bella’s photographic collages are interesting. She cut black-and-white photographs in a way that suggests a kind of visual stream of consciousness (or perhaps repressed consciousness because of the lack of color?). Also on view is a lovely dress printed with b&w photographs of people (in collaboration with Tanya Kleinerman), very similar to the dress made by Gil Yefman for his video in collaboration with Dov Or-Ner currently in P8 Glalery. Roni Kim’s sculptures and installation also stand out, creating a refined space with checks and balances between styrofoam mashrabiyyas and domestic objects. They generate equilibrium between them to create a familiar alien universe.
Victor Hyman’s video is impressive. Heyman, who immigrated from Estonia at a young age, follows his grandmother who remained behind. The two-channel video is a meditation on distance and closeness, loneliness and old age, which are both particular and suffused with a poetic universalism.
