צילום אחרי צילום של רגעים עוצרי נשימה, של התבוננות בקו תנועה מזוכך, ובעיקר של פליאה גדולה. גוף העבודות שהותיר גדי דגון יפה, משכנע בכנות העמוקה שלו. היצירות של בת שבע זכורות לי מצילומיהן לא פחות מהזיכרונות מהמופעים עצמם. לגבי עבודה של יסמין גודר שצילם הייתי צרכה לברר לעצמי אם ראיתי את המופע או את דימוייו. תמונות המחזות של חנוך לוין שעולות לנגד עיני הן צילומים של גדי.
לא הרבנו להתראות. נפגשנו בהפרשי זמן גדולים ואז דיברנו בעיקר על צבעים. כמה מילים על החיים, ואז על צבעים ולפעמים על חומריות, גם על אור. בשיחה על ירוקים דיברנו על הטווח הבלתי נתפס של הצבע, על הגוונים ובני הגוונים. יצאנו צבע שהשתבר בעד החלון בדירה/סטודיו שלו ביפו, לבגד שצילם, לאור ששטף במה מאחור בצילום אחר. בפעם אחרת דיברנו על תנועה של יד, על אצבעות שנפגשו והתרחקו והתאמצו ואחזו ואת כל זה לא ראיתי במחול, ראיתי בצילום. לגדי היה כישרון גדול להיות מוקסם, לשהות בקסם והאשליה של מופעים, הפסקות ממוסגרת בזמן מהחיים. אפשר לתאר את הצילום שלו כשטף של צבע, של אור, תנועה וגישוש. השטף, הפתיחות לתנועה שמפכה, לאדוות של תנועה אחת בתנועה אחרת , הם אולי שמייחדים את הצילום שלו, עבורי, מסוג צילום נפוץ יותר, כזה שמחפש רגע מכריע.
ואהבתי את האיכות החומרית של צילומיו. אפשר לטבוע בהם, לחוש מרכות קטיפה ועד חספוס של נייר זכוכית, מתח גדול ותהום ויחס קירבה מעריך ומכבד לגוף שלא הופך לבשר.
גדי הרחיב את ההתרחשות מהבמות שצילם, או חדרי החזרות, למחוזות נרחבים בהרבה. בצילומים נעלם הסוף, הסף, הגבול שיש להופעות. ההווה הפך למתמשך בצילומיו, התיעוד לפיסול. חורים שחורים שלמים בנפש יכולים להתמלא בצילומים, ביקום של זיכוך – דרך המחול, דרך הבמה וחזרה לצילום, בתנועה שנדמת מעגלית, אינסופית, מוחקת הבדלים ומותירה דימויים ברורים כבדולח שמתעבים לזיכרונות – ספק של צילום, ספק של אירוע בזמן.
לינק לראיון של גואל פינטו איתי בכאן תרבות .האזינו מ 1:03 בהקלטה : https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=194072
***
גדי דגון (1 באוקטובר 1957 – 25 בינואר 2021) היה צלם הבית של להקת המחול בת שבע משך כ 30 שנים, צילם את מחזותיו של חנוך לוין ופרויקטים עם להקות מחול ותיאטראות נוספים.
גרהרד ריכטר
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב, 1 פברואר, 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/CRY8R4QmozfPNPy6A
ריכטר הוא אחד האמנים המשפיעים החיים כיום. בקריירה בת מעל ששה עשורים הוא עסק בייצוג פיגורטיבי ואבסטרקטי של מציאות פיזית וקונצפטואלית בעיקר בציור, אך גם בצילום ופיסול. ילדותו הייתה בעידן הנאצי, ואת לימודי האמנות עשה במזרח גרמניה, לפני שערק למערב. גוף עבודתו הביקורתי מרהיב, מטיל ספק באידאולוגיוית פוליטיות, בקטגוריזציה של אמנות ובאפשרות שלנו לתפוס מציאות.
במהלך השנים קיבל ריכטר כמעט כל כיבוד אפשרי שעולם התרבות יכול להעניק . תערוכותיו מושכות מספרי מבקרים חסרי תקדים ויצירותיו שוברות שוב שוב שיאי מחירים לאמנות עכשווית. (תערוכתו בסניף המטרופוליטן בשדרה החמישית בניו יורק נסגרה לפני פחות משבועיים).
Gadi Dagon: In Memoriam
The oeuvre that the late Gadi Dagon left behind is comprised of stunning moments of observation of a pure line of movement, primarily moments of great wonder. His photographes are beautiful and convincing in their deep sincerity. I picture the Batsheva Dance Company’s compositions in my mind from his photographs no less from memories of the live performances themselves. As for his photographs of Yasmeen Godder, I had to recall whether I saw her live or whether I was remembering the photographic images. When I picture Hanoch Levin’s plays in my mind, they are Gadi’s photographs.
We didn’t see a lot of each other, and when we met at long intervals, we spoke mainly about color. We talked a bit about our lives, then about colors, and sometimes about materiality and also about light. In our conversation on greens, we talked about the imperceptible range of the color, its hues and gradations. Our starting point was the greens refracted through the window of his studio/living area in Jaffa, to a piece of clothing he photographed, to the light that flooded the stage from the back in another photograph. Another time we spoke about a particular hand movement, fingers that met and drew away, that tried to reach and grasped: I didn’t see these in the dance but in the photograph. Gadi was gifted with the talent of being enchanted and remaining in the magic illusion of performances, framed pauses in time. His photographs may be described as a flood of color, light, movement, and groping one’s way. The overflowing, the openness to the gushing movement, the ripples of one movement into another, all these are perhaps what make his photography unique for me, standing out from the prevalent “search for the ‘decisive moment’.” I love the material quality of his work that feels like you could drown in them, feel the gradations from velvety softness to the sandpapery surfaces, huge tension and the abyss, as well as the admiring and respectful close relationship to the body seen not only as flesh.
Gadi’s photography expanded the images from performances and rehearsals into much broader realms. His photographs concealed the borderlines of the performances, depicting a continuing presence, his documentation becoming sculpture. His photographs can fill entire black holes of the soul, in a universe of distillation – through dance, through the stage and back to photography, in movement that seems to be circular and infinite, erasing differences and leaving behind crystal clear images that condense into memories of photographs or events in time.
Goel Pinto interviewed me on Kan Culture (from min. 1:03):
https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=194072
***
Gadi Dagon (October 1, 1957-January 25, 2021), was the official photographer of the Batsheva Dance Company for 30 years, as well as photographing Hanoch Levin’s plays, and projects with other dance companies and theatre groups.