מסעות פנימיים, מישוש דפנות חלל המחשבות ובחינת המרחק שבין הסמוך והיציב למצב של מעבר, של ביניים. כך ניתן לתאר את קרעי הדרך הנפרשים בתערוכתה של יאנה רוטנר “ים הדממה”. בשמונה צילומים מתגלים צמרות עצים, קטעי נוף ימי, נצנוץ אור על סיפון אונייה, ערפל. תוך השהיית המבט בהם, הולכת ומתפתחת דריכות, לצד מודעות לריק, לחלל. מתוך קשב עולה מצלול נסתר.
“4:33″, יצירתו של המלחין ג’ון קייג’, נכתבה לכלי או הרכב, שנוכחים על במה. הם אינם מנגנים דבר במשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. הדממה מתמלאת ברחשי הקהל באולם ובקולות מהחוץ. הקולות, שנתפסים בדרך כלל כרקע, כובשים את הריק וזוכים לשימת לב ומובחנים בחדות. באפור-שחור-תכלכל של הצילומים, המבקשים התבוננות מקרוב, נוצר המרחב לצליל הפנימי, למה שנבלע ומובלע בגעש היומיום. ב”ים הדממה” מתאר ביאליק היעדר ואקום קולי, את האופן בו שתיקה אינה בבחינת שקט:
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;ּ
מֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.
***
הצילום, כמו שירה, הוא דרך עקיפה, מעדנת, מרחיקה-מקרבת להתבוננות בעצמי ובעולם, והדבר עומד בבסיס הזיקה של רוטנר לביאליק. את המילה “מצלמה”, המשמשת אותנו, חידש ביאליק. המילה היא גביש של משמעויות: “צלם”, “צל”, ו”מה” צפונים בה. צלם, מושג מספר בראשית בו נאמר שנברא האדם בצלם האלוהים, היה ציר סביבו התפתח לאורך דורות שיח על היחס בין המטאפיזי והפיזי בישות האנושית. לעיתים קרובות הוא נתפס כנקודת מוצא לאפשרות האנושית להגיע לממד רוחני של קיום.
הצל, אזור שאינו חשוף לאור ישיר, הוא דימוי למה שאינו מרפה, שאורב, לא פחות מכפי שהוא מקום מפלט מחום ואור מסמא. לאמנות חזותית הצל קשור בעבותות. פליניוס (Pliny) הרומי ייחס את המצאת הציור לנערה ששרטטה את צללית פני אהובה כפי שהשתקפה על הקיר לפני שיצא למלחמה כדי לשמר את זכרו. השאלה “מה”, הרהור על משמעות, מלווה תהליכי יצירה כצל.
שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;
כותב ביאליק ומדבר על עומק ועוצמת צבע ועל תחושה של לילה חיצוני ופנימי. השחורים-אפורים בצילומים של רוטנר הם אמנם של אובייקטים ממשיים בעולם, אך קסמם באופן בו הומה בהם תהום העומק של רבדים נסתרים מעין.
***
שמונה עבודות מהוות את הסידרה “ים הדממה” של רוטנר. גודלן הוא מעט יותר מגודלה של גלויה, אמצעי תקשורת שכמעט נעלם בעשורים האחרונים וכבר נכרך סביבו חוט נוסטלגיה. הן צולמו בביקור אחד ביוון, ויש בהן מהלך מתמשך של התבוננות מבחוץ על הסביבה עד כמעט התמזגות עם הטבע העטוף בליל. הדימויים הם סטילס מבודדים מתוך סרט 16 מ”מ. שלא כמו סטילס המצולם ככזה, ושבשבריר השנייה של צילומו אינו נראה לעין הצלם, הדימויים ב”ים דממה” נבחרו מתוך התבוננות חוזרת, בהירה, בסרט צילום בו יש לפני ואחרי. הם מגלמים רגע מדויק מאד, דק מן הדק של הימצאות, נוכחות של קיום.
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
ד”ר סמדר שפי , אוצרת
בית ביאליק| הקומה השנייה, רחוב ביאליק 22 , תל אביב
Hans Haacke
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב, 25 ינואר, 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/c76hoLk8KBHBKjkH9
האקה, אמן גרמני- אמריקאי יוצר מאז שנות ה 60 אמנות שחושפת, לצד ביקורת פוליטית וכחלק ממנה גם את מנגנוני הכוח, המוסדות ומערכות האינטרסים בעולם האמנות. בעבודות שחלקן פואטיות וכולן מושחזות הוא מדבר על אידאולוגיות , כיבוס תדמית, וצבירת השפעה באמצעות תרבות. היסטוריה גרמנית – נאצית , קולוניאליזם וקפיטליזם מנותחים על ידו באמצעים חזותיים באופן מרתק .
Sea of Silence |Yana Rotner
Internal journeys, feeling the inner space of one’s thoughts, examining the distance between the definite and the transitional state of in-between. One may thus describe the fragmented path Yana Rotner unfolds for viewers in her exhibition Sea of Silence. Revealed in eight photographs are treetops, sections of a seascape, light sparkling on the deck of a boat, and fog. As the gaze rests on the photographs, what develops slowly is a tension along with awareness of the void, consciousness of the space. As we listen closely, a hidden sound emerges.
Composer John Cage’s piece, “4:33” was written for a single instrument or an ensemble. The musicians must be present onstage, but for four minutes and thirty-three seconds they do not play a single note. The silence slowly fills with the rustling of the audience in the concert hall and with sounds from beyond its walls. Sounds usually perceived as “background noise” take over the empty space and receive painfully pointed attention. The blacks, whites, and grays of Rotner’s photographs, which demand close observation, create space for the inner sound, for what is swallowed up and overtaken in the bustle of the mundane. Bialik, in his poem “Sea of Silence” states the impossibility of a soundless vacuum, arguing that quiet is not silence:
וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק; | And the entire world falls silent; | |
וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם | And behind the millstone | |
שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק. | The uproar of the brook ceases not. |
***
Photography, like poetry, is a bypass route, refining, distancing, and bringing one closer to contemplation of self and of the world. This is the foundation of Rotner’s link to Bialik’s oeuvre. Bialik was the one who coined the Hebrew word for camera: matzlemah. The word is a conglomerate of several meaningful associations – tzelem (image), tzel (shadow) and mah (what?) are concealed in the word matzlemah. The word tzelem appears in Genesis in the text stating that the human was created in God’s image. This constitutes the axis around which generations of discussants argued about the relationship between the metaphysical and the physical in the human entity, and is often perceived as the point of origin for humanity’s options to reach a spiritual plane of existence.
The shadow (tzel), the zone that is not exposed to direct light, represents that which lurks, that persists, defining a place of refuge from heat and blinding light. In the visual arts, the shadow is closely connected to Pliny, the Roman philosopher who attributed the invention of painting to a young woman who traced the contour of the shadow cast on the wall by her beloved before he went to war, to preserve his memory. The contemplation of meaning embodied in the question “What?” (mah?) clings to the creative processes like a shadow.
שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ, | The blackness of night conquers on and on, | |
מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל; | Assembling shadow after shadow, doubling in size; |
In writing about the blackness of night, Bialik speaks about the depth and intensity of the color and the sensation of external and internal night. Although the blacks and grays in Rotner’s photographs are from the depictions of concrete objects existing in the world, their magic lies in the depth of the concealed layers.
***
Eight artworks constitute Yana Rotner’s series “Sea of Silence.” Each one is slightly larger than a postcard, a means of communication that has almost entirely disappeared over recent decades, now cloaked with an aura of nostalgia. The photographs, taken on a trip to Greece, represent a continuous process of external observation of the environment to the extent of almost merging with nature enveloped in night. The images are from frames isolated from a 16mm film. Unlike stills, in which the split second of each frame at the moment of taking the photograph is invisible to the naked eye, the images in Sea of Silence were selected through repeated, clear-eyed looking at the filmstrip and the frames before and after the chosen image. They embody an extremely precise moment, the slightest slice of time of being in a place and of being present in one’s existence.
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי; לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד– הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי. |
And as the world falls silent,
I shall sit, gazing upon that star of mine; No other world have I but one – The world which is in my heart.
|
Dr. Smadar Sheffi
Curator
The Bialik House Museum | The Second Floor .Bialik St 22, Tel Aviv-Yafo