Please scroll down for English
לתפארת מדינת ישראל תערוכתה של שולה קשת היא אמירה מושחזת, אמנות המגויסת לזעקה בריש גלי. קשת יצרה דיוקנאות של שורת אנשי ציבור ואמנים מימי טרום המדינה ועד היום. הדיוקנאות עשויים אותיות זעירות במסורת של מיקרוגרפיה, צורת אמנות יהודית.
הטקסט ממנו כתובות פניהם הם ציטוטים של אמירות גזעניות מובהקות לגבי אנשים שמוצאת בארצות דוברות ערבית . קשת משרטטת קו גזענות העובר מארתור רופין מראשי הציונות בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים, דרך דוד בן גוריון ועד לאמירות עכשוויות של נתן זך, מתי כספי ואפרים שמיר. פניהם הם אפוא פני האמירות הגזענות שאמרו. ליד כל דיוקן מובאת האמירה והמקום בו נאמרה. הסדרה עומדת בצומת תרבותית מרתקת: המיקרוגפיה היא צורת אמנות עתיקה ומצויה כבר בפאר כתבי היד העבריים הקדומים ביותר ששרדו בידינו. בין הדוגמאות המוכרות ביותר תנ”ך לנינגרד שנכתב בקהיר ב 1008-1010, כתר דמשק מ 1260, ומחזור תפילות קטלוניה הנהדר מהמאה ה 14.
בעת המודרנית מיקרוגרפיה שימשה גם בדיוקנאות אישים, בדיוק המסורת שממשיכה קשת. דוגמאות בולטות הן דיוקן וילהלם השני קיסר גרמניה ומלך פרוסיה,(שנחרט בהיסטוריה היהודית כמי שפגש את הרצל בא”י ב 1998, אף כי סופו של דבר לא סייע למטרות ציוניות),
דיוקן הרצל ודיוקן ביאליק שנכתב כולו מטקסט מגילת האש (1905).
המסורת השנייה שקשת מתייחסת אליה היא מסורת ציורי אישי המופת, בדרך כלל על ספריות ומבני אוניברסיטאות. העניין המחודש במסורת אירופאית ארוכה זו התעורר באמנות עכשווית בעקבות עבודת המפתח של גרהרד ריכטר 48 דיוקנאות שנוצרה לביתן הגרמני בביאנאלה בוונציה ב 1972. ריכטר צייר בפורמט אחיד סופרים,מדענים, מלחינים ופילוסופים, (לא אמנים חזותיים או פוליטיקאים) לפי צילומים. כולם גברים לבנים ממרכז אירופה וארה”ב וביניהם קפקא, אינשטיין, תומס מאן ואוסקר ווילד.
העבודה שנעדרו ממנה נשים ואנשים ממוצא לא אירופאי (אף כי יש בה כאמור יהודים, עדות נוספת לקשר הגורדי היהודי אירופאי) הציתה גל תגובות ועבודות שהתייחסו אליה. קשת, כמו ריכטר יצרה מיכלול שאין בו ולו אישה אחת, בגודל אחיד, פרקטיס מקובל בהצגה של שורות דיוקנאות גם מחוץ לעולם התרבות (בבנקים, מחלקות בתי חולים וכדומה). האירוניה בשם התערוכה אינה דורשת הסבר. דיוקן בן גוריון מורכב מציטוטים מזעזעים, רובם מוכרים, בהם ” דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים… התימנים והספרדים, אשר רמת חייהם ודרישותיהם הן נמוכות משל פועל אירופי ובהצלחה יוכלו להתחרות בערבים.”מתוך דוד בן גוריון, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל, צבי אבן שושן, ספר ראשון, עמוד 123 ו” היהודים מתימן, היהודים המרוקאים, העיראקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים, באים אל הצבא ולומדים” מתוך ראיון למגזין “לייף”, 1957.
קשת מביאה גם מבחר ציטוטים של קרל פרנקנשטיין , חתן פרס ישראל לחינוך ב 1965 שנחשב לאחד ממייסדי החינוך והעבודה סוציאלית בארץ ועמד בראש החוג לחינוך באוניברסיטה העברית.
“האדם הלוואנטיני משתדל להוכיח לעצמו ולאחרים את גבורתו ואת גבריותו בדרכים שונות: הוא נוהג בנשים כמו היו חפצי-שימוש, וכמו כדי לגלות לעיני כל מסתכל אובייקטיבי כי גבריותו המופגנת אינה אלא מראית עין ותו לא, הוא מתהלך לו לראווה…
עד כמה שתמוה הדבר, מופנה הבוז שהוא רוחש לא רק אל נציגי התרבות החדשה והנעלה יותר, אלא גם אל המכשירים והמכונות, שאותם הוא כה מעריץ וחומד”. מתוך: “החיצון, בעיה חברתית”, עם עובד, 1983, עמ’ 181-183.
אם על ציטוטי בן- גוריון ופרקנשטיין עוד אפשר לחשוב כגילוי מכוער, של רוח תקופה, לפני ניצחון התנועות לזכויות האדם והאזרח, הרי הציטוטים מהעת האחרונה מדאיגים: נתן זך, מתי כספי ואפרים שמיר .
” … יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב־אירופאית, ואלה באים מהמערות.” זך בראיון לתוכנית “המקור”, ערוץ 10, 21 ביולי 2010.
ושמיר “אני לא מתייחס למזרחית… זו מוזיקה שנועדה ללוות שמחות כך שאני לא מתייחס אליה כצורת אמנות בכלל…” שמיר, 8/12/2011 , וואלה תרבות.
כספי מלין על רמת הטקסטים : השירה הזאת פועלת בתוך נוסחה שאין בה שום עומק. לצערי, הזמרים האלה, ומי שבוחר עבורם את החומר, לא שומרים על רמה ספרותית נאותה. תמיד אותו טקסט על שיברון לב ואיזו מסכנות מהולה בבדידות. זו לא רמה.” כספי, ישראל היום 31/1/2014
לתפארת מדינת ישראל מוצגת בבית אחותי ברחוב מטלון בדרום תל-אביב, אזור שטרם נעשה אופנתי והוא המוקד הרותח של קהילה מוחלשת ומהגרים מאפריקה. האמנות תלויה על הקירות של החנות/בית קפה/ספריה/גלריה הפתוחה לרחוב. לעומת הדיונים הרבים על אמנות וקהילה שנערכו מאז קיץ 2011 בין כותלי מוזיאונים ואקדמיות לאמנות, התחושה כאן
היא של עשייה וקשר אמיתיים ולא חיפוש אחר חומר לעבודת אמנות או מחקר בפורמט זה או אחר.
קשת מדברת על פצע שלא העלה ארוכה. האמירות שהיא מצטטת חיות בנתוני הלמ”ס, שנכללים בדו”ח מרכז אדוה שפורסם השנה והוכיח שפער חברתי על בסיס עדתי עדיין קיים: שכיר עירוני, שנולד להורים ילידי אירופה או אמריקה, מרוויח 42% אחוזים יותר מההכנסה הממוצעת במשק. שכיר שנולד להורים ילידי אפריקה או אסיה מרוויח רק 9% מעל ההכנסה הממוצעת.
העבודות של קשת מותירות את הצופים במבוכה מסוימת בגלל הגזענות הנחשפת אך גם בגלל השימוש החשוף של קשת המדיום האמנות . ללא התנצלות ותוך חיפוש אחר עוצמת ובהירות האמירה היא משתמשת במדיום הדיוקן. זו לא תערוכה שנוגעת בנימי הנפש אבל היא נחרטת בזיכרון ומדגישה את הצורך להביע את שעט הנפש מהגזענות שעוד קיימת .
לתפארת מדינת ישראל , בית אחותי, רחוב מטלון 70 ,תל-אביב
לקבלת הניוזלטר השבועי של אירועים, תערוכות חדשות ונושאים כללים של אמנות אנא הירשמו בלינק הבא . הרישום נפרד מהרישום לקבלת בלוג החלון
https://www.smadarsheffi.com/?p=925
For the glory of the State of Israel
Shula Keshet’s exhibition, For the glory of the State of Israel (the phrase used in the official torchlighting ceremony on Independence Day), makes a sharp statement of public protest. Keshet created micrography portraits of leading Israeli political and cultural figures from the pre-state period to contemporary times. Using a traditional Jewish art form, micrography, Keshet uses the minute letters to create portraits. In this case the words are quotations from the subjects’ writings and statements of racist sentiments about Jews from Moslem countries. Keshet traces the line of racism from Arthur Ruppin, one of the early Zionist leaders in Mandatory Palestine-Eretz Israel in the 1920s and ‘30s through pivotal statesman David Ben-Gurion and contemporary culture figures Natan Zach, Mati Caspi and Efraim Shamir.
Their portraits are the face of racism, as the labels show the statements and where and when they were made.
Keshet’s series of portraits stands at a fascinating cultural juncture: micrography is found in the earliest most splendid ancient surviving 10th century Hebrew manuscripts. Among the most well-known examples are the Leningrad Bible, written in Cairo (1008-1010), the Damascus Torah Codex (1260), and the outstanding 14th century Catalonian Prayerbook.The tradition of micrography has also been manifested in portraits made in modern times, a tradition Keshet continues. Examples are the portrait of the King of Prussia, Kaiser Wilhelm II,portraits of Herzl and a picture of Bialik, the National Hebrew Poet, entirely formed from his text of the Scroll of Fire (1905).
The second tradition Keshet refers to is the genre of “portraits of great men” often found in libraries and university buildings. This is a long European tradition, and interest in it was revived by Gerhard Richter’s key work, 48 Portraits, painted for the German pavilion of the 1972 Venice Biennale. He created 48 individual portraits of historical figures for the exhibition space of the pavilion: writers, scientists, composers and philosophers can be found, whereas politicians and visual artists are not represented. Franz Kafka, Thomas Mann, Albert Einstein and Oscar Wilde are among the most famous, alongside some less-known individuals.The 48 Portraits depict solely white central European and American males, born between 1824 and 1904. Missing are women and non-Europeans (although there are Jewish figures, further evidence of the Gordian knot of the Jewish-European connection). The work generated a wave of reactions and artworks.
Keshet followed Richter’s tradition: her series features not a single woman. All of the portraits are of uniform size, a representation one can find outside of dedicated cultural spaces (e.g., banks and hospital wards). The irony needs no explanation. Ben-Gurion’s portrait is composed of mostly well-known but nevertheless shocking statements, such as “We need people who were born to be laborers…Yemenites and Sefardim [Mizrahim], whose standard of living and requirements are lower than European laborers, and can compete successfully with the Arabs” (Zvi Even-Shoshan, David Ben-Gurion: History of the Workers’ Movement in Eretz Israel, Vol. I, p. 123). Or, “The Jews from Yemen, the Moroccan, Iraqi, Kurdish Jews, all these young people, some are perhaps nearly savages, they come to the army and learn” (from a 1957 interview in Life Magazine).
Keshet also quotes from Karl Frankenstein, 1965 Israel Prize laureate in education, considered one of founders of Israel’s education and social work system, former head of the Hebrew University of Jerusalem’s Department of Education: “Levantine man attempts to prove his courage and virility to himself and others in various ways: he treats women as if they were objects to use, and to show every objective observer that his demonstrable manliness is nothing but surface, he struts around like a peacock…It is very surprising that his scorn is directed not only to the highest representative of the new culture, but also to the new tools and machines that he so admires and desires” (From A social problem (Tel Aviv: Am Oved, 1983), pp. 181-183.While we can consider the quotations by Ben-Gurion and Frankenstein as overt ugly reflections of the spirit of their time, before the triumph of human and civil rights movements, what is especially worrisome are very recent opinions stated by poet Natan Zach and musicians Mati Caspi and Efraim Shamir: “…we’re talking about two peoples who have nothing in common; one comes from the highest culture there is – western European culture – and the others are cavemen.”( Zach in a television interview for HaMakor, Channel 10, July 21, 2010).As for Shamir, “I don’t relate to Mizrahi [music]…it’sparty music, so I don’t refer to it at all as an art form…” ( Shamir, Walla culture (online), August 12, 2011). Mati Caspi had some complaints about the level of the lyrics: “The text of these songs have no depth. To my regret, these singers, and the ones choosing their material, do not maintain a proper literary level. There’s always the same text about heartbreak and misery mixed with loneliness. This is not what you would call being on a good standard.” (Yisrael Hayom newspaper [“Israel Today”], January 31, 2014)
.For the Glory of the State of Israel is on exhibit at Achoti (“sister”) House on the pre-gentrified Matalon Street in south Tel Aviv, the simmeringepicenter of the low socioeconomic population and work immigrants from Africa. The artworks hang on the walls of the shop/café/library/gallery open to the street. In contrast to the numerous discussions on art and community held since the “summer of protest” of 2011 in museums and academic art institutions, the feeling in Beit Achoti is one of grassroots action and genuine connection – and not as a search for raw content to make art in some format or another. Keshet is referring to an unhealed wound. Her statements are alive and well, reflected in Israel’s Central Bureau of Statistics data appearing in the Adva Center report published this year, proving that the social gaps based on ethnicity still exist: a municipal salaried worker of European or American descent earns 42% more than the average Israeli wage earner. An employee of North African or Asian descent earns only 9% more than the average national income. Keshet’s works leave viewers somewhat embarrassed due to the exposed racism, but also because of her medium. She utilizes the portrait without apology, looking in a different direction for power and clarity of statement. This is not an exhibit touching the deep chords of the soul, but stamps itself in the memory, and motivates at least an internal act of recoiling and excluding the racism that still persists.
Translation by Judith Appleton
For the Glory of the State of Israel ת Achoti (“sister”) House -70 Matalon Street Tel Aviv,