הביאנלה הים-תיכונית הרביעית מרוכזת באתרים סביב רחוב בן גוריון בחיפה, רחוב יפה בלב המושבה הגרמנית ומתחת לגנים הבהאיים. העבודות מממוקמות במרכז האקדמי ויצו ,במלונות ובתי קפה , חנויות ומרכז מידע כך שהחיפוש אחריהן הוא התוודעות למקום ולתושביו.
ריכוז העבודות במרכז האקדמי ויצו בעיתי. הרעיון של הצבת מסת אמנות במקום שוקק עבודה יצירתית יפה ,אך בפועל נדמה שהמולת המקום גוברת על קולה של האמנות ,מה גם שהחיכוך הופך לעיתים לפיזי שלא בטובת עבודות האמנות בחלק זה של הביאנלה הקו בין אקלקטי, לתחושה של אקראיות, הטשטש וחבל. החלל רחוק מהיות אידאלי להצגת ציור . מספר רב של ציורים גדולים של נטליה זורברובה, רק חלקם טובים, מוצגים באופן שאינו עושה איתם, או עם הצופים,חסד. מאכזבות במיוחד הן עבודות של חן שיש המוצגות במבואה של גרם מדרגות. הן כחיקוי חיוור של האינטנסיביות של הטובות בעבודותיה מהעבר, כלומר הן מרגע בו את היצירה החליף ייצור. אנג’ליקה שר, שעבודותיה שהוצגו בביאנלה בסכנין לפני שנתיים היו טובות וחוזקו על ידי ההצבה במוסך, מציגה צילומים אחדים הנראים כהפקות אופנה צפויות למדי. הבלחה של איכות מצוינת יש בעבודתה בקופסת אור גדולה ובה דימוי של חלל שנדמה כמונטאז’ : מואר בירוק וצבע יין, חספוס תעשייתי נפגש עם דלת שגלומה בה הבטחה למקום מעודן יותר. בתוך העבודה משתקף חלל הסדנאות שמולו אך מהאילוץ נוצר צרוף בעל משמעות.
מקבץ עבודות הווידאו מעניין בחלקו הגדול. לצד עבודה של AES+F מ 2015, בסגנון הפנטסטי של הקבוצה הרוסית מוצגות עבודות של אמנים מוכרים פחות בהם צפריאן מורישן הרומני שמציג ווידיאו בו כלבים משוחחים על תולדות האנושות כתולדות האכזריות . עבודת הניאון של אורית ישי “Hands Up “, ובה דמות של דונלד דאק המצדיע במועל יד נאצי, היא מהעבודות המעטות בעלות הקשר פוליטי מובהק . הדמות , מסרט תעמולה אמריקאי שנעשה בזמן מלה”ע השנייה מגוחכת , עלובה אך חוזרת בעיקשות מכנית שוב ושוב על התנועה הטעונה .עבודה נוספת הפועלת באופן המדגיש אדישות מכנית היא רמזור של בלו סימיון פיינרו בו האורות מתחלפים בין אדום בו כתוב STILL לירוק בו כתוב ALIVE. העבודה מ 2020 היא התייחסות ישירה ואפקטיבית לשנה החולפת.
בהליכה לאורך הרחוב מסתתרים רגעי אמנות יפים: במלון קולוני מוצגת עבודת מחול ובקבלה בין שעונים המראים את השעה בערים שונות בעולם יש גם שעון שמחוגיו סובבים לאחור, גם זו עבודה של פיינרו . במרתף הנעים של מלון טמפלרס מוצגת העבודה “מעליש” של בועז קייזמן בה נראים שטחים פרסיים מרהיבים ועל רקע זה מסופר סיפורו של אוצר המוזיאון לאמנות עכשווית בטהרן שנאלץ להימלט עם המהפכה של חומינאני ב 1979. במרכז המידע לתיירים עבודה של קאי וולקוואק המצולמת במבנה שתכננה זאהה חדיד והופך אותו לחלל דיסטופי מאיים. במספרה מוצגת עבודה שיפה של עביר עטאללה לצד עבודות של אנגליקה שר ובסניף ארומה מוצגות עבודות של מיכל חלאבין .
הביאנלה חסרה חוט שני שיקשר בין העבודות, ויש גם לא מעט הצבות בעיתיות בעיקר מבחינת תאורה . למרות זאת מדובר באירוע שיוצר רגעי מפגש מעניינים בין האמנות למרחב אורבני רווי ההיסטוריה ומטעני ההווה שמרחיב את הקריאה והפרשנות . מפתיע ומצער לגלות שהמאמץ הגדול כל כך, של יוזמי הביאנלה בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי, המרכז האקדמי ויצו חיפה, ובעלי העסקים ברחוב, לא נתמך בידי גופים עירוניים או ממשלתיים.
אוצרים : בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי
ניקי דה סן פאל Niki de Saint Phalle
האקדמיה של החלון – הרצאות ד”ר סמדר שפי ב ZOOM
יום ב, 10 מאי 2021, ב 20:00
לינק לרישום ותשלום
https://forms.gle/P2GieReRma7jTbmN9
בימים אלו מוצגת רטרוספקטיבה של דה סן פאל ב MOMA בניו יורק, הזדמנות לחשוב מחדש על עבודתה ומדוע, עד לאחרונה ממש, נחשבה חביבה אך שולית למדי. האמנות הצבעונית שיצרה, שנקראה תמיד כחגיגת שמחה ,צופנת בתוכה אלימות , מסרים אנטי פטריארכליים וקריאה לחופש. נתבונן על היחס המרתק בין העבודות הציבוריות שלה, בהן המפלצת בקרית יובל בירושלים והגן והבית הענק שבנתה באיטליה, למסרים שביקשה להעביר והקשר שיצרה עם הקהל. נכיר את סיפור חייה המורכב ,בו מתחת לקליפה זוהרת ,רחשו התעללות התעמרות וצביעות.
Living Together – Crossing Borders: The 4th Mediterranean Biennale of Contemporary Art, Israel
The 4th Mediterranean Biennale is concentrated in sites around Haifa’s Ben-Gurion Street, a lovely street in the heart of the German Colony, below the Baha’i Gardens. The works are installed in the WIZO Haifa Academy of Design and Education, hotels and cafés, shops and a tourist information center, so that looking for them becomes a process of getting to know the locale and its residents.
Installing artworks in the WIZO Academy is problematic. The idea to place a mass of artwork in a site bustling with art students at work sounds like a good idea, but in practice, it seems that the bustle of the place overwhelms the art, and sometimes the crowded human traffic becomes too close physically to the works. In this section of the Biennale, the line between the eclecticism and randomness has been blurred, which is unfortunate. This is far from an ideal display space. Among the many paintings on view by Natalia Zurobova, only some are good, and are displayed in a way that is not advantageous for them. Especially disappointing are works by Khen Shish works installed at the entrance to one of the stairwells. They seem to be a pale imitation of the intensity of her best works in the past from before the moment when production replaced creativity. Angelika Sher, whose good artworks participated in the Sakhnin Bienniale two years ago, is represented here with photographs which look like fashion productions. In one piece, viewers can glimpse of the outstanding qualities she is capable of in the large light box with an image of space that looks like a montage: illuminated in green and bordeaux, industrial crudeness encounters a door embodying the promise of a more refined place. The school’s workshops opposite the light box are reflected in the work, forming a meaningful connection.
The video works on view are for the most part interesting. Along with a 2015 artwork by the AES+F group from Russia in their fantasy style are works by lesser-known artists, such as the video by Romanian artist Ciprian Muresan in which dogs discuss the history of the human race as a history of cruelty. Hands Up, a neon work by Orit Ishay, showing Donald Duck in a Nazi salute, is one of the few pieces with a clear political link. The image, taken from a WWII American propaganda film, is ridiculous and pathetic as it mechanically repeats the charged moment again and again. Another work emphasizing mechanical apathy is Belu-Simion Fainaru’s traffic light in which the light changes from red with the word “Still” to green, with the word “Alive.” The work, made in 2020, makes direct and effective reference to the past year.
ABIR ATALLA (Israel),
A walk along the street reveals some beautiful art moments: a dance piece is on view at the Colony Hotel, while at its reception desk, among the clocks showing international times, is a clock by Fainaru with the hands going backwards. Boaz Kaizman’s video, Ma’alish, is installed in the pleasant cellar of the Templers Hotel. Splendid Persian carpets form the background for the story told by former curator of the Museum of Contemporary Art in Teheran of his flight when Khomeini came to power in 1979. Austrian sculptor Kay Walkowiak’s artwork is installed in the Tourist Information Office, photographed in a building designed by Zaha Hadid which becomes a threatening, dystopian space. The hair salon is the site of a lovely work by Abir Atalla, with works by Angelika Sher, while the Aroma branch hosts works by Michal Chelbin.
The Biennale is missing an organizing principle that would link the works, and there are also quite a few problems with some of the installations, especially the lighting. Despite the event creating interesting moments of encounter between art and urban space charged with layers of history and present tensions, which expands the reading and interpretation, it is surprising and unfortunate to discover that the great efforts made by the Biennale’s founders/curators, Belu-Simion Fainaru and Avital Bar-Shay, the WIZO Haifa Academy, and local business owners, the project received no support from any municipal or governmental agencies.
Curators: Belu-Simion Fainaru and Avital Bar-Shay
