נייר ומספריים – ספר אמנית של הילה לביב |  Paper and Scissors – Artist’s book by Hila Laviv

 English follows Hebrew

בספרון צנום “נייר ומספרים,” הילה לביב נותנת צורה בחומר לזרם תודעה, געגוע, תמימות וגם עיוורון. הספרון טעון זיכרונות, והתרפקות על “פעם” מעורפל בעודו  מנכיח היסטוריה קונקרטית של חינוך ופוליטיקה, בורגנות יהודית שבעה, ורדיפה.   לביב משלבת בו שני טקסטים שכתבה אנה ורבורג הסבתא רבא מצד אימה.  הטקסט המרכזי הוא פרק מתוך ספר  הפעלות לילדים “מה נעשה היום” שכתבה אנה ורבורג וראה אור  בשבדית ב 1917 . הטקסט השני הוא  ויומן מסע אותו כתבה 17 שנים מאוחר יותר, ב 1934 עבור בתה נוני, שהיא סבתה של לביב.  “לאחרונה נהפכתי לשומרת הזיכרונות שלהן” כותבת לביב  על נשות משפחתה שהלכו לעולמן, וזהו המפתח למסע הסיפורי -חזותי העדין שמתרחש בין הדפים המקופלים והגזורים.

בין 1917 ל 1934 השתנה העולם והשתנו עוגני התרבות של משפחתה של לביב. אנה ורבורג, אשת חינוך שהתמחתה בגיל הרך, הייתה בת למשפחת בנקאים ואנשי תרבות ורבורג, ואחייניתו של ההיסטוריון וההוגה אבי ורבורג. היא נולדה וגדלה בשבדיה, ובתחילת שנות העשרים עברה להמבורג, גרמניה. אחרי שנים של פעילות ציבורית בתחום החינוך והנוער היא גורשה, עם עליית הנאצים, מכל עמדותיה הציבוריות. את היומן כתבה שנה אחרי עליית הנאצים ושנים אחדות לפני שהמשפחה נמלטה חזרה לשבדיה.
“מה נעשה היום” ספר ההפעלות אויר בידי אלזה בסקוב  מאיירת שבדית מוערכת. לביב משתמשת בפרק השלישי מתוכו “נייר ומספרים” ומכאן כותרת ספרה של לביב.  גודלו של ספר האמנית (שיצא ב”דפוס הבית”) כשל מחברת פשוטה, מאלו שכריכתן נייר חום וכמעט ונעלמו מחנויות כלי הכתיבה.  הוא כרוך בצהוב לימוני וכיתוב הכריכה באנגלית ועברית, הפוך שפה מול שפה, כתמונת מראה מעט מטושטשת.
היכולת של לביב  להמחיש בהירות/חוסר בהירות,  ערפול והיאחזות בפרטים, דיוק  דקדקני לצד תחושה של פרימה, מרשימה.

לביב מגשימה את כוונותיה המוצהרות בעמוד הפתיחה “אני רוצה לתרגם ולהשאיר את המקור… הכוונה שלי אינה לערפל משהו ברור, אלא להבהיר את מה שמעורפל”.  הערפל הוא ערפל העבר, הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של ביטחון ושאננות למצב הדברים כפי שהיו לאשורם במסגרת הזמנים שהספרון מקיף.
הטקסטים בעברית, אנגלית, גרמנית ושבדית מודפסים בפונטים וצבעים שונים  עולים זה על זה.  במידה של תשומת לב הם ניתנים לפיענוח. נוסף לדפים הצפופים,  דפי פרגמנט שקופים (להעתקה) כחלקי זיכרון שנמחו, ודפים עם שורות אחדות בלבד, כמו טיפות זיכרון כבדות שזולגות לתודעה. לצד הטקסטים דפים מקופלים עליהם דגמים  קטנים, מוכנים לגזירה, של כנסיות ובתים, עצים וילדים, בעל חיים וצמחים. אלו מסומנים וממוספרים לגזירה וקיפול ומזכירים את הגזרות את של עיתוני בורדה שהיו פופולריים  עד שנות ה 80.
עולם העולה ממנו שלו ואידילי כמו שהיה, לכאורה, עולמם של הילדים ברי המזל אליהם כוון. ב 1917 כמחצית הילדים מעל גיל חמש באירופה עבדו כך שהשאלה מה נעשה היום לא הייתה רלבנטית עבורם. הילדים להם יועד הספר היו ילדים שחייהם מרופדים ומוגנים, הרחק מעוני והמלחמה שגעשה סביב. ההוראות בספר הן תערובת של קפדנות ופרטנות, טון מאפשר (הילדים יכולים לבחור צבעים וצורות) וטון חינוכי בוטח כשל מי שסבור שבידו או בידה אבחנות מוסריות תקפות, אמיתות מוחלטות.

לתוך ההוראות ושרטוטי הגזירות מובא קטע הפותח  יומן נסיעות מ 1933-34, כלומר נסיעה שכבר נעשתה בעולם ששמיו הולכים ומתקדרים עבור הכותבת. ורבורג, הכותבת לבתה, מביאה ציטוט מ”בדקר” Baedeker, (סידרת ספרי הדרכת  הנסיעות  הגרמניים שהיו בבחינת התנ”ך למטיילים באותו שנים)  המדבר על הצורך לנסוע, בשקט, בקצב קבוע, אך גם “להשאיר את הדאגות בבית”, איזון המזכיר את מזיגת הקפדנות והחופש המוגבל שיש בתבניות לגזירה . היומן , שגם לו , כמו לכל דבר ביקום הורבורגי יש סיבה , נכתב  כי “חבל לשכוח דברים יפים… לנסוע זה תמיד טוב”.
לביב שמגדירה עצמה שומרת הזיכרון החדשה של משפחתה  מעבירה היטב את התחושה השובע הבידרמאיירית-מודרנית שהקיפה את המשפחה והכזיבה. “מספרים ונייר” יכולה להיקרא כאלימות המספריים וחולשת הנייר – הנייר כתרבות, כהיסטוריה, כחומר לברוא עולם. (ואיך אפשר לראות צהוב ושחור ולא לחשוב על טלאי?)

                האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות  ד”ר סמדר שפי 
                                          אמנות מודרנית ועכשווית 

 סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות  לרשימה מלאה היכנסו לעמודה  –        https://www.smadarsheffi.com/?page_id=13571

 Paper and Scissors – Artist’s book by Hila Laviv

In her slender artist’s book, Paper and Scissors, Hila Laviv gives shape to a stream of consciousness, yearning, innocence, and blind spots. The booklet is laden with memories, leaning on a vague “once upon a time” while making present a concrete history of education and politics, a self-assured Jewish bourgeoisie, and persecution. Laviv integrates two texts in the book, both by her maternal great-grandmother Anna Warburg. The main text is a chapter from My Rainy Day Book (1917) in its English translation from the original Swedish; the second was written for Anna’s daughter Noni in 1934 (Laviv’s grandmother). The Hebrew title by Laviv became What Shall We Do Today?

Referring to the women in her family who have passed away, Laviv states, “I have recently become the custodian of their memories.” This is the key to the delicate narrative-visual journey taking place between the folded and cut pages of the booklet.

The cultural anchors of Laviv’s family changed rapidly between 1917 and 1934. Anna Warburg, an educator who specialized in early childhood education, was from the Warburg family of bankers and cultural figures, niece of historian and philosopher Aby Warburg. Raised in Sweden, Anna moved to Hamburg, Germany in the early 1920s where she was active in promoting education and working on behalf of young people until the Nazis removed her from public service. The travel diary was begun a year after the Nazis came to power and a few years before the family escaped to Sweden.

The original My Rainy Day Book was an activity book, with drawings by famous Swedish illustrator Elsa Beskow. Laviv used its third chapter as well as its title. The size of her artist’s book is the size of the Israeli brown-paper covered school notebook (which has nearly disappeared), but Laviv’s sports a lemon-yellow cover. The titles appear in English and Hebrew upside down facing each other like a slightly blurred mirror image. Laviv has the impressive ability to concretize clarity/lack of clarity, vagueness with a grasp of details, precision along with a sensation of unraveling.

Laviv has fulfilled her intention stated on the opening page, to “translate and leave the source…My intention is not to obscure something clear, but to clarify a little what is obscure.” The cloud is of the past, the incomprehensible gap between the surface feeling of safety and what actually happened during the period encompassed by the book. The texts in Hebrew, English, German, and Swedish are printed in different fonts and colors, superimposed upon each other, yet can be deciphered. Tracing paper pages as part of erased memory, and several lined pages are bound with the printed pages, like heavy drops of memory dripping into the consciousness. Along with the texts are folded pages with cut-outs of churches and houses, trees, children, animals, and plants, reminiscent of the Burda dress patterns that were popular until the 1980s.

The book evokes an ideal world of children who were lucky to be the target audience of the original book. In 1917, about half of all children in Europe over the age of five had to work. For them the issue of “What shall we do today?” was irrelevant. The book was directed at children living in a protected, cushioned life, far from poverty and the war raging around them. The instructions in the book are a mixture of precise directives with facilitated choice (of colors and forms), the confident tone of an educator who feels that her moral distinctions are valid and absolute truths.

Laviv places the opening section of Anna’s travel diary from 1933-34 within her instructions and drawings of cutouts, travel that took place in a world that was becoming ever more dangerous for the writer. Warburg, who was writing for her daughter, quoted from Baedeker’s travel guide about the need to travel quietly in a regular rhythm, but also “to leave one’s worries at home,” a balance that is reminiscent of the precision mixed with the limited freedom embodied in the cut-outs. The diary, which has its raison d’être like everything in the bourgeois world, states that “it is a pity to forget beautiful things…It’s always good to travel.”

Laviv skillfully conveys the Biedermeier-Modernist comfort that enveloped her family and which was totally shattered by history. Scissors and Paper can be read as the scissors’ violence and the paper’s weakness – paper as culture, history, material that creates a world (with the yellow and black inevitably evoking the Jewish badge).