A renewed reading of Michal Na’aman’s works from 1975; or:  Lies, secrets, and slight amnesia in Israel’s art academies|קריאה מחודשת בעבודות של מיכל נאמן מ 1975 או שקרים סודות ואמנזיה קלה באקדמיות לאמנות.

English follows Hebrew 

פרסום ההטרדות המיניות של חיים דעואל לוסקי, הפרשה שכולם ידעו עליה משך עשרות שנים על ידי שרון שפורר במקום הכי חם בגהנום מהווה רגע של שבר, אולי שבר טקטוני במערך הכוחות שהתקבע בעולם האמנות הישראלית ויתכן שביותר ממובן אחד.

Michal Na’aman , Vai Hi Oh, 1975

מיכל נאמן הייתה מהאנשים ששפורר שוחחה איתם בעת הכנת התחקיר. חמישה ימים אחרי הפרסום הראשון פרסמה את השיחה איתה וכן תמלילי שיחות עם יאיר גרבוז , גלעד מלצר ,דרור דאום, גבי קלזמר, ניר הכהן, עודד ידעיה ואריה המר . נאמן מדברת על תובנות חדשות שקיבלה לאחר הגילויים המכוערים על בועז ארד והתאבדותו “לקח לי זמן להבין שזה לא נכון כל העניין הזה של יחסי מרות וצריך להקפיד על זה. …זה לא נראה לי פסול. רק אחרי ההתאבדות של בועז ארד התחלתי להבין שזה כנראה פסול”.   שוב ושוב חוזרת נאמן, מי שביססה מעמדה כאמנית אינטלקטואלית על צרוף המילים “לא יודעת”. הוא חוזר לא פחות מארבע פעמים בראיון קצר מאד, בנוסף לשפע “אולי”, “לא הייתי ערה” ועוד. במיוחד מענין אותי לחשוב על האמירה “את מעלה בי זיכרונות שאפילו לא היו טראומטיים מבחינתי” שאומרת נאמן לשפורר במענה לשאלה על תלונות ששמעה (או לא שמעה) על לוסקי.

Michal Na’aman , The cook, 1975

האמירה הזכירה לי את “הטבחית” ואת “וניה (ויזתא)”  ו”וי הי או”, כולן עבודות של נאמן מ 1975, שכבר שנים חשבתי שמופעל כלפיהן מנגנון העיוורון מרצון, שבמידה מסוימת הפך למאפיין של קריאת האמנות הישראלית. בעבודות חוזר דימוי פלג גוף תחתון של אישה שרגליה הנעולות מגפונים פסוקות, תחתוניה משוכות מטה, מגולגלות עם גרביונים ומעל, אחרי  חלקת רגל חשופה, מבצבצים שולי חצאית המכסים את ערוותה. זהו דימוי קשה, אלים, מלוכלך. ב”טבחית” הוא במרכז השליש העליון של העבודה, תחליף לראש של גוף מדומיין ותחתיו טקסט “טבחית פתיה זו התוקעת צלופחים חיים לתוך פשטידה, חובטת במקל על ראשיהם ומצווחת “פנימה שובבים פנימה”. הטקסט, מ”המלך ליר” של שייקספיר מדמה את חייו ההרוסים לפשטידה ההרוסה של הטבחית שלא הרגה את הצלופחים בטרם הכניסה אותם לפשטידה.  העליבות בעמידה המובסת, מבוישת, מחוללת של האישה והטקסט המחריד, על הרמזים הפאליים הברורים (חידת הזדווגות צלופחים העסיקה את פרויד הצעיר) יוצרים מועקה קשה החוזרת גם ב”וניה (ויזתא)”. בעבודה זו בה משוכפל הדימוי, כמו סרט שמתעד השפלה ולידו צילומים חוזרים של מאורר  כשנאמן צירפה מקרא – הרגלים הפסוקות וניה , המאורר ויזתא , מין בדיחה תפלה של תוספת האות זין , של רמיזה לבנו של המן, דמות שולית מסיפור מגילת אסתר . ב”וי הי או” האישה פסוקת הרגלים ניצבת מעל מאורר וחיה שנראית כאוגר, חיה שמתרבה בקלות ולמעלה האותיות “וי הי או”. מעט נכתב על העבודות. בקטלוג הרטרוספקטיבה של נאמן במוזיאון תל אביב ב 1999 כתב דוד גינתון על העבודות שהאותיות “וי הי או” כוללות את אותיות השם המפורש והן “קריאות אורגזמטיות” וגם מדבר על המאורר כדימוי של עירור מיני , סירוס ומוות. בתוך הניתוח הוא כותב על הדימוי המרכזי , החוזר בשלוש העבודות רק משפט אחד, אגבי למדי “האישה שמורידה את התחתונים” – כאילו יש כאן פעולה אקטיבית, רצונית בעוד הדימוי, בעבודה זו ובעבודות הנוספות פאסיבי, כואב , מעורר מידה שווה של חלחלה וחמלה.  ואולי צריך לשאול איזה פשע הודחק? מה לא נאמר? מי הפשיל בכוח את תחתוני האישה? מי העמיד אותה בתנוחה הלא נוחה שחוזרת שוב ושוב ושוב?

Michal Na’aman , Vanya (Vajezatha) , 1975

והעיוורון הנוח חוזר ומגיח גם בשיחה עם גרבוז שלוקה באמנזיה קלה בכל הקשור לשנותיו הרבות  כראש המדרשה בבית ברל, 1997-2008 . תחילה הוא אומר לשפורר ששואלת על תלונות נגד לוסקי  ” הזיכרון שלי כבר לא מצטיין בירידה לפרטים. אבל אני ממש לא זוכר דבר כזה.” וחוזר על כך פעמים אחדות. לאחר שרענן את זיכרונו הוא מספר שאמנם היה דבר ” נורא קטן אבל נזכרתי שבאה אליי בחורה עם ההורים שלה למשרד כשהייתי מנהל במדרשה לפני 14 שנים, משהו כזה. היא אמרה לי שמאוד לא נוח לה בשיעור של חיים לוסקי.” נורא קטן? כבר הסיטואציה של סטודנטית שמגיעה עם שני הוריה אמורה לגרום לכל הפעמונים לצלצל. מעולם לא הגיע/ה סטודנט/ית לדבר איתי עם הוריו/יה. משאל מקרי בין קולגות העלה שגם לאף לא אחת מעמיתותיי/עמיתי לא קרה מקרה כזה. לכמה תמיכה ועזרה נצרכה אותה בחורה אמיצה כידי לדרוש, כנראה בקול רפה מידי, את זכותה ללמוד בלי הטרדות? בגסות רוח גרבוז גם מחלק ציונים לפרוטגוניסטים במקרה שהוא מגדיר  פעם כ”קטן” ופעם כ”מאד קטן”: “נזכרתי בזה כי היא ישבה עם ההורים שלה, שהיו מאוד סימפטיים והיא הייתה מאוד נסערת”. טוב שלא אמר “היסטרית” לזה כבר יש היסטוריה מיזוגינית ארוכה ומתועדת.

השיחות עם מלצר  מרכז הלימודים העיוניים במדרשה לשעבר, קלזמר ,מנהל לשעבר של המדרשה וניר הכהן , המנהל הנוכחי של המדרשה בעיתיות לא פחות . טון של אדנות והתנשאות עולה מהן לצד אותה אמנזיה קלה שפשטה כמגפה: מלצר “לא זוכר כזה דבר (תלונה על לוסקי ס.ש). אני הייתי בתפקיד במדרשה עד 2008, אז זה 12 שנה. הסיכוי שאזכור אירוע כזה מאז קלוש.”, קלזמר “אני מנסה להיזכר…אני לא יודע, אולי לפני שאני הייתי שם…” הכהן: “אני לא זוכר פרטים ספציפיים. אני פשוט לא יודע לומר כן או לא. יכול להיות…” ואת זה אומר ראש מדרשה מכהן על כנס בו סטודנטית נעמדה ואמרה שיש ימים בהם אינה באה למדרשה כי מרצה מסוים מלמד.

לאורך קריאת התחקיר  תחושות הגועל הלכו והתעצמו מהמעשים של לוסקי. תחושה זו חוזרת לגבי המוסדות שלא נוקטים בפעולה גם כעת : נכון להיום הקורס של לוסקי בפסיכואנליזה ופילוסופיה צרפתית עכשווית אמור להתקיים בסמסטר  ב בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, כך לפי אתר האינטרנט של האוניברסיטה. (הסטנדרטים המבישים שהחלו להתבסס עם הזמנת חיים רמון שהורשע בעבירת מין ללמד  ב 2019 הפכו כנראה לנורמה). מעציב וכלל לא ברורה השתיקה בה התעטף “הארץ” סביב הנושא המדובר ביותר בעולם האמנות, המשך של הגילויים על בועז ארד ועל ציקי ארד, נושא מגדרי חברתי מובהק רווי בנרטיב כוחני. יחד אתו רועמת השתיקה של “בצלאל” ומוסדות ואנשים רבים נוספים.

                                                         ***

והבה נשוב ל 1975, לעבודות של מיכל נאמן. גרבוז אמר בראיון אתו שחבריו בשנות 60  ה-70 וה 80 “מהאמנים מהחשובים בישראל. אף אחד מהם לא התנהג כמו שצריך. זה ברור. אבל לא הייתי מוותר על האמנות שלהם”. יתכן  שגרבוז ואני לא מסכימים על מי הם האמנים ה”חשובים” אבל ברור שרוח אותם “חשובים” בעיני גרבוז גם הכתיבה את קריאת האמנות.  ראו,  כאן יש מקום לשינוי ניכר. כאן נדרש להתחיל להתבונן בלי להסב מבט, בלי הנחות מוקדמות. לא, לא נראה לי שהאישה בלי ראש הורידה את התחתונים, נראה לי שמי שעשה זאת נשאר, מוגן, מחוץ לתמונה.

על מועדון הגברים ה”חשובים”, כפי שהוא משתקף בעבודה של רועי רוזן, שבמרכזה יושב גרבוז ,ראו פוסט שהוקדש לעיון בה https://www.smadarsheffi.com/?p=13348

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 Haifa
Museum of Art collection

רועי רוזן , גברים בתרבות ישראל .(מזוקנים), 2004 .אוסף מוזיאון חיפה
 לאמנות בצילום : יהושוע סימון ,גיל מרקו שני, ציקי ארד , לא ידוע, בועז ארד ,לא ידוע, לא ידוע, לא ידוע
חיים דעואל לוסקי, דורון רבינא ,יאיר גרבוז עדי אופיר , צבי אפרת , משה צוקרמן 

ג’ורג’יה אוקיף
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב,  22
  פברואר,  20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/6eYjm4R7zgUmJpSb9

ג’ורג’יה אוקיף נחשבת לאחת האמניות המובילות של המאה העשרים ,פורצת דרך באמנות וחלוצה  פמיניסטית.  בשנים האחרונות נעשית קריאה מחודשת, מרתקת בעבודתה שמתעלה מעבר לזיהוי הכמעט אוטומטי של יצירתה עם פרחים המפורשים כואגינות. נבחן את השפעת עולמה הרוחני ,התיאוסופי על יצירתה וכן את היחס ציור/ צילום שקשור הדוקות ליחסיה עם אמן הצילום והאוצר אלפרד שטיגליץ שגם עליו נדבר.

Georgia O’Keeffe and one of her skull paintings, 1931.

A renewed reading of Michal Na’aman’s works from 1975; or:  Lies, secrets, and slight amnesia in Israel’s art academies

Sharon Shpurer’s report in HaMakom (https://www.ha-makom.co.il/post-sharon-new-luski/) on Haim Deuel Lusky’s history of sexual harassment, which everyone knew about for decades, constitutes a break, perhaps a tectonic rift in the power structure that became a fixture of the Israeli art world. Perhaps is a shift in more ways than one.

Michal Na’aman , Vai Hi Oh, 1975

Michal Na’aman is one of the people whom Shpurer spoke with as she prepared the report. Five days after the first article, as well as transcripts of conversations with Yair Garbuz, Gilad Melzer, Dror Daum, Gabi Klasmer, Nir Hacohen, Oded Yedaya, and Arieh Hammer. Na’aman spoke about her new insights after the ugly truths were revealed about Boaz Arad and his suicide. “It took me time to realize that this whole thing about authority relations was not OK, and that people should be very careful about this…it didn’t seem wrong to me. Only after Boaz Arad’s suicide did I began to understand that this was apparently not OK.” Again and again Na’aman repeated the words “I don’t know” – Na’aman, who founded her status as an intellectual artist on those words. The phrase is repeated no less than four times in the very short interview, in addition to plenty of “maybes,” “I wasn’t aware,” and more. It interests me especially to think about the statement, “You’re bringing up memories in me that weren’t even traumatic for me,” which Na’aman said to Shpurer in response to a question about a complaint she heard (or didn’t hear) about Lusky.

Michal Na’aman , The cook, 1975

Her statement reminded me of her artworks The Cook, Vanya (Vajzatha), and Vai Hi Oh, all made by Na’aman in 1975. Years ago when I first saw them  at her 1999 retrospective in the Tel aviv museum , I thought that a voluntary blindness mechanism was applied to them, a certain reading which became typical of Israeli art. The image of a woman’s lower body appears repeatedly, the woman’s legs encased in boots are spread wide, her panties and rolled stockings pulled down to her knees. The figure’s short skirt barely covers her crotch. This is a harsh, violent, “dirty “image. In The Cook, the figure is centered in the upper third, in place of the head of an imaginary figure. The writing is a translation from Shakespeare’s King Lear “Cry to it, nuncle, as the cockney did to the eels when she put ’em i’ the paste alive; she knapped  ‘em  o’ the coxcombs with a stick and cried ‘Down, wantons, down!’ (2.2.310­12).” Shakespeare compared a wretched life to a pie ruined by a cook who failed to kill the eels before placing them in the dough. The pathetic aspect of the defeated, insulted, desecrated body and horrifying text, with its hints so wonderfully clear (the enigma of how eels reproduce engaged the curiosity of young Sigmund Freud) create a painful distress that is also generated by Vanya (Vajezatha) (1975). The work features a duplicated image looking like a reel of documentary film of humiliation. Next to it are photographs of a fan, with the legend labeling the legs “Vanya” and the fan “Vajezatha” to create a tasteless joke about the addition of the Hebrew letter zayin, enfolding an allusion to the name of Haman’s son, marginally mentioned in the Book of Esther. In Vai Hi Oh (1975), the figure of the woman with the legs spread is placed over the picture of the fan and the picture of an animal that looks like a hamster, an animal that reproduces rapidly, with the fragments spelling out Vai, Hi, and Oh above. Very little was written about these pieces. In the catalog of Na’aman’s 1999 retrospective exhibition at the Tel Aviv Museum of Art, David Ginton wrote that the words Vai Hi Oh contain the letters of God’s secret name as well as sounding like sounds called out during orgasm.  He also wrote that the fan was an image of sexual arousal, castration, and death. His analysis referred to the central image offhandedly as “the woman who pulls down her panties” – as if this were an active act of will, while the image in this and other works is passive and painful, arousing disgust and pity in equal measure. Perhaps we should wonder what crime has been repressed here and what has not been said. Who pulled the woman’s panties down by force? Who placed her in the uncomfortable position that is repeated again and again?

Michal Na’aman , Vanya (Vajezatha) , 1975

The convenient blindness emerges as well in the conversation with Garbuz, who appears to have slight amnesia regarding his many years as head of the Midrasha at Beit Berl, from 1997 to 2008. At first, responding to Shpurer’s question about complaints against Lusky, he said “My memory is by now not so great at details. But I really don’t remember something like that.” He repeated this several times, and after refreshing his memory added that there was something “really little, but I remembered that a young woman came in to the office with her parents when I was director of the Midrasha 14 years ago. Something like that. She said to me that she was extremely uncomfortable in Haim Lusky’s class.” A really little thing? Just the fact that the student had to be accompanied by her parents should have rung some alarms. A quick survey of my colleagues did not find a single incident in which a student needed her parents for a meeting. How much support and accompaniment must that brave student have needed to have been able to demand – albeit in too soft a voice – her right to study without being harassed. Garbuz also gave crude quantification to the incident, twice calling it “little” and once “really little.” “I remembered that she was sitting with her parents, who were very friendly, and she was very upset.” Lucky he didn’t call her “hysterical” – a word with its own long, documented misogynist history.

The conversations with Melzer, former head of the academic studies at the Midrasha, and with Klasmer, former director, and with present head of the Midrasha Nir Hacohen, are no less problematic.

Their statements reek of a sense of superiority and mastery along with slight amnesia which seems to have spread like an epidemic. Melzer “doesn’t remember anything like that [i.e., complaint against Lusky.- S.S.]. I held the position at the Midrash until 2008, that’s 12 years ago. The chance that I’d remember such an incident is slight.” Klasmer: “I’m trying to remember…I don’t know, maybe it was before I was there…” Hacohen: “I don’t remember specific details. I simply don’t know to say yes or no. Maybe…” That is what he said as head of the institution during a conference at which a student stood up and said that she doesn’t come in on the days when a specific lecturer is at work.

My feeling of disgust only grew stronger as a read the report, a feeling that is repeated when I think about the institutions that are taking no action even now: Lusky’s course on psychoanalysis and contemporary French philosophy is scheduled to be given in the second semester of the multidisciplinary program in the humanities at the Tel Aviv University, according to the curriculum posted online. (The embarrassing standards began to be firmly established when the university invited Haim Ramon to teach in 2019 even after he was convicted of sexual crimes. Apparently these standards are now the norm). It is unclear and saddening that Haaretz was silent on the most discussed topic in Israeli art circles as more incidents involving Boaz Arad and Roi Tziki Arad were revealed. There is also a deafening silence by the Bezalel Academy of Art and Design and others about sexual misconduct.

                                                         ***

Back to 1975, to Michal Na’aman’s artworks. In an interview, Garbuz said that his friends from the 1960s, ‘70s and ‘80s “are some of the most important artists in Israel. Not a single one of them behaved properly. That’s clear. But I would never give up their art.” Maybe Garbuz and I do not agree on who the most important artists are, but it’s clear that the spirit of those whom Garbuz deems important is what dictated the reading of art. This is the place for a real change. This is where we must begin to observe without turning away, without prior assumptions. It does not look to me as if the headless woman pulled down her own panties: it seems to me that the one who did remains protected – outside of the picture.

Roee Rosen. Men in Israeli Culture (Bearded).2004 Haifa Museum of Art collection
רועי רוזן , גברים בתרבות ישראל .(מזוקנים), 2004 .אוסף מוזיאון חיפה לאמנות
ד״ר סמדר שפי

ד״ר סמדר שפי

סמדר שפי היא המייסדת והאוצרת הראשית של CACR – המרכז לאמנות עכשווית רמלה והאוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב. היא מבקרת אמנות וחוקרת של אמנות ותרבות עכשווית. לשפי תואר שלישי בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית והיא מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל בראשון לציון ובמסגרות חוץ אקדמיות בהן ‘בית לאמנות ישראלית’.
שפי הייתה מבקרת האמנות של עיתון הארץ בשנים מ-1992 עד 2012, ושל גלי צה”ל מ-2007 עד 2023.

אפשרויות שיתוף:

השארו מעודכנים - בלוג החלון

אנא הכניסו את כתובת המייל שלכם ושימו לב: כדי לסיים את תהליך ההרשמה עליכם לאשר את המייל שתקבלו מהאתר
To join The Window mailing list please type your e- mail address and confirm. Note: you will receive notifications only after you confirming an e- mail sent to you from The Window

ארכיון פוסטים

Accessibility