English follows Hebrew
בתערוכת בוגרי התואר הראשון בבצלאל במחלקות הצילום והאמנות אין בוגרים-כוכבים מובהקים אבל יש לא מעט יוצרים שיהיה מעניין לעקוב אחריהם – הישג בהחלט יפה.
במחלקה לצילום ניכר במיוחד שלעומת שנים קודמות בהם תערוכת הבוגרים סבלה מאינפלציה של דיוקנאות עצמיים וצילומי משפחה, כולם מעניינים מאד עבור היוצרים אך פעמים רבות העיקר עבורם, הרי הפעם התחושה היא שכמחלקה מדובר בקשת התבוננות רחבה יותר. בין גופי העבודה הבולטים צילומים של איליה רכליס שצילם חומרי בניין וחלקי ציוד תעשייתי ולעיתים מוצרי צריכה כפי שמצלמים פיסול. במקום שבין Ready Made ל Pop, לריאליזם החדש הצרפתי רכליס יוצר אסתטיקה שמצליחה להיות מנוכרת וסנטימנטלית בו בזמן.
ב”שתי ערים בת אדם אחת” רים ג’ראר הופכת את הדואליות, האמביוולנטיות, של חייה לנוכחות בספר שיצרה המראה רגעים בחייה ברמאללה וירושלים. הפוליטי הוא האישי, ולהפך, היא אחת האמירות היותר שחוקות אך תוקפה לא נחלש כלל כתוצאה מכך. דפדוף בספר, כמו הצצה ביומן אישי, יוצרת הזדהות, אמפתיה ותחושת מסע וחיפוש מתמיד.
האפיון הבולט במחלקה לאמנות (גם על דרך הניגוד לתערוכת הבוגרים של שנקר ) היא האיכות של הציור. התחושה היא של התעמקות והבנה של המדיום, והתמוססות (סוף סוף !) של תפיסות דוגמטיות של סגנון עכשווי. הזמן בציור אינו לינארי. היותו תחום שאינו תלוי טכנולוגיה מאפשרת לזמנים שונים להתקיים בו במקביל. הכוונה היא שאם בצילום למשל התפתחויות טכנולוגיות הופכות שיטות עבודה מוקדמות יותר לנדירות, או לכל הפחות דורשות מאמץ מסוים (כך למשל סרטי צילום וניירות צילום מסוימים כמעט נעלמו מהשוק) הרי בציור שורר חופש אחר.
הציורים של גלעד לייבה, תחת הכותרת “התקופה הכחולה שלי” מתכתבים עם ציור אמריקאי של שנות ה 50 (ראושנברג, ג’ונס מוקדם ) והציור הישראלי שהושפע מהם, לצד התייחסות מחויכת משהו ל Supports/Surfaces התנועה הצרפתית, הפחות מוכרת בארץ, משנות ה 60. לייבה,באקט של הומור קרא לסדרה התקופה הכחול כפי שמכונה תקופת ציור מוקדמת ומלנכולית של פיקסו בין 1901-1904. לייבה יוצר עבודות שיש בהן עוצמה ובחינת הגבולות של עצמן.יהיה מעניין לעקוב.
הציור של מיכל יולדוס מצוין. העבודות הכיתמיות הזוהרות אמנם מושפעות מרוס בלקנר האמריקאי אבל מעבר לכך שהשפעה היא דרך ההתפתחות של אמנות, יש בעבודה של יולדוס תחושה של כנות, מבט מרוכז בחולף \ באשליה של כתמים, אורות, או כוכבים מרמים (ביאליק).
אורי קלוס מציג שלוש סדרות ציור משובח. בצבע שמן קלוס יוצר ציורים של תריסים שמקבלים איכות מתכתית והופכים לדגמים אבסטרקטים שמעלים על הדעת צילום רוסי קונסטרוקטיביסטי, במיוחד רודצנקו בשנות העשרים. לצד העבודות אלו עבודות דגמי משבצות עשויים צבעי שמן ורצועות גאזה רפואית שיוצרות שיח מתוח בתוך יחסי חומריות ציור – אובייקט. בעבודות בטון סוראליסטי שעשויות בטפיחות צבע בגאזה יש איכות ספק רישומית, ספק של הדפס ואוירה שמזכירה את עבודות של אמנים כמו קולמן מוזר הווינאי בתחילת המאה הקודמת.
מרשימה היא גם עבודת הפיסול בבטון The First Degree of the Terrible של מרטין ויסוק (תרחיקו למרתפי המבוך הבצלאלי כידי לראותה). היא עשויה מחלקי בטון שיצק עבור העבודה מהם הרכיב מעין אובליסק בטון, מונומנט ריק שיכול להתמלא בתכנים שונים ולכן מתקשר לאינספור האנדרטאות שמנקדות את המרחב הישראלי. ההקשרים האמנותיים הבולטים לגביו הם עבודות חוץ של קרוון (האנדרטה לחטיבת הנגב, עיר לבנה בתל אביב) הפרויקט עתיר המאמץ לחוץ ומעיק וגם, באופן מעניין אלגנטי בחלל הנמוך.
אוצרת צילום:אילנית קונופני
אוצר אמנות: יוסף קריספל
האקדמיה של החלון – הקלטות הרצאות ד”ר סמדר שפי
אמנות מודרנית ועכשווית
סדרת הרצאות עומק על מבחר נושאים אמניות, אמנים וזרמים. בכל הרצאה מבט מקיף, בחינה לא קונבציונלית של המוכר ולא מעט עידכונים ממחקר וקריאות חדשות לרשימה מלאה היכנסו לעמודה – 
Bezalel Graduates, 2021
Although there are no outstanding “stars” among the BFA graduates’ exhibition at the Bezalel Academy of Art and Design’s Photography and Fine Arts Departments, there are quite a few artists who bear watching, which is definitely quite an achievement.
The Photography Department’s exhibition shows evident contrast between previous years in which the graduates’ show suffered from an inflation of selfies and family portraits, all very interesting for the photographers themselves. This year the department as a whole is showing a much broader range. Ilya Rachlis’s oeuvre stands out. He photographs building materials, parts of equipment, and consumer goods as if they are sculptures. In a space between the readymade and Pop and French New Realism, Rachlis creates an aesthetic that succeeds in being simultaneously alienated and sentimental.
In Two Cities with One Person, Reem Jarrar transforms the duality and ambivalence of her life into a presence in the book she made, showing moments from daily life in Ramallah and Jerusalem. That the political is the personal and vice versa is one of the most overused statements yet its validity has not grown at all weaker. Leafing through her photography book is like peeking into her diary, generating identification, empathy, and the sensation of a journey and continuous quest.
The outstanding characteristic of the Fine Arts Department (in contrast to Shenkar’s Department of Multidisciplinary Art) is the high quality of the paintings. The feeling is one of delving deeply into painting and an understanding of the medium, with (finally!) a melting away of the dogmatic approaches to contemporary style. Time in the history of painting is not linear; as a field independent of technology, it enables different eras to coexist. If in the field of photography, technological developments make earlier techniques rarer, or at least requiring more efforts (for example, certain photographic films and papers have nearly disappeared from the marketplace), a different kind of freedom governs painting.
Gilad Leiba’s paintings grouped as My Blue Period correspond with American painting of the 1950s (Rauschenberg, early Johns) and Israeli painting influenced by it, along with a wink at the French movement of Supports/Surfaces from the ‘60s, which is less well known in Israel. Leiba, with some humor, called his series “My Blue Period,” with a nod to Picasso’s early melancholic “Blue Period” of 1901-1904. Leiba’s paintings are powerful as they examine their own borders. It will be interesting to follow his future development.
Michal Youldus’s paintings are excellent. Her works, replete with patches of fluorescent color are glowing, and beyond the evident influence of American painter Ross Bleckner – influence being the way art develops – her work is sincere, with its concentrated gaze at the transient, the illusion of patches of color, of light, or of false stars.
Uri Kloss is exhibiting three series of superb paintings. His works in oils of shutters take on a metallic look and become abstract patterns bringing to mind Russian Constructivist photographs, especially Rodchenko’s works of the 1920s. Along with these works are squares in oil paint and strips of gauze creating a tense dialogue between relationships of painterly materiality and the object. In his works with a Surrealist tone made of paint hitting gauze, they have a quality that belongs partly to drawing and partly to print, with the atmosphere reminiscent of artists such as Koloman Moser, a Viennese artist of the early 20th century.
Martin Visok’s impressive concrete sculpture The First Degree of the Terrible is worth a trip to the labyrinthine Bezalel basement. Visok cast the work in pieces then composed them into a kind of obelisk, an empty monument that can be filled up with various types of content. This is why it connects to an infinite number of monuments dotting the Israeli landscape, with the most outstanding art association to Karavan’s Negev Monument and his White Square. This project, which contains so much effort, is stressed and stressful, interesting in its elegance in the low space.
